Split (1)

train · 96.9k rows

text stringlengths 0 473k

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/President_of_the_Philippines] \| [TOKENS: 8365]
Contents President of the Philippines Page version status This is an accepted version of this page President of the Philippines (Filipino: Pangulo ng Pilipinas, sometimes referred to as Presidente ng Pilipinas) is the title of the head of state, head of government and chief executive of the Philippines. The president leads the executive branch of the Philippine government and is the commander-in-chief of the Armed Forces of the Philippines. The president is directly elected by the citizens of the Philippines and is one of only two nationally elected executive officials, the other being the vice president of the Philippines. However, four vice presidents have assumed the presidency without having been elected to the office, by virtue of a president's intra-term death or resignation.[e] Filipinos generally refer to their president as pangulo or presidente in their local language. The president is limited to a single six-year term. According to Article VII, Section 4 of the 1987 Philippine Constitution, the president "shall not be eligible for any reelection" and that, "no person who has succeeded as president and has served as such for more than four years shall be qualified for election to the same office at any time." This constitutional limitation, however, was not violated in the case of Gloria Macapagal Arroyo, although she served as president for 9 years, 5 months, and 29 days, from 2001 to 2004 (three and a half years), after taking over the office of President Joseph Estrada, who was ousted after the Second EDSA Revolution, and from 2004 until 2010 when she served as the elected president in her own right. The current president of the Philippines is Bongbong Marcos, who was sworn in on June 30, 2022, at the National Museum of Fine Arts (formerly the Legislative Building). Title The official title of the Philippine head of state and government is "President of the Philippines." The title in Filipino is Pangulo (cognate of Malay penghulu "leader", "chieftain"). In the other major languages of the Philippines such as the Bisayan languages, presidente is more common when Filipinos are not actually code-switching with the English word. The honorific for the president is "Your Excellency" or "His/Her Excellency." During his tenure, President Rodrigo Duterte broke precedent by not using the honorific, opting to drop the title in all official communications, events or materials. The presidency of the Philippines, as a democratically elected office, was established with the title of "President of the Republic" in the 1899 Constitution, continuing until the suppression of the independent Philippine state by the United States. The term "President of the Republic of the Philippines" used under Japanese occupation of the Philippines distinguished the government of then-president José P. Laurel from the Commonwealth government-in-exile under President Manuel L. Quezon. The restoration of the Commonwealth in 1945 and the withdrawal of American sovereignty in 1946 restored the title of "President of the Philippines" enacted in the 1935 Constitution, this time applying the title to the president of a sovereign state. The 1973 Constitution, though generally referring to the president as "President of the Philippines", once reused the term "President of the Republic" in Article XVII, Section 12. In the text of Proclamation No. 1081 that placed the country under martial law in September 1972, President Ferdinand Marcos consistently referred to himself as "President of the Philippines." History Depending on the definition chosen for these terms, a number of persons could alternatively be considered the inaugural holder of the office. Andrés Bonifacio could be considered the president of the Tagalog provinces, while he was the third Supreme President (Spanish: Presidente Supremo; Filipino: Kataas-taasang Pangulo) of the Katipunan, a secret revolutionary society that started an open revolt against the Spanish colonial government in August 1896, he transformed the society into a revolutionary government with himself as "President of the Sovereign Nation/People" (Filipino: Pangulo ng Haring Bayan). While the term Katipunan (and the title "Supreme President") remained, Bonifacio's government was also known as the Tagalog Republic (Spanish: República Tagala; Filipino: Republika ng Katagalugan), and the term haring bayan or haringbayan as an adaptation and synonym of "republic", from its Latin roots as res publica. Since Presidente Supremo was shortened to Supremo in contemporary historical accounts of other people, he thus became known by that title alone in traditional Philippine historiography, which by itself was thus understood to mean "Supreme Leader" in contrast to the later "Presidents". However, as noted by Filipino historian Xiao Chua, Bonifacio did not refer himself as Supremo but rather as Kataas-taasang Pangulo (Supreme President), Pangulo ng Kataas-taasang Kapulungan (President of the Supreme Assembly), or Pangulo ng Haring Bayan (President of the Sovereign Nation/People), as evidenced by his own writings. Although the word Tagalog refers to the Tagalog people, a specific ethno-linguistic group mostly in southern Luzon, Bonifacio used the term "Tagalog" in "Tagalog Republic" to denote all non-Spanish peoples of the Philippines in place of Filipinos, which had colonial origins, referring to his concept of the Philippine nation and people as the "Sovereign Tagalog Nation/People" or more precisely "Sovereign Nation of the Tagalog People" (Filipino: Haring Bayang Katagalugan), in effect a synonym of "Tagalog Republic" or more precisely "Republic of the Tagalog Nation/People". According to Filipino historian Ambeth Ocampo, including Bonifacio as a past president would imply that Macario Sakay and Miguel Malvar should also be included, as Sakay continued Bonifacio's concept of a national Tagalog Republic, and Malvar continued the Philippine Republic which was the culmination of several governments headed by Emilio Aguinaldo that superseded Bonifacio's, Malvar taking over after Aguinaldo's capture. Nevertheless, there are still calls, including from a descendant of Bonifacio, to let Bonifacio be recognized by the current government as the first Philippine president. In 1993, historians Milagros Guerrero, Emmanuel Encarnacion and Ramon Villegas petitioned before the National Historical Institute (now the National Historical Commission of the Philippines) to recognize Bonifacio as the first Philippine president but the institute turned down the petition and reasoned that Bonifacio was not even the Katipunan's first Supremo, but rather Deodato Arellano. In 2013, the Manila City Council passed a resolution persuading the national government to declare Bonifacio as the first president of the Tagalog Republic, attributing to all natives of the archipelago of the Philippines. A separate resolution was also signed in 2013 by the Philippine Historian Association urging then Philippine President Benigno Aquino III to recognize Bonifacio as the first Philippine president. In the same year, representatives of the Philippine House of Representatives passed a house resolution that sought to acknowledge Bonifacio as the first president. A similar house resolution was also filed in 2016. According to Marlon Cadiz of the NHCP, the agency is waiting for a thorough and clear study containing new evidence as well as explanations of experts regarding Bonifacio's status as the first president. In March 1897, during the Philippine Revolution against Spain, Emilio Aguinaldo was elected president of a new revolutionary government at the Tejeros Convention in Tejeros, Cavite. The new government was meant to replace the Katipunan. It variously called itself the "Philippine Republic" (Spanish: Republica Filipina), "Republic of the Philippines" (Spanish: Republica de Filipinas) and "Government of All Tagalogs" or "Government of the Whole Tagalog Nation/People" (Filipino: Pamahalaan ng Sangkatagalugan). Months later, Aguinaldo was again elected president at Biak-na-Bato, Bulacan in November, leading a reorganized "Republic of the Philippines" (Spanish: Republica de Filipinas), commonly known today as the Republic of Biak-na-Bato. Aguinaldo therefore signed the Pact of Biak-na-Bato and went into exile in Hong Kong at the end of 1897. In April 1898, the Spanish–American War broke out, and afterwards, the Asiatic Squadron of the United States Navy sailed for the Philippines. At the Battle of Manila Bay on May 1, 1898, the American Navy decisively defeated the Spanish Navy. Aguinaldo subsequently returned to the Philippines aboard a U.S. Navy vessel and renewed the revolution. He formed a dictatorial government on May 24, 1898, and issued the Philippine Declaration of Independence on June 12, 1898. During this brief period he took the title "Dictator" and the Declaration of Independence refers to him as such. On June 23, 1898, Aguinaldo transformed his dictatorial government into a revolutionary government and became known as "President" again. This form of government provided for the creation of a Revolutionary Congress that was empowered to draft a democratic constitution. The new constitution, promulgated on January 20, 1899, provided for an executive power headed by a President of the Republic, both head of state and head of government, elected by the unicameral legislature and "special representatives" He was elected President of the Republic in accordance with its provisions, and on January 23, 1899, the Philippine Republic (Spanish: Republica Filipina), was inaugurated, with Aguinaldo likewise being inaugurated as President of the Republic. This state is today officially considered to be the proper "first republic" and is also called the Malolos Republic, after its capital Malolos in Bulacan; its congress (formally "National Assembly") and constitution are commonly known as the Malolos Congress and Malolos Constitution as well. Like all of its predecessors and would-be successors until the 1935 Commonwealth of the Philippines, the First Philippine Republic was short-lived and never internationally recognized, and never controlled or was universally recognized by the entire area covered by the current republic, though it claimed to represent and govern the entire Philippine archipelago and all its people. Control over the Philippines was transferred from Spain to the United States by the Treaty of Paris of 1898, signed in December of that year. The Philippine–American War broke out between the United States and the Philippines over American assertions of sovereignty. The Philippine state effectively ceased to exist on April 1, 1901, after he pledged allegiance to the United States following his capture by U.S. forces in March. The current government of the Republic of the Philippines considers Emilio Aguinaldo to be the first president of the Philippines-based specifically on his presidency of the Malolos Republic, not any of his various prior governments. Miguel Malvar continued Aguinaldo's leadership of the Philippine Republic after the latter's capture until his own capture in 1902, while Macario Sakay revived the Tagalog Republic in 1902 as a continuing state of Bonifacio's Katipunan. They are both considered by some scholars as "unofficial presidents", and along with Bonifacio, are not recognized as presidents by the government. Between 1898 and 1935, American executive power in the Philippines was exercised by a succession of four military governors-general and eleven civil governors-general. In October 1935, Manuel L. Quezon was elected the first president of the Commonwealth of the Philippines, which had been established, still under United States sovereignty, under a constitution ratified on May 14 of that year. During its first five years, the president could serve for a six-year term that cannot be renewed. It was later amended in 1940 to limit a president to serving no more than two four-year terms. When the administration of President Quezon exiled to the United States after the Philippines fell to the Empire of Japan in World War II, Quezon appointed Chief Justice José Abad Santos as his delegate, which in effect the acting president of the Commonwealth according to Justice George A. Malcolm. Abad Santos was subsequently executed by the Imperial Japanese Army on May 2, 1942. On October 14, 1943, José P. Laurel became president under a constitution imposed by the Japanese occupation. Laurel, an associate justice of the Supreme Court of the Philippines, had been instructed to remain in Manila by President Quezon, who withdrew to Corregidor and then to the United States to establish a government in exile in the United States. On August 17, 1945, two days after the Japanese surrendered to the Allies, Laurel officially dissolved the republic. The 1935 Constitution was restored after the Japanese surrender ended World War II, with Vice President Sergio Osmeña becoming president due to Quezon's death on August 1, 1944. It remained in effect after the United States recognized the sovereignty of the Republic of the Philippines as a separate self-governing nation on July 4, 1946. On the same day, Manuel A. Roxas, the last president of the Commonwealth of the Philippines, became the first president of the independent Republic of the Philippines, also known as the Third Republic of the Philippines. A new Constitution ratified on January 17, 1973, under the rule of Ferdinand Marcos introduced a parliamentary-style government. Marcos instituted himself as prime minister while serving as president in 1978. Marcos later appointed César Virata as prime minister in 1981, although, he was only a figurehead as the government control was still with Marcos. The 1973 Constitution was in effect until the People Power Revolution of 1986 toppled Marcos's 21-year authoritarian regime and replaced him with Corazon C. Aquino. On March 25, 1986, Aquino issued Proclamation No. 3, s. 1986 or the "freedom constitution" that initially replaced the 1973 Constitution. This provisional constitution was done as Aquino was installed as president through revolutionary means. Proclamation No. 3 abrogated many of the provisions of the then 1973 Constitution, including the provisions associated with the Marcos regime, which gave the president legislative powers, as well as the unicameral legislature called the Batasang Pambansa (literally National Legislature in Filipino). The proclamation retained only parts of the 1973 Constitution that were essential for a return to democratic rule, such as the bill of rights. This constitution was superseded on February 2, 1987, by the present constitution. Both Bonifacio and Aguinaldo might be considered to have been an inaugural president of an insurgent government. Quezon was the inaugural president of a predecessor state to the current one, while Roxas was the first president of an internationally recognized state. The government considers Aguinaldo to have been the first president of the Philippines, followed by Quezon and his successors. Despite the differences in constitutions and government, the line of presidents is considered to be continuous. For instance, Rodrigo Duterte, is considered to be the 16th president. While the government may consider Aguinaldo as the first president, the United States claimed nominal jurisdiction over the territory of the First Republic due to the 1898 Treaty of Paris which ended the Spanish–American War; the United States thus does not consider his tenure to have been legitimate. Manuel L. Quezon is considered to be the first president by the United States when they granted independence through the Tydings–McDuffie Act. He is also the first to win a popular election and a nationwide election. During the Second World War, the Philippines had two presidents heading two governments. One was Quezon and the Commonwealth government-in-exile in Washington, D.C., and the other was Manila-based Laurel heading the Japanese-sponsored Second Republic. Notably, Laurel was himself instructed to remain in Manila by President Quezon. Laurel and Aguinaldo were not formally recognized as Philippine presidents until Diosdado Macapagal's administration. Their inclusion in the official list coincided with the transfer of the official date of Independence Day from July 4 (the anniversary of the Philippines' independence from the United States) to June 12 (the anniversary of the 1898 Declaration of Independence). Powers and roles The president of the Philippines, being the chief executive, serves as both the head of state and head of government of the Philippines. The constitution vests the executive power with the president who consequently heads the government's executive branch, including the Cabinet and all executive departments. There are also government agencies that report to no specific department but are instead under the Office of the President. The president also exercises general supervision over local government units. The president has the power to give executive issuances, which are means to streamline the policy and programs of an administration. There are six issuances that the President may issue, as defined in the Administrative Code of 1987: executive orders, administrative orders, proclamations, memorandum orders, memorandum circulars, and general or special orders. The president has power to grant reprieves, commutations and pardons, and remit fines and forfeitures after conviction by final judgment, except in cases of impeachment. The president can grant amnesty with the concurrence of the majority of all the members of the Congress. The president has authority to contract or guarantee foreign loans on behalf of the country but only with the prior concurrence of the Monetary Board and subject to such limitations as may be provided by law. The president has the authority to exercise the power of eminent domain. The president also has the power to direct escheat or reversion proceedings and the power to reserve lands of the public and private domain of the government. However, there are two constitutional provisions that limit the exercise of such power: Article III, Section 9 of the Constitution provides that no person shall be deprived of his/her life, liberty, or property without due process of law and that private property shall not be taken for public use without just compensation. With the consent of the Commission on Appointments, the president also appoints the heads of the executive departments, board of members and its leaders from any national government-related institutions, ambassadors, other public ministers and consuls, high-ranking officers of the armed forces, and other officials. The members of the Supreme Court and lower courts are also appointed by the president, but only from the list of nominees prepared by the Judicial and Bar Council. Such appointments do not need the approval of the Commission on Appointments. As per Article VI, Section 1 of the Constitution, the power of lawmaking is vested in the bicameral Congress, which consists of the Senate and the House of Representatives. However, the president has some legislative power. The president has the power to veto any bill passed by Congress. Article VI, Section 27 requires that every legislation passed by Congress shall be presented to the president, after which the president can either sign the bill into law within thirty days, veto the bill, or take no action within the timeframe, in which the bill will pass as if it had been signed. While Congress can override a presidential veto, it requires a two-thirds vote of both houses. The president can also veto any particular item or items in an appropriation, revenue, or tariff bill, but the veto shall not affect the item or items to which he does not object. By exerting their influence on Congress, the president can shape legislation and be involved in the legislative process. The State of the Nation Address also gives the president an opportunity to outline their priority legislative agenda. Election process Article VII, Section 2 of the Constitution sets the following qualifications for holding the presidency: Natural-born Filipinos are citizens of the Philippines from birth without having to perform any act to acquire or perfect their Philippine citizenship. Those whose fathers or mothers are citizens of the Philippines at the time of their birth and those born before January 17, 1973, of Filipino mothers, who elect Philippine citizenship upon reaching the age of majority are considered natural-born Filipinos. The Constitution also provides term limits where the president is ineligible for reelection and a person who has succeeded as president and has served as such for more than four years will be ineligible to be elected for a second term. However, with the case of Joseph Estrada who was elected president in 1998, deposed in 2001, and again ran for the presidency in 2010, the Constitution's wording where "[the] President shall not be eligible for any re-election" remains unclear as his case was never brought to the Supreme Court. It remains unclear whether the term limit of no re-election applies only to the incumbent president or for any person who has been elected as president. The president is elected by direct vote every six years, usually on the second Monday of May. The latest election was held in 2022. The returns of every election for president and vice president, duly certified by the board of canvassers of each province or city, shall be transmitted to Congress, directed to the president of the Senate. Upon receipt of the certificates of canvass, the president of the Senate shall open all the certificates in the presence of a joint public session of Congress not later than 30 days after election day. Congress then canvasses the votes upon determining that the polls are authentic and were done in the manner provided by law. The person with the highest number of votes is declared the winner, but in case two or more have the highest number of votes, the president is elected by a majority of all members of Congress, with the Senate and the House of Representatives voting separately. The president of the Philippines usually takes the oath of office at noon of June 30 following the presidential election. Traditionally, the vice president takes the oath first, a little before noon for two reasons. First, according to protocol, no one follows the president (who is last due to his supremacy), and second, to establish a constitutionally valid successor before the president-elect accedes. During Quezon's inauguration, however, the vice president and legislature were sworn in after the president, to symbolize a new start. Custom has enshrined three places as the traditional venue for the inauguration ceremony: Barasoain Church in Malolos City, Bulacan; in front of the old Legislative Building (now part of the National Museum) in Manila; or at Quirino Grandstand, where most have been held. Some presidential have broken precedent, either due to extraordinary circumstances or other reasons. For example, in 2004, Gloria Macapagal Arroyo delivered her pre-inaugural address at Quirino Grandstand, took the oath of office in Cebu City before Chief Justice Hilario Davide Jr., and the next day held the first cabinet meeting in Butuan. Her reasoning for breaking with precedent is that she wanted to celebrate her inauguration in each of the three main island groups of the Philippines: Luzon, Visayas, and Mindanao. Her first inauguration also broke precedent as she was sworn in at the EDSA Shrine on January 20, 2001, during the EDSA Revolution of 2001 that removed Joseph Estrada from office. The dress code at the modern inaugural ceremony is traditional, formal Filipino clothing, which is otherwise loosely termed Filipiniana. Ladies must wear baro't saya (the formal wear of other indigenous groups is permissible), while men don the barong tagalog. Non-Filipinos at the ceremony may wear their respective versions of formal dress, but foreign diplomats have often been seen donning Filipiniana as a mark of cultural respect. The Constitution provides the following oath or affirmation for the president and vice president-elect which must be taken before they enter into office: "I, (name), do solemnly swear [or affirm], that I will faithfully and conscientiously fulfill my duties as President [or Vice-President or Acting President] of the Philippines. Preserve and defend its Constitution, execute its laws, do justice to every man, and consecrate myself to the service of the Nation. So help me God." [In case of affirmation, last sentence will be omitted.] — Constitution of the Philippines, art. 7, sec. 5 The Filipino text of the oath used for the inaugurations of Fidel V. Ramos, Joseph Estrada, Benigno Aquino III, and Bongbong Marcos reads: "Ako si (pangalan), ay taimtim kong pinanunumpaan (o pinatototohanan) na tutuparin ko nang buong katapatan at sigasig ang aking mga tungkulin bilang Pangulo (o Pangalawang Pangulo o Nanunungkulang Pangulo) ng Pilipinas, pangangalagaan at ipagtatanggol ang kanyang Konstitusyon, ipatutupad ang mga batas nito, magiging makatarungan sa bawat tao, at itatalaga ang aking sarili sa paglilingkod sa Bansa. Kasihan nawa ako ng Diyos." (Kapag pagpapatotoo, ang huling pangungusap ay kakaltasin.) — Konstitusyon ng Pilipinas, Artikulo VII, SEK. 5 As soon as the president takes the oath of office, a 21-gun salute is fired to salute the new head of state, and the presidential anthem "We Say Mabuhay" is played. The president delivers his inaugural address, and then proceeds to Malacañang Palace to climb the Grand Staircase, a ritual which symbolizes the formal possession of the palace. The president then inducts the newly formed cabinet into office in one of the state rooms. Incumbency The State of the Nation Address (SONA) is an annual event, in which the president reports on the status of the nation, normally to the resumption of a joint session of the House of Representatives and the Senate. This is a duty of the president as stated in Article VII, Section 23 of the 1987 Constitution. The 1899 Constitution originally provided for a term of four years, with the president being eligible for re-election, but in practice, the only president elected under this constitution never served a full term. The 1935 Constitution set the president's term at six years, without re-election. In 1940, however, the 1935 Constitution was amended and the term of the president (and vice president) was shortened to four years, with a two-term limit. Under the provisions of the amended 1935 document, only presidents Manuel L. Quezon (1941) and Ferdinand E. Marcos (1969) were re-elected. Presidents Sergio Osmeña (1946), Elpidio Quirino (1953), Carlos P. Garcia (1961) and Diosdado Macapagal (1965) all failed in seeking a new term. Marcos was the only president to serve three terms (1965–1969, 1969–1981, 1981–1986). On August 24, 1970, Congress enacted RA No. 6132, otherwise known as the Constitutional Convention Act, for the purpose of convening a constitutional convention. The 320 delegates met from June 1971 until November 30, 1972, when they approved the draft of the new Charter. While in the process of drafting a new Constitution, President Ferdinand Marcos declared Martial Law on September 21, 1972. The draft Constitution was submitted to the Citizen's Assemblies from January 10 to 17, 1973 for ratification. On January 17, 1973, President Marcos issued Proclamation No. 1102, announcing the ratification of the Constitution of the Republic of the Philippines. In 1981, President Marcos secured a third term, defeating Alejo Santos in an election. The 1987 Constitution restored the 1935 Constitution's original ban on presidential reelection. Under Article VII, Section 4 of the current constitution, the term of the president shall begin at noon on the thirtieth day of June next following the day of the election and shall end at noon of the same date, six years thereafter. The incumbent president is not eligible for re-election, even if non-consecutive. Moreover, no president who serves more than four years of a presidential term is allowed to run or serve again. Under Article VII, Section 7 of the Constitution, In case the president-elect fails to qualify, the vice president-elect shall act as president until the president-elect shall have qualified. If at the beginning of the term of the president, the president-elect shall have died or shall have become permanently disabled, the vice president-elect shall become president. Where no president and vice president shall have been chosen or shall have qualified, or where both shall have died or become permanently disabled, the president of the Senate or, in case of his inability, the speaker of the House of Representatives, shall act as president until a president or a vice president shall have been chosen and qualified. The line of presidential succession as specified by Article VII, Section 8 of the Constitution are the vice president, Senate president and the speaker of the House of Representatives. Contrary to popular belief, the Chief Justice of the Supreme Court of the Philippines is not in the line of succession, but historically, the 1899 Constitution assigned the President of the Supreme Court of Justice as acting President of the Republic should the latter office become vacant. If the offices of both the president and vice president are vacant at the same time, Congress shall within a specific period enact a law calling for a special election. However, if the presidential election is 18 months away, no special election shall be called. An acting president may temporarily assume the duties of president. The current presidential line of succession is: Impeachment in the Philippines follows procedures similar to the United States. The House of Representatives, one of the houses of the bicameral Congress, has the exclusive power to initiate all cases of impeachment against the president, vice president, members of the Supreme Court, members of the constitutional commissions and the ombudsman. When a third of its membership has endorsed the impeachment articles, it is then transmitted to the Senate of the Philippines which tries and decide, as impeachment tribunal, the impeachment case. A main difference from U.S. proceedings however is that only a third of House members are required to approve the motion to impeach the president (as opposed to the majority required in the United States). In the Senate, selected members of the House of Representatives act as the prosecutors and the senators act as judges with the Senate president and chief justice of the Supreme Court jointly presiding over the proceedings. Like the United States, to convict the official in question requires that a minimum of two-thirds (i.e., 16 of 24 members) of the senate vote in favor of conviction. If an impeachment attempt is unsuccessful or the official is acquitted, no new cases can be filed against that impeachable official for at least one full year. The Constitution enumerates the culpable violation of the Constitution, treason, bribery, graft and corruption, other high crimes, and betrayal of public trust as grounds for the impeachment of the president. The same also applies for the vice president, the members of the Supreme Court, the members of the constitutional commissions, and the ombudsman. Malacañang Palace is the official residence of the president of the Philippines, a privilege entitled to him/her under Article VII, Section 6 of the Constitution. The palace is located along the north bank of the Pasig River, along J.P. Laurel Street in the district of San Miguel, Manila. The Filipino name is derived from the Tagalog phrase "may lakán diyán" ("there is a nobleman there"), and this was eventually shortened to Malakanyáng. The complex includes several mansions and office buildings built and designed in the bahay na bato and neoclassical architectural styles. Before Malacañang Palace was designated as the official residence of the president, various establishments served as residence of the chief executive in the Philippines. The Spanish governor-general, the highest-ranking official in the Philippines during the Spanish Era, resided in the Palacio del Gobernador inside the walled city of Intramuros. However, after an earthquake in 1863, the Palacio del Gobernador was destroyed, and the residence and office of the governor-general was transferred to Malacañang Palace. During the Philippine Revolution, Aguinaldo resided in various places in Cavite before establishing Malolos, Bulacan as capital, and he would be inaugurated as President of the First Republic here. During the Philippine-American War, Aguinaldo successively established new capitals as he retreated northward in the face of invading American forces. When the Americans occupied the Philippines, they also used Malacañang Palace as an official residence for their governors-general. During the Japanese occupation of the Philippines, the presidential seat and government offices were transferred to the more inland Baguio, where the Mansion House was used as the official residence. Meanwhile, President Manuel L. Quezon of the Philippine Commonwealth government-in-exile resided in the Omni Shoreham Hotel in Washington D.C. After the restoration of independence in 1946, plans were made for the construction of the new presidential residence to replace Malacañang in a new capital city. However, the plans did not push through and the president's official residence is still Malacañang Palace in Manila. A secondary residence within the wider palace grounds is Bahay Pangulo (transl. President's House), formerly known as Bahay Pangarap (transl. House of Dreams) and Bahay ng Pagbabago (transl. House of Change), a smaller structure located on the south bank of the Pasig River across the main palace in Malacañang Park, which is itself part of the Presidential Security Group Complex. President Benigno Aquino III was the first to use Bahay Pangarap as his official residence. It was originally built in the 1930s under President Quezon as a rest house and venue for informal activities and social functions of the First Family. The house was designed by architect Juan Arellano in the 1930s, and underwent several renovations in the early 1960s, 2008, and 2010. The president also has several other official residences nationwide for official use. The Mansion in Baguio is the official summer palace of the president. The palace was originally built in 1908 to serve as the summer residence for American Governors-General, and later became the holiday home and working office for presidents when the government would temporarily visit Baguio. Malacañang of the South in Davao City is the president's residence in Mindanao. It was built in 2005 on state property and serves as an official residence and base of operations for presidents when visiting Davao and the surrounding provinces. Malacañang sa Sugbo in Cebu City was the former official residence in the Visayas. Originally the local office of the Bureau of Customs (BOC), it was converted to a palace in 2004. It was later returned to the BOC. Malacañang of the North was also an official residence of the president in the Ilocos Region. The residence is currently a presidential museum. Whenever the President visits the Clark Freeport Zone, they stay at the White House, which was formerly the official residence of the Commanding General of the 13th Air Force during the time Clark was a U.S. Air Force base. President Manuel Roxas after reviewing troops on April 15, 1948, rested in the White House, but would later suffer a heart attack. Roxas death anniversary is commemorated annually at the White House. The 250th (Presidential) Airlift Wing of the Philippine Air Force has the mandate of providing safe and efficient air transport for the president of the Philippines and the First Family. On occasion, the wing has also been tasked to provide transportation for other members of government, visiting heads of state, and other state guests. The majority of the fleet is fairly dated with a few exceptions it includes: 1 Fokker F28, which is primarily used for the president's domestic trips and it is also called "Kalayaan One" when the president is on board, 4 Bell 412 helicopters, 3 Sikorsky S-76 helicopters, 1 Sikorsky S-70-5 Black Hawk, a number of Bell UH-1N Twin Hueys, as well as Fokker F-27 Friendships. In September 2020, a new Gulfstream G280 was delivered which will be used for VIP transport as well as for C2 (Command and Control) missions. For trips outside of the Philippines, the Air Force employs a Bombardier Global Express, Gulftsream G650ER or charters appropriate aircraft from the country's flag carrier, Philippine Airlines. Any PAL aircraft with the flight number "PR/PAL 001" and callsign "PHILIPPINE 001" is a flight operated by Philippine Airlines to transport the president of the Philippines. The president sometimes charter private jets for domestic trips within the Philippines due to some airports in the Philippines having small runways. BRP Ang Pangulo (BRP stands for Barkó ng Repúblika ng Pilipinas, "Ship of the Republic of the Philippines"; "Ang Pangulo" is Filipino for "the president") was commissioned by the Philippine Navy on March 7, 1959. It was built in and by Japan during the administration of President García as part of Japanese reparations to the Philippines for World War II. It is primarily used in entertaining guests of the incumbent president. The president of the Philippines uses two black and heavily armored Mercedes-Benz W221 S600 Guard, whereas one is a decoy vehicle. In convoys, the president is escorted by the Presidential Security Group using primarily Toyota Fortuner SUVs with the combination of the following vehicles: Toyota FJ Cruiser, Toyota Fortuner, Toyota Land Cruiser, Toyota Hiace Toyota Camry, Philippine National Police 400cc motorcycles, Philippine National Police Mitsubishi Montero, Toyota Innova (Police car variant), other government-owned vehicles, and ambulances at the tail of the convoy; the number depends on the destination. The presidential cars are designated and registered a plate number of "1" or the word "PANGULO" (president). The limousine bears the flag of the Philippines and, occasionally, the presidential standard. The Office of the President has also owned various cars over the decades, including a 1937 Chrysler Airflow that served as the country's very first presidential limousine for Manuel L. Quezon. For regional trips, the president boards a Toyota Coaster or Mitsubishi Fuso Rosa or other vehicles owned by government-owned and controlled corporations or government agencies. In this case, the PSG escorts the president using local police cars with an ambulance at the tail of the convoy. Former president Benigno Aquino III, preferred to use his personal vehicle, a Toyota Land Cruiser 200 or his relative's Lexus LX 570 over the black presidential limousines after their electronic mechanisms were damaged by floodwater. Malacañang had announced its interest to acquire a new presidential limousine. His successor, Rodrigo Duterte, utilized a white, bullet-proof armored Toyota Landcruiser as his official presidential vehicle. The Presidential Security Group (abbreviated PSG), is the lead agency tasked with providing security for the president, vice president, and their immediate families. They also provide protective service for visiting heads of state and diplomats. Unlike similar groups around the world who protect other political figures, the PSG is not required to handle presidential candidates. However, former presidents and their immediate families are entitled to a small security detail from the PSG. Currently, the PSG uses Toyota Fortuner SUVs as its primary security vehicles. List of presidents Post-presidency After leaving office, a number of presidents held various public positions and made an effort to remain in the limelight. Among other honors, except Ferdinand Marcos Sr, former presidents and their immediate families are entitled to seven soldiers as their security detail. See also Notes References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/משרד_המשפטים] \| [TOKENS: 7051]
תוכן עניינים משרד המשפטים משרד המשפטים הוא המשרד הממשלתי האחראי מטעם ממשלת ישראל על מערכת המשפט של מדינת ישראל. המשרד אמון על שורה ארוכה של נושאים ותחומי פעילות משפטיים ומקצועיים שונים, ובין תפקידיו העיקריים: במשרד המשפטים נכללים, בין היתר, היחידות והמערכים הבאים: הייעוץ המשפטי לממשלה ומחלקת ייעוץ וחקיקה, פרקליטות המדינה, האגף לסיוע משפטי אזרחי, הסנגוריה הציבורית, אגף האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי, האגף לרישום והסדר מקרקעין, אגף שומת מקרקעין, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע, רשות הפטנטים, רשות התאגידים, נציבות תלונות הציבור על שופטים, בתי הדין השרעיים בתי הדין הדתיים הדרוזיים, מחלקת החנינות, מערכת ה"רשומות", בתי הדין לביקורת משמורת, מינהל הוועדה הציבורית לקביעת ייעודם של עיזבונות לטובת המדינה, היחידה לענייני העדות הנוצריות, המרות דת וברית הזוגיות, היחידה הממשלתית לחופש המידע, יחידת תיאום המאבק בסחר בבני אדם, יחידת הממונה על העזרה המשפטית מול המועצה הפלסטינית וכן יחידות מטה הנהלת המשרד. המשרד אמון על אסדרה ורישוי מקצועות בתחומים משפטיים ומקצועיים שונים ובהם רואי חשבון מועצת רואי החשבון, מתווכים במקרקעין רשם המתווכים, מועצת שמאי מקרקעין, המחלקה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, נוטריונים, עורכי פטנטים וטוענים שרעיים. שר המשפטים אחראי על־פי חוק על מינהל בתי המשפט באמצעות הנהלת בתי המשפט, על מינהל בתי הדין הרבניים באמצעות הנהלת בתי הדין הרבניים, וכן על רשות האכיפה והגביה הפועלת כיחידת סמך במסגרתה פועלת מערכת ההוצאה לפועל והמרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. במסגרת תפקידו שר המשפטים כיהן גם כיו"ר ועדת השרים לענייני חקיקה וכחבר הקבינט המדיני ביטחוני. מטה המשרד שוכן בשדרות וולפסון 2, קריית הממשלה בירושלים. היסטוריה המשרד הוקם עם כינון הממשלה הזמנית ב־1948. השר הראשון שעמד בראשו היה פנחס רוזן, ובראשית דרכו היו בו שלושה עובדים בלבד. מטרתו הראשונה של המשרד הייתה ליצור רצף בפעילותם של מוסדות המשפט החיוניים בתקופת המעבר מהשלטון הבריטי. במיוחד התעורר צורך באיוש תפקידי שופטים בבתי המשפט, שכן השופטים הבריטים והערבים עזבו. מינוי השופטים הראשונים של בית המשפט העליון בגלגולו כבית משפט ישראלי אושר בידי הממשלה הזמנית ומועצת המדינה הזמנית ביולי אותה שנה. כן אויש ב־1948 משרד האפוטרופוס הכללי. מטרה נוספת שעמדה לנגד עיניהם של ראשי המשרד בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היה גיבוש דינים ישראליים שיחליפו את מערכות הדינים העות'מאנית והמנדטורית. עם זאת, הזיקה לדין הבריטי נותקה רק ב־1980, עם חקיקתו של חוק יסודות המשפט, שביטל את סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל שקבע כי מקום שלא נקבעו הוראות בחוק המקומי, יפסקו בתי המשפט לפי המשפט המקובל ודיני היושר. כמו כן, גם בימינו, יותר מ־70 שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, עומדים בתוקפם חוקים שנחקקו בידי המחוקק המנדטורי או נסחים חדשים של חוקים כאלה (כגון פקודת הנזיקין, פקודת הראיות או פקודת העיריות). דבר החקיקה העות'מאני האחרון, המג'לה, בוטל ב־1984. בשנת 1949 כלל המשרד שלוש מחלקות ראשיות: ייעוץ, חקיקה ופרקליטות. כן כלל המשרד את המחלקות המנהליות: רשם קרקעות, האפוטרופוס הכללי והרשם הכללי. במשרד עבדו 506 עובדים. באפריל 1949 עברו הפרקליטות והרשם הכללי לירושלים. במהלך חודשים מרץ-מאי 2025 עברו יחידות המשרד לרחוב וולפסון 2, בקריית הממשלה בירושלים, סמוך לבניין ג'נרי 1, לבנק ישראל ולמשרד ראש הממשלה. באפריל 2024 נודע שבמתקפת סייבר על שרתי המשרד הועתקו ממנו מסמכים רגישים רבים מאוד. תחומי אחריות בתוך המשרד קיימות כ־70 יחידות משנה, בתחומים מגוונים: היועץ המשפטי לממשלה עומד בראש התביעה הכללית ומעניק ייעוץ משפטי לממשלה על יחידותיה. בעשור הראשון של המאה ה־21 התנהל פולמוס ציבורי בסוגיית פיצול תפקידים אלה לשניים. באמצעות מחלקת ייעוץ וחקיקה ו־6 המשנים ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ, חקיקה, פלילי, אזרחי, כלכלי – פיסקלי, והסכמים בינלאומיים): בין תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה, הוא מכהן גם כראש התביעה הכללית. כפוף לו פרקליט המדינה שהוא ראש הפרקליטות. הפרקליטות מחולקת ללשכה ראשית ומחוזות: ירושלים, תל אביב, חיפה, צפון, מרכז ודרום. בכל הפרקליטויות, פרט למחוזות הצפון והמרכז, מחולקות הפרקליטויות לפרקליטות אזרחית ופרקליטות פלילית. במחוז תל אביב פרקליטות נוספת, למיסוי וכלכלה. כמו כן, בפרקליטות המדינה פועלת מחלקת הבג"צים, המייצגת את המדינה בעתירות לבג"ץ. שרי המשפטים לדורותיהם שר המשפטים, כחבר הממשלה, ממונה על משרד המשפטים מבחינה מנהלית ותקציבית ומבחינה מקצועית. בתחומי אחריותו של שר המשפטים מצויים כל מערכות בתי המשפט ובתי הדין וכן משרדי ההוצאה לפועל. שר המשפטים נוהג להוציא סקירות על פעולות משרד המשפטים, בהתייחס גם לנקודת המבט של המשפט העברי. שר המשפטים ממונה על יוזמות החקיקה של משרד המשפטים והגשתן לכנסת ולוועדותיה. שר המשפטים איננו מתערב בתיקים ספציפיים, אולם יש בידו לקבוע הנחיות הנוגעות למדיניות כללית של התביעה והפרקליטות, ולהחלטות היועץ המשפטי. (תקופת חיים) (1887-1978) (1899-1980) (1911-2002) לא כיהן בכנסת (1887-1978) (1899-1980) מפא"י העבודה (1913-2002) מנחם בגין (1913-1992) (1923-1987) (1935-) המפלגה הליברלית (1926-1998) (1932-2017) (1947-) (1934-2023) (1939-2017) לא כיהן בכנסת (1957-) (1948-) (1948-) יוסף לפיד (1931-2008) (1958-) (1950-) ציפי לבני (1958-) (1936-) לא כיהן בכנסת (1939-2017) (1958-) בנימין נתניהו (1949-) (1976-) (1976-) (1967-) בני גנץ (1959-) גדעון סער (1966-) יריב לוין (1969-) (1960–) מנכ"לי משרד המשפטים לדורותיהם המנהל הכללי של משרד המשפטים מופקד על ניהול המשרד ונושא באחריות ניהולית ומקצועית כוללת לעבודתו ולביצוע תפקידיו, בהתאם למדיניות הממשלה, ובאמצעות מנהלי הרשויות, האגפים והיחידות במשרד, תוך שמירה על עצמאותם המקצועית של בעלי התפקידים בהפעלת סמכויותיהם לפי דין. המנהל הכללי מתמנה על ידי הממשלה על־פי הצעת שר המשפטים בהתאם לסעיף 12 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, והוא כפוף לשר המשפטים. המנהל הכללי, כדרג הניהולי הבכיר ביותר במשרד ובאמצעות מטה הנהלת המשרד, נושא באחריות הכוללת לתכנון האסטרטגי של עבודת המשרד; להכשרת ולפיתוח המשאב האנושי, תוך שימת דגש על פיתוח הדרג הניהולי והכשרת העתודה הניהולית; לפיתוח כלים לשיפור תהליכי העבודה, המינהל והשירות לציבור בכל יחידות המשרד, ובכלל זה לשיפור מערכות המידע והכלים הטכנולוגיים. המנהל הכללי נושא באחריות לטיפוח קשרי החוץ של המשרד עם גורמים שונים, ממשלתיים ושאינם ממשלתיים, בישראל ומחוצה לה. נוסף על תפקידיו אלה, ובשים לב לתפקידו המרכזי של משרד המשפטים כמשרד מטה של הממשלה, מוביל מנכ"ל המשרד את עבודתן של ועדות מגוונות הפועלות בממשלה ועומד בראשן, ובהן: הוועדות לבחירת מועמדים לכהונת דיינים של בית הדין לביקורת משמורת ושל בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; הוועדה לאישור כשירותו של מבקר פנימי לפי חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992. עוד משמשת המנהלת הכללית, לפי חוק, כחברת המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין והוועדה לאישור סניגורים צבאיים לפי חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955. כמו כן, מכהן המנכ"ל כיו"ר ועדות בין־משרדיות שונות, ובהן: הצוות הבין־משרדי להסרת חסמים לשילובם של בני האוכלוסייה הערבית בשירות המדינה, הוועדה לאישור העסקתם של יועצים משפטיים חיצוניים במשרדי הממשלה, הוועדה לעניין הגנה משפטית והשתתפות בהוצאות משפטיות לנושאי משרה ולעובדי מדינה, הוועדה לעניין הגנה משפטית והשתתפות בהוצאות משפטיות במדינות זרות, הוועדה לעניין ההסכם בין ממשלת ישראל לבין המרכז הבהאי העולמי, ועדת המנכ"לים הקבועה לתיאום המאבק בסחר בבני־אדם, והוועדה המשפטית המשותפת לישראל ולרשות הפלסטינית. כן המנכ"ל הוא חבר הוועדה העליונה למשק לשעת חירום, ומעת לעת הוא חבר בוועדות איתור למשרות בכירות בשירות הציבורי. נוסף על כך מכהן המנכ"ל בוועדות שמתמנות על ידי הממשלה לבחינת עניינים שונים ולהמלצה על מדיניות. בין אלה, ניתן למנות את הצוות לגיבוש תוכנית אופרטיבית לשיפור עבודת המטה ויכולות הביצוע של משרדי הממשלה ("ועדת המשילות") וועדת ההיגוי לשיפור וייעול תהליכי עשיית עסקים בישראל. נוסף על ועדות אלה שבהן מכהן מנכ"ל המשרד מכוח תפקידו ("ex officio"), משמש המנכ"ל כיו"ר מועצת רואי חשבון, וכיו"ר ועדת הרישיונות לנוטריונים הפועלות במשרד המשפטים, וכן כחבר המועצה הארצית לתכנון ובניה ומועצת מקרקעי ישראל. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/איתמר_בן_גביר] \| [TOKENS: 25951]
תוכן עניינים איתמר בן גביר אִיתָמָר בֶּן גְּבִיר (נולד ב־6 במאי 1976, ו' באייר ה'תשל"ו) הוא השר לביטחון לאומי, יושב ראש מפלגת עוצמה יהודית וחבר הכנסת מטעמה. עורך דין במקצועו ופעיל ימין קיצוני בישראל. בן גביר התמודד לכנסות ה־19 וה־21–25 ברשימות שונות מטעם מפלגת "עוצמה יהודית". קודם לכן שימש כעורך דין וכן יועץ התקשורת של חבר הכנסת מיכאל בן ארי ודובר תנועת "חזית יהודית לאומית". במהלך פעילותו הפוליטית הוגשו נגדו, לדבריו, 53 כתבי אישום, שמתוכם הורשע בשמונה עבירות פליליות, בהן התפרעות, הפרעה לשוטר והסתה לגזענות, וכן שתי הרשעות בהחזקת חומר תעמולה עבור ארגון טרור ושתי הרשעות בתמיכה בארגון טרור. ראשית חייו נולד בירושלים, הצעיר בשני בניהם של שושנה וצדוק בן גביר. אביו יליד ירושלים, בן להורים יוצאי עיראק. האב עברת את שם משפחתו מ"חאנן", גביר בערבית. האם שושנה (לבית שנגלוף), בת להורים יוצאי כורדיסטן, הייתה פעילת האצ"ל ובגיל 14 נעצרה בשל כך על ידי הבריטים. גדל בבית מסורתי במבשרת ציון, ולמד בתיכון אורט בירושלים. בגיל 12 החל בתהליך של חזרה בתשובה. בגיל 14, בזמן האינתיפאדה הראשונה, החל להתקרב לימין הפוליטי ולהשתתף בהפגנות נגד משמרות נשים בשחור בכיכר פריז בירושלים. בתחילה הצטרף לנוער מולדת, ובגיל 16 הצטרף בהשפעת נעם פדרמן לתנועת "כך" והתקדם לעמדת רכז הנוער בתנועה. לאחר התיכון למד בישיבת הרעיון היהודי, מיסודו של הרב מאיר כהנא. בעקבות טבח מערת המכפלה ב־1994, הוכרזה תנועת "כך" כארגון טרור, והוצאה אל מחוץ לחוק. ב־1999 הפיץ ביום תשעה באב כרוז בו נכתב אבלות, חורבן וקינות, זה לא מספיק – יש לגרש את האויב הערבי מהר הבית, ונחתם על ידי "פעילי כך לשעבר". ב־2004 הורשע בתמיכה בארגון טרור בגין מעשה זה. בשנת 2007 הורשע בן גביר פעם נוספת בתמיכה בארגון טרור ובהסתה לגזענות, לאחר שב־2001 נסע ברכב שעליו הודבק סטיקר בו נכתב אין ערבים – אין פיגועים, וב־2002 נמצאו ברכבו ארבעה שלטים עם הכיתוב לגרש את האויב הערבי. השלטים נחתמו בידי "מטה כהנא צדק", שהוכרז כארגון טרור. בן גביר לא גויס לצה"ל. לטענתו, הצבא סירב לגייסו בשל עברו בתנועת "כך". לאחר שהוצאה התנועה אל מחוץ לחוק המשיך לפעול בארגון "חזית הרעיון", עד סגירתו בעקבות קביעה שהארגון הוא ארגון המשך לתנועת "כך". ערב פירוק התנועה לא היה בן גביר אחד המפורסמים שבה, אולם התמדתו במחאות מתוקשרות שהגיעו לא פעם אל בית המשפט קנתה לו מקום בולט בין פעילי הימין הרדיקלי. חלק מיוזמותיו של בן גביר היו משותפות עם ברוך מרזל, מנהיגה האחרון של תנועת "כך". בן גביר הצליח למשוך תשומת לב גם בעזרת פרובוקציות. בכתבה שעסקה בין השאר במעורבותו בתקיפת שר הבינוי בנימין בן אליעזר, בן גביר התראיין והציג סמל שנגנב ממכונית הקאדילק של ראש הממשלה יצחק רבין, תוך שהכריז: סמל הוא סמל, ומסמל שכמו שאנחנו הגענו לסמל הזה – אנחנו יכולים להגיע לרבין. שבועיים לאחר מכן יגאל עמיר רצח את יצחק רבין. הריאיון הפך לסמל בפני עצמו, להגעת פעילי ימין קיצוני לקרבה רבה אל ראש הממשלה, שהשב"כ לא הצליח למנוע. בקמפיין בחירות לכנסת ב־2022, בן גביר אמר שלא היה צריך להצטלם עם הסמל ושהוא לא מכנה את רבין בכינוי "בוגד", אף שלדעתו "רבין עשה דברים שפוגעים במדינת ישראל" ו"סייע לאויב". בנוסף טען ש"יש הגזמה בהנצחה שלו". בן גביר הקים, יחד עם ברוך מרזל ופעילים נוספים, את "הוועד למען הדמוקרטיה", שפעל לשחרורו של יגאל עמיר, רוצחו של רבין. לאחר שהמחבל סמיר קונטאר שוחרר מהכלא בעסקת שבויים, הארגון דרש לשחרר את יגאל עמיר. בן גביר אמר ש"המטרה היא להביא לידי ביטוי את הדרישה לשחרר את יגאל עמיר", ו"אם משחררים רוצחים עם דם על הידיים צריך גם לשחרר את עמיר". ביוני 1997, תוכננה הופעה של הזמרת האירית שינייד אוקונור בירושלים, באירוע שקרא לחלוקת העיר בין ישראל לפלסטין. הופעתה בוטלה בעקבות איום לרצח שהופנה כלפיה בשיחת טלפון לשגרירות הממלכה המאוחדת בישראל. בראיון רדיו התגאה בן גביר שהוא ופעילי "חזית הרעיון" הביאו לביטול ההופעה. בתגובה פרסמה אוקונור מכתב פומבי שהופנה לבן גביר, בו כתבה בין השאר "אלוהים אינו מתגמל את מי שמטילים טרור על ילדי העולם. לא הצלחת בכלום, למעט בכישלון נשמתך". בשנת 2000 הדביק ברחבי ירושלים מודעות נגד ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל, והושם במעצר בית עד לתום הביקור. בדצמבר 2005, לאחר שראש הממשלה לשעבר אריאל שרון שקע בתרדמת, בן גביר חגג את האירוע ואמר: "אנחנו מקווים שיהיה מכאן מסר לכל מי שרוצה לפגוע בארץ ישראל, ארץ ישראל יותר חזקה מכולם". לאחר שהדביק על רכבו סטיקר ובו הכתובת "שרון, לילי מחכה לך", נעצר בן גביר ונחקר בחשד להסתה נגד שרון. בסוף שנת 2005, שהה בן גביר יחד עם מספר חיילים בפילבוקס באזור חברון. מיד לאחר שיצא מהפילבוקס נורה צרור יריות מטווח קצר שלא פגע באף אחד מהם. כעבור שנים אמר בן גביר שהוא סבור שמדובר היה בניסיון לחסל אותו. בשנת 2011 הפגין יחד עם ברוך מרזל, בנצי גופשטיין, בצלאל סמוטריץ' ופעילים נוספים ב"מצעד הבהמות" במחאה על מצעד הגאווה בירושלים. בשנת 2017 ייצג בנות שירקו לעבר מנזר, ואמר בראיון לכאן חדשות כי "יש מנהג יהודי קדום כשעוברים ליד מנזר או ליד כומר יורקים, אפשר להסכים או להסכים, אבל כאשר יורקים לצד אני לא חושב שמדובר בעבירה". בראיון לגלי ישראל אמר כי על אף שהמעשה לא ראוי, "אני לא אוהב שעל דברים כאלה מגיעים למעצר". לדבריו, עדיף לטפל במקרים כאלה באמצעות חינוך. בראיון לתוכנית טלוויזיה ב־1994, אחרי הטבח במערת המכפלה, אמר בן גביר: "כל שבוע אנחנו שומעים על עוד יהודי שנרצח ועוד יהודי שנרצח - נמאס. סוף סוף קם יהודי, יהודי גדול, הצדיק הד"ר גולדשטיין ה' יקום דמו". באותו ראיון אמר שאיסור לא תרצח חל רק כלפי יהודים. בפורים של שנת 1995, שנה לאחר הטבח, התחפש בן גביר לגולדשטיין. הוא לבש חלוק רופא עם דרגותיו של גולדשטיין והוסיף שלט בו מצויר איש עם רובה ולידו הכיתוב "ברוך הגבר – אשר יפתח באש" ואמר "הגיבור שלי הוא דוקטור גולדשטיין". לאחר נישואיו, בסלון ביתו הייתה תלויה עד לתקופת הבחירות של 2020 תמונה של ברוך גולדשטיין, על רקע תמונה מעובדת של מערת המכפלה, בה ביצע גולדשטיין את הטבח ב-1994, עם צריח המסגד שבה נופל, ומופיעות בה המילים "תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" מהפסוק שבו שיבחה התורה את קנאותו של פנחס. במספר הזדמנויות נימק זאת בן גביר בכך שגולדשטיין הציל כמה מחבריו. בכתבה טלוויזיונית משנת 2011, אמר על התמונה שבסלון ביתו: "יש כאן איזושהי אמירה בתמונה הזאת, אמירה מאוד מפורשת", וכן שגולדשטיין "צדיק", "גיבור" ו"רופא שהציל בחיים שלו יהודים". בתקופת התמודדותו לכנסת בבחירות של 2020 הסיר בן גביר את תמונת גולדשטיין מביתו. בפאנל בחירות ב־2022 אמר בן גביר שהתבגר וכבר אינו חושב שגולדשטיין גיבור. ב-2024 הסביר כי תלה את התמונה בעבר כדי לומר "אל תעשו רצח אופי לד"ר גולדשטיין, הוא עשה מה שעשה כשרצו לפגוע בו – אז הוא בא וירה". הליכים משפטיים בשנים 2006–2008 עתר לבג"ץ, עם ברוך מרזל, בבקשה לבטל את ההיתר לערוך את מצעד הגאווה בירושלים. העתירות נדחו. בשנת 2011, במסגרת כתב אישום שהוגש נגדו, קיבל לידיו בהוראת בית המשפט מסמכים שלפיהם השב"כ ומשטרת ישראל השקיעו מאמצים רבים במעקב אחריו ובתיעוד מדויק של תנועותיו במשך שעות רבות ביום. עד פברואר 2009 הוגשו נגד בן גביר 46 כתבי אישום, מתוכם הורשע בשמונה, בהם בעבירות התפרעות, השחתת מקרקעין, הפרעה לשוטר, החזקת חומר תעמולה לטובת ארגוני טרור, והסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור. כעבור שש שנים אמר שהוגשו נגדו עוד שבעה כתבי אישום, בהם זוכה. על פי נתונים אלו, הוגשו נגדו 53 כתבי אישום, מהם הורשע בשמונה. בן גביר רכש את השכלתו המשפטית בקריה האקדמית אונו. בתחילה החליטה לשכת עורכי הדין למנוע ממנו לגשת להתמחות עקב עברו הפלילי, אולם לאחר הליך שכלל כמה ערעורים - עבר את מבחני לשכת עורכי הדין ב־2012 והוסמך כעורך דין. לפני כניסתו לפוליטיקה, הרבה בן גביר לייצג אנשי ימין שהואשמו בעבירות על רקע אידאולוגי. בסוף 2015 ייצג את אחד החשודים בפיגוע בדומא, וטען שחוקרי השב"כ אילצו את מרשו להודות באמצעות עינויים. בדצמבר 2015 השתתף בחתונת השנאה ואחרי כן ייצג חלק ממשתתפי האירוע שהוגשו נגדם כתבי אישום. בראיון לתקשורת אמר "אף אחד לא הבין שמדובר בתמונות של בן משפחת דוואבשה". ב־2017 ייצג פעיל של תנועת "חוזרים להר" שניסה להתגנב עם גדי להר הבית לשם חידוש עבודת הקורבנות ונעצר על ידי המשטרה. בן גביר הגיש תביעת דיבה נגד העיתונאי אמנון דנקנר, על שכינהו "נאצי קטן" בתוכנית "פופוליטיקה" בשנת 1995, וזכה בה בפיצוי סמלי של שקל אחד. באפריל 2018 פסק בית המשפט שעובד בתחנת דלק שכינהו "נאצי", הצדיע לו במועל יד והתעלם מזימונים למשפט, ישלם לו פיצוי בסך 200 אלף ש״ח. אנשי ימין שונים טענו מספר פעמים כי בן גביר הוא סוכן שב"כ שתול, בדומה לאבישי רביב, ואחד המפרסמים, ברי חמיש, נתבע על ידי בן גביר. בפסק הדין נקבע שהכינוי "סוכן שב"כ" נחשב כלשון הרע בקרב חוגים מסוימים, ושחמיש הציג את בן גביר כאדם לא הגון ואף מסוכן. בית המשפט פסק כי על חמיש לפצות את בן גביר ב־30 אלף ש״ח. בן גביר הגיש תביעות דיבה רבות, ונכון לפברואר 2023 היה מעורב ב־10 תיקים פעילים. במאי 2022 שודר פרק בתוכנית "עובדה" אודות בן גביר, בו נטען בין השאר שבן גביר עודד נערי גבעות לבצע פעולות תג מחיר. בן גביר הכחיש את התחקיר, וכשבועיים לאחר שידור התכנית הגיש נגד התוכנית תביעה בסך שני מיליון ש״ח. תביעות נוספות שהגיש בשנת 2023 הן נגד נגד השר לשעבר משה יעלון, נגד ערוץ 7 ונגד נתבעים נוספים. הגיש תביעה נגד דניאל עמרם ויוסי אבנרי ובהמשך ביקש את מחיקתה. בתחילת 2020 הגיש, יחד עם מפלגתו, תביעת דיבה נגד גילת בנט, על שפרסמה פוסט לפיו פעילי "עוצמה יהודית" פרצו לביתה במהלך מערכת הבחירות. התביעה הסתיימה בפשרה לפיה שילמה בנט לבן גביר 35,000 ש"ח, שיועברו כתרומה למטרה מוסכמת. בשנת 2023 הגישו בן גביר ומפלגתו תביעת דיבה נגד העיתונאי יהושע בריינר ועיתונו "הארץ", שבה דרשו פיצוי בסך שלושה מיליון ש"ח בנוגע לפרסום לפיו התייעץ בן גביר עם בנצי גופשטיין. לאחר שבמסגרת הדיון בתביעה נדרש בן גביר לספק מידע על פעילותו ועל פגישותיו עם גופשטיין, הוא ביקש את מחיקת התביעה, וחויב לשלם ל"הארץ" הוצאות משפט בסך 23.6 אלף ש"ח. בן גביר זכה בסכום מצטבר של כרבע מיליון ש"ח בתביעות נגד המשטרה, לאחר שתבע אותה על הטרדות שונות והפרת זכויותיו. כך - באוגוסט 2011 פסק בית משפט השלום בירושלים כי על משטרת ישראל לשלם לו 18 אלף ש״ח, כפיצוי על כך ששוטר תקף אותו בימי ההתנתקות. בפברואר 2012 פסקה שופטת השלום בירושלים שמשטרת ישראל תשלם לבן גביר פיצויים בסך 14 אלף ש״ח, על כך שנעצר למשך 24 שעות בשל כוונתו להפגין עם אחרים מול ביתו של מפקד פיקוד המרכז גדי שמני. עובד זר, שהועסק כמטפל סיעודי של אביו של איתמר בן גביר, תבע לאחר פטירת האב ב־2020 תשלום זכויות שונות, שלא ניתנו לו בתקופת עבודתו, מאיתמר בן גביר ואחיו, יורשיו של האב. היורשים התגוננו בטענות שונות, בהן הטענה שזמן קצר לפני מות האב נטש אותו העובד והתפטר. בנוסף טענו שיש לקזז מהזכויות כספים ששילם המנוח עבור העובד, כגון תשלומים לביטוח רפואי ומימון מגורי העובד והוצאות נלוות, בסך כולל של כ-85,500 ש״ח. טענות היורשים נדחו בבית הדין הארצי לעבודה, ונפסק שעל האחים לשלם לעובד כ-100 אלף ש״ח. לשם גביית החוב נאלץ העובד לפנות לרשות האכיפה והגבייה, שהוציאה צו עיקול משכורת נגד איתמר בן גביר. במהלך הדיון המשפטי הגיש בן גביר הצעת חוק לביטול חובת הביטוח הפנסיוני לעובדים זרים. מאז הוציא רישיון נהיגה, נתפס בן גביר מספר רב של פעמים על ידי משטרת התנועה על עבירות תנועה שונות. בסך הכל נקנס בגין 78 עבירות תנועה ב־23 שנים. מאבטחיו של בן גביר התלוננו כי בן גביר מאיץ בנהגים שלו לבצע עברות תנועה. באוגוסט 2023 היה מעורב בתאונה כשנהג שלו נכנס לצומת ברמזור אדום, בזמן שהיו בדרך לראיון טלוויזיוני. לא היו נפגעים בגוף. ב־26 באפריל 2024 התהפך רכבו של בן גביר כשנכנס לצומת באור אדום ונהג שנסע באור ירוק התנגש ברכבו. בן גביר נפצע קל ושוחרר מבית החולים למחרת, אך הנהג ברכב האחר נפצע קשה ואושפז לתקופה ארוכה. כתב אישום הוגש נגד הנהג של בן גביר. במהלך כהונתו כשר לביטחון לאומי עלה מספר ההרוגים בתאונות, שעלה ל-436 ב-2024 על פי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עלייה של 21% ממספר ההרוגים בשנה הקודמת (361 הרוגים ב-2023). הרשות ייחסה את העלייה בהרוגים בין היתר לירידה באכיפת המשטרה. בפוליטיקה בכנסת ה-18 שימש עוזר פרלמנטרי של חבר הכנסת מיכאל בן ארי. בבחירות לכנסת ה-19 הוצב במקום החמישי ברשימת עוצמה לישראל, אך הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 הוצב במקום השמיני ברשימת איחוד מפלגות הימין, ועם פסילת מועמדותו של בן ארי הועבר למקום השביעי. הרשימה זכתה בחמישה מנדטים. על-פי ההסכם בין המפלגות חברי הכנסת רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' התחייבו להתפטר במסגרת "החוק הנורווגי" ולתת לבן גביר לכהן כחבר הכנסת, אך הכנסת פוזרה לפני שנחקק מחדש חוק זה (שנהג בכנסת ה-20 כהוראת שעה בלבד). בבחירות לכנסת ה-22 התמודד בן גביר בראשות רשימת "עוצמה יהודית" שקיבלה 83,609 קולות (1.88% מהקולות הכשרים) ולא עברה את אחוז החסימה. לקראת הבחירות לכנסת ה-23, חתם בן גביר עם רפי פרץ על ריצה משותפת למפלגות "עוצמה יהודית" ו"הבית היהודי". סמוך לסוף זמן הגשת הרשימות הצטרף פרץ עם מפלגת "הבית היהודי" לרשימת "ימינה". ראש "הימין החדש", נפתלי בנט, נימק את סירובו לצרף את בן גביר לרשימה מאוחדת כסירוב לרוץ עם "מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם אשר רצח 29 איש חפים מפשע". בתגובה הודיע בן גביר שהסיר את התמונה, למען אחדות ומניעת הקמת ממשלת שמאל, אולם מפלגתו לא צורפה לרשימה המאוחדת. עוצמה יהודית נרשמה כרשימה עצמאית בראשות בן גביר, וקבלה בבחירות אלו 19,402 קולות (0.42%) ולא עברה את אחוז החסימה. לקראת הבחירות לכנסת ה-24, חתם בן גביר על הסכם ריצה משותפת של המפלגות "עוצמה יהודית" ו"נעם", ובהמשך, על ריצה משותפת עם מפלגת "הציונות הדתית" בראשות בצלאל סמוטריץ'. הוא הוצב במקום השלישי ברשימה ונבחר לכהן בכנסת. לאחר שבן גביר עלה להר הבית בינואר 2022, פורסמו איומים מפורשים על חייו. בעקבות האיומים העלתה המשטרה את רמת האיום על בן גביר לדרגה 6, הגבוהה ביותר, וקצין הכנסת הורה למשמר הכנסת לאבטח את בן גביר בכל שעות היממה. איומים נוספים הופנו לעברו: באפריל נעצרה חוליית פעילי חמאס שתכננה להתנקש בו; ביוני נעצר תושב תל אביב שאיים עליו טלפונית ברצח; וביולי העלו תלמידים ערבים ממזרח ירושלים הצגת סוף שנה שבה מוצגת הוצאה להורג של אדם הלבוש באופן דומה לבן גביר, שהובילה למעצרם של מנהל בית הספר ומורה נוסף. בפברואר 2023 נעצר ערבי, תושב מזרח ירושלים, בחשד שאסף מידע ותכנן לרצוח את בן גביר. ב־3 ביולי 2022, לאחר ההחלטה על הקדמת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, עוצמה יהודית התפצלה בהסכמה מרשימת הציונות הדתית לסיעת יחיד נפרדת בכנסת שיוצגה על ידי בן גביר. ב־26 באוגוסט 2022, נחתם הסכם איחוד בין עוצמה יהודית לבין הציונות הדתית לריצה משותפת לכנסת, בתיווכו של בנימין נתניהו. ב־26 באוגוסט חתם בן גביר על הסכם ריצה משותפת עם בצלאל סמוטריץ' ברשימת הציונות הדתית. הרשימה השיגה 14 מנדטים בבחירות והפכה לשלישית בגודלה. ב־27 בספטמבר 2023 פורסם כי שירות הביטחון הכללי עצר חוליית טרור שהופעלה על ידי איראן וכללה 3 פלסטינים ו-2 ערבים-ישראלים שתכננו להתנקש בו ובחבר הכנסת לשעבר יהודה גליק. לקראת הבחירות לכנסת העשרים וחמש חשף "פייק ריפורטר" רשת של חשבונות מזויפים של נשים שקידמה את בן גביר בטוויטר. על אף אמירה מפורשת של נתניהו טרם הבחירות לכנסת ה-24 כי בן גביר לא יכהן כשר בממשלתו, ב־29 בדצמבר 2022, לאחר הבחירות לכנסת ה-25, מונה בן גביר לשר לביטחון הפנים בממשלת ישראל ה-37 ושם משרדו שונה ביוזמתו למשרד לביטחון לאומי. ב־8 בינואר 2023 מונה בן גביר לשר לחיזוק וקידום קהילתי, משרד שהופרד מהמשרד לביטחון פנים בממשלת ישראל השלושים וחמש, בכפוף להחלטה לבטל את המשרד. המינוי אושר במליאת הכנסת למחרת, ב־9 בינואר 2023. ב־6 בנובמבר 2023 אוחד המשרד לחיזוק וקידום קהילתי עם המשרד לביטחון לאומי. במהלך חצי השנה הראשונה של בן גביר כשר לביטחון לאומי חלה עלייה של 60% במספר מקרי הרצח בחברה היהודית, ובמהלך שנתו הראשונה מספר מקרי הרצח בחברה הערבית גדל ב־110%, לעומת השנה הקודמת. במשטרה טענו לנתונים מעודדים במיגור הפשיעה בחברה הערבית. ביולי 2024 פרסמה המשטרה את נתוני הפשיעה לשנת 2023, לפיהם חלה בזמן כהונת בן-גביר עלייה בפשיעה ברוב התחומים. עם כניסתו לתפקיד, ביטל בן גביר החלטה לרכש מסוקי כיבוי בעלי קיבולת מים גבוה ויכולת פעולה בלילה, בטענה שהם נועדו לשימושו של מפכ"ל המשטרה וכי מסתירים ממנו מידע. על החלטה זו נמתחה ביקורת כאשר הורגש מחסור באמצעי כיבוי אווירי בעת שריפות יער גדולות בשנת 2025. בשנתו הראשונה לכהונה כשר לביטחון לאומי הייתה תחלופה רבה בבכירי משרדו. דוברו האישי של השר התפטר באפריל 2023, בספטמבר התפטר מנכ"ל המשרד, שלמה בן-אליהו, וכחודשיים לאחר מכן התפטר ממלא המקום שמונה במקומו - עקב עתירה לבג"ץ נגד המינוי. בנובמבר התפטרה הסמנכ"לית להון אנושי ומנהל, ובדצמבר התפטר מנהל האגף לכלי ירייה עקב ביקורת על מדיניות חלוקת כלי נשק. בפברואר 2023 פרסם העיתון "דיילי טלגרף" כי עקב הדלפות מסמכים רגישים נאסר על בן גביר לקבל תדריכים מודיעיניים. לפי הדיווח, בן גביר הדליף מידע והכניס טלפונים ניידים לישיבות חסויות. באפריל 2023 אישרה ממשלת ישראל את הצעתו להקמת משמר לאומי תחת המשרד לביטחון לאומי ובינואר 2025 התקיים במכללה הלאומית לשוטרים טקס הקמת המשמר הלאומי במשמר הגבול-משטרת ישראל בהשתתפותו, בהשתתפות מפכ"ל המשטרה, דני לוי, מפקד משמר הגבול ניצב בריק יצחק, מפקד המשמר הלאומי ניצב נחשון נגלר ומפקדים נוספים. עד תאריך זה הוקמו שתי חטיבות של המשמר הלאומי - חטיבה צפונית וחטיבה דרומית הכוללות כ-600 מפקדים ולוחמים, בהמשך השנה צפויה לקום גם חטיבת מרכז. מאז תחילת כהונתו בממשלת ישראל ה-37 בן גביר לא הגיש הצהרת הון, בניגוד לחובתו כשר וחרף חמש תזכורות שקיבל. עם כניסתו לתפקידו בתחילת 2023 בן גביר פעל להרחיב את מספר האזרחים נושאי הנשק בטענה שהדבר יעזור להתמודד עם אירועי טרור. הוא מתח ביקורת על האגף לרישוי כלי ירייה במשרדו, בטענה שהתהליך לקבלת רישיון נשק סובל מעודף ביורוקרטיה, וביצע רפורמה באגף שכללה הגדלת מצבת העובדים, הרחבת שעות הקבלה וימי הפעילות, הגדלת מספר הראיונות בשעה ומתן פטור מראיון לאנשי כוחות הביטחון וחיילים משוחררים. בנוסף, הוביל בן גביר הגמשה של התנאים לקבלת רישיון נשק, והוסיף שלל זכאים נוספים. לאחר טבח שבעה באוקטובר הואץ תהליך שינוי התקנות והוא הושלם באוקטובר 2023. בעקבות המתקפה והקלת הקריטריונים הוגשו כ-250,000 בקשות חדשות לרישיונות נשק ובן גביר פעל במגוון דרכים להתמודד עם עומס הפניות. בן גביר גייס עובדי תגבור שיסייעו לעובדים הקבועים של אגף הרישוי בטיפול בעומס הבקשות. אלו כללו את אנשי לשכתו ובנות שירות לאומי. עובדי התגבור עברו הכשרה מזורזת והיו אמורים לחלק רישיונות אך ורק לאנשים העומדים בתבחין של מקום מגורים המזכה ברישיון או שירות בכוחות הביטחון. בנוסף, בתיאום עם יושב ראש הכנסת הוא גייס עובדים של הכנסת לטיפול בבקשות, צעד שספג ביקורת על ערבוב בין הכנסת לרשות המבצעת. גיוס בנות שירות לאומי לתגבור נעשה בגיבוי היועץ המשפטי של המשרד לביטחון לאומי, אך הצעד הופסק על ידי עו"ד גיל לימון, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, בנימוק שלא ניתן לתת בידי בנות שירות לאומי סמכויות שלטוניות. בעקבות זאת קרא בן גביר לעובדי משרדו מאגפים אחרים להתנדב לתגבר את אגף רישוי כלי ירייה וגייס כ-30 עובדים שהסכימו. בעקבות דרישה לבטל את הרישיונות שחולקו על ידי עובדי התגבור בחנה המשטרה את היקף הרישיונות שחולקו על ידי עובדי התגבור ומצאה שהם חלקו כ-23 אלף רישיונות נשק זמניים כשמתוכם 458 רישיונות נשק הונפקו לכאורה על פי תבחינים אחרים מאלו שעובדי התגבור הוסמכו לטפל בהם. עובדי התגבור גם הנפיקו 15,424 רישיונות נשק סופיים, כאשר 688 מתוכם הונפקו לכאורה שלא על פי התבחינים שעובדי התגבור הוסמכו לטפל בהם. ראש אגף כלי ירייה במשרד, ישראל אבישר, ביקש מבן גביר לבחון מחדש את מדיניותו, ולאחר שבן גביר סירב התפטר מתפקידו בדצמבר 2023. במהלך המלחמה פעל בן גביר להקמת מאות כיתות כוננות ברחבי ישראל ולצורך כך נרכשו אלפי כלי נשק מיצרנים ישראליים. בן גביר השתתף אישית בטקסים רבים של הקמת כיתות כוננות, ומתנדבים שסירבו להשתתף בטקס אתו לא שותפו בכיתות הכוננות. בינואר 2024 הורה נעם סולברג, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, להסיר את התמונות של בן גביר מחלק נשקים בכיתות כוננות בהיותן תעמולה אסורה המתבססת על טקסים שמומנו על ידי המדינה. בדצמבר 2022 תוקנה ביוזמתו פקודת המשטרה, ונקבע בה שהשר לביטחון הפנים יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, והוא רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות. בן גביר מימש תיקון זה, ובין השאר הנחה את המפכ"ל שבתאי להסיר כל דגל אש"ף מהמרחב הציבורי. בהמשך, עקב המחאה נגד ממשלת ישראל השלושים ושבע, ניסה השר לקדם מדיניות מעצרים נגד מפגינים שיתפרעו או יחסמו כבישים. בעקבות עתירות שהוגשו נגד השר, הוציא בג"ץ צו ביניים בינואר 2024, שאסר על בן גביר לתת הנחיות והוראות אופרטיביות למשטרה בדבר יישום מדיניותו בכל הנוגע למימוש זכות ההפגנה וחופש המחאה. ב־10 במרץ 2023 הורתה לו היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, להקפיא את מימוש ההחלטה להעביר מתפקידו את מפקד מחוז תל אביב, ניצב עמיחי אשד, מחמת "חשש כבד ביחס לחוקיות ולתקינות ההליך". בדצמבר אותה שנה הודיע השר לנציבת שב"ס קטי פרי כי החליט שלא להאריך את כהונתה, ומינה כממלא מקום את קצין משטרה, ניצב בדימוס קובי יעקובי. במאי 2024, פנה בן גביר ישירות למפקד מג"ב בריק יצחק בנוגע להשעיית שוטרים שהיו מעורבים באלימות כלפי חרדים בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ובניגוד להוראת בג"ץ שאסרה על בן גביר לתת הוראות אופרטיביות למשטרה. מפכ"ל המשטרה - קובי שבתאי - דיווח ליועצת המשפטית לממשלה על כך. זמן קצר לאחר מכן ביקש בן גביר לזמן את שבתאי לקראת פיטוריו, אך היועמ"שית הודיעה שזימון זה אינו חוקי. במהלך מלחמת חרבות ברזל הנחה בן גביר את סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל אבשלום פלד להימנע מאבטחה של שיירות הסיוע לרצועת עזה. פרקליטות המדינה קבעה שהמעשה היווה הפרה של הדין והתערבות פסולה בעבודת המשטרה. באוגוסט 2024 החליט בן גביר לקדם את קצין המשטרה מאיר סוויסה לדרגת סגן ניצב ולמנותו לתפקיד מפקד תחנה במחוז תל אביב. נגד סוויסה הוגש כתב אישום על זריקת רימון הלם לעבר מפגינים נגד הרפורמה המשפטית, והוא עומד לדין. העתירה נגד המינוי הוגשה על ידי התנועה לטוהר המידות ושלושה אזרחים שנפצעו. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי קידומו של סוויסה נעשה בניגוד לנהלים, שלפיהם אין לקדם קצין שעומד נגדו הליך פלילי. בית המשפט הקפיא את המינוי וקבע כי הוא לא יקודם למפקד תחנה עד להכרעה בעתירה שהוגשה נגד מינויו. ב-29 באפריל 2025 חתם בן גביר על הסכם על פיו המחייב אותו להגביל את התערבותו בתחום המחאות, המינויים והפעילות המבצעית למניעת התערבויות פוליטיות בעבודת המשטרה. ביולי 2025 פנה בן גביר במכתב למפכ"ל המשטרה דניאל לוי בו העלה תהיות בנוגע למועמדותה לקידום של רב-פקד רינת סבן, אחת החוקרות שהעידה במשפטו של בנימין נתניהו, רובן בהקשר לתיקי האלפים או הליכים אחרים הקשורים באופן זה או אחר לראש הממשלה או סביבתו. במשטרה הדפו את טענותיו של בן גביר. ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה שסבן אמורה לעבוד תחתיו הדגיש כי המשטרה לא תאפשר התערבות שתפגע בשיקול הדעת המקצועי העצמאי של המשטרה. היועצת המשפטית ציינה כי אין לבן גביר עילה למנוע את קידומה של סבן. היא התריעה מפני "חשש ממשי להתערבות פוליטית פסולה, חריגה וחסרת תקדים" בעיכוב קידומה של סבן והורתה לו לקדמה. בינואר 2026 הגישו היועצת המשפטית לממשלה ומפכ"ל המשטרה, תצהיר משותף לבית המשפט, בו ציינו כי סירובו של בן גביר לקדם את סבן נועד להרתיע שוטרים מחקירת אישי ציבור. בפברואר 2026 קבע בית המשפט כי סרובו של בן גביר לקדם את סבן מהווה חוסר סבירות קיצוני והתנהלותו מעוררת חשש ממשי לשיקולים זרים. בית המשפט הורה לאשר את קידומה לאלתר וחייב את בן גביר בהוצאות של 20,000 שקלים. בספטמבר 2025 דווח על מחלוקת חריפה בין בן גביר לבין מפכ״ל המשטרה בנוגע לשורת מינויים שאושרו לקידום על ידי סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה אך בן גביר סירב לחתום על קידומם. באוקטובר 2025 דווח על עיכוב ממושך באישור קידומה של סגן־ניצב רותי האוסליך, בכירה באגף החקירות והמודיעין, וזאת בשל סירובו של השר איתמר בן גביר לאשר את המינוי, על אף המלצות המפכ"ל וצמרת המשטרה. השר נימק את החלטתו, בין היתר, בכך שהאוסליך הביעה דעות המנוגדות לעמדת המשטרה במסגרת הופעותיה בכנסת. בפברואר 2026 הודיע השר סופית שלא יקדמה, ונימק זאת בין היתר בטענה שחתימתה בשם ממלא מקום ראש רמ"ח חקירות טרם המינוי. בתגובה הודיעה האוסליך שתעתור לבית המשפט והבהירה במכתב כי הופעותיה בכנסת וחתימתה נעשו באישור מלא ובהנחיית מפקדיה, ראש אח"מ והמפכ"ל. בנובמבר פורסם כי בן גביר דרש ממפקד מחוז ירושלים אמיר ארזני להכניס ספרי קודש למתחם הר הבית, ולאחר שארזני סירב, הודח מתפקידו. בדצמבר 2025 פנתה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, אל ראש הממשלה בנימין נתניהו, בדרישה שיטפל בהתערבות פסולה של בן גביר בעבודת המשטרה. בן גביר הגיב על כך באמירה ש"בהרב-מיארה היא עבריינית". בדצמבר 2025 פורסם כי ישנם כמה מקורות הטוענים שבן גביר מתערב במענים לבקשות לחופש מידע שמוגשות למשטרה. מלשכתו של בן גביר נטען כי אין בהתערבות עבירה על חוק חופש המידע. בינואר 2026 פורסם כי בן גביר מסרב לחתום על מינויו של סנ״צ איציק אלפסי לתפקיד דובר אגף החקירות והמודיעין, אף שהוא אושר. בינואר 2026 פורסם כי במהלך שירותו במנהלת גיוס חרדים בצה"ל, קודמה מועמדותו של רחמים חוגי לתפקיד "ראש מינהלת גיוס חרדים במשטרת ישראל" בדרגת סגן ניצב. קידום המינוי התבצע בסביבת השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על אף טענות על עברו של חוגי, אשר כלל רישום פלילי רב וקריאה לדקור להט"ב במצעד הגאווה בירושלים, המפכ"ל דני לוי וסגל הפיקוד הבכיר החליטו על גיוסו ומינויו של חוגי לתפקיד קצין בכיר. בתחילה הגנה המשטרה על המינוי של חוגי וטענה כי מטעמי צנעת הפרט היא אינה מתייחסת לעברו של מועמד, וכי כל המינויים נבחנים על פי מכלול קריטריונים מקובלים של מרכז הגיוס. רק לאחר ביקורת ציבורית נרחבת, הורה המפכ"ל דני לוי לבטל את המינוי. בפברואר דווח על מאמצי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לקדם שני מועמדים לתפקיד היועץ המשפטי של המשטרה (יועמ"ש): הראשון הוא עו"ד דוד בבלי, יועצו של השר, שמועמדותו קודמה על אף התנגדות המפכ"ל דני לוי ועל אף שהוא עדיין מוגדר כחשוד בפרשת חלוקת הנשק על ידי עובדי לשכת השר ועל אף שנטען כי הוא נעדר את הניסיון הניהולי והמשפטי הנדרש לתפקיד. השני הוא גונדר עירן נהון, היועץ המשפטי של שב"ס ואיש אמונו של השר, שקודם על ידי בן גביר בשנת 2025 לדרגת גונדר, ונחשב למועמד המועדף על ידי בן גביר. מועמדת המפכ"ל דני לוי לתפקיד היא ממלאת מקום המשנה ליועמ"ש המשטרה, נצ"מ תמר ליברטי. במהלך מלחמת חרבות ברזל התנגד בן גביר לעסקאות חטופים עם חמאס. בנובמבר 2023 הוא וחבריו למפלגה היו היחידים שהתנגדו לעסקת שחרור הנשים והילדים בטענה ש"במקום להוריד את החמאס על הברכיים, ישראל מקבלת את תכתיביו" ושהעסקה תהווה תקדים שיסכן אזרחים וחיילים רבים. באפריל 2024 איים ביחד עם בצלאל סמוטריץ' בהפלת הממשלה אם תחתום עסקה שאותה כינה "מופקרת" ו"כניעה לחמאס". בעקבות הצהרת נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ב-1 ביוני 2024 ש"ישראל הציעה הסכם הפסקת אש חדש ומקיף, זה מתווה להפסקת אש מתמשכת ולשחרור כל החטופים" אמר בן גביר שעסקה כזו תביא לפירוק הממשלה. ביולי 2024 אמר בן גביר שוויתור על ציר נצרים בעסקה יביא לפירוק הממשלה. בן גביר גם הביע התנגדות לעסקה בשלבים שלטענתו תחרוץ למוות את גורלם של החטופים שלא ישוחררו בשלב הראשון. בינואר 2025, עם התגבשותה של עסקה עם חמאס לשחרור חטופים תמורת שחרור מחבלים והפסקה בלחימה, הביע התנגדות לעסקה וטען כי "בשנה האחרונה, באמצעות כוחנו הפוליטי, הצלחנו למנוע מהעסקה הזו לצאת לפועל, פעם אחר פעם." את התנגדותו לעסקאות נימק: "לא מוכן לסכן את שלומם של עשרות אלפי אזרחי ישראל ולא מוכן לשחרור 1,000 סינווארים שיאנסו אלפי בנות. את החטופים יש לשחרר על ידי כך שנפסיק לאויב את הדלק, את הסיוע ההומניטרי, נכבוש את עזה ונעודד הגירה מרצון." ב-19 בינואר 2025 התפטר מהממשלה, יום לאחר שאושר בממשלה הסכם חמאס–ישראל שהוא התנגד לתנאיו, והתפטרותו נכנסה לתוקף יומיים לאחר מכן. במקומו מונה לתפקיד חיים כץ. כעבור חודשיים, על רקע חידוש הלחימה ברצועת עזה, מונה מחדש לשר לביטחון לאומי. ביולי 2025 נמנה עם חברי "ועדת שיקלי", שהמליצה לממשלה על פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. במהלך המלחמה התגאה בן גביר בהרעת תנאי כליאתם של אסירים פלסטינים, ולדברי חטופים דבריו אלה הובילו להתעללות בהם בידי שוביהם. שב"כ התריע בפני נתניהו ובן גביר שהצהרות בן גביר גורמות לההתעללות בחטופים. ב־8 במאי 2023 שובץ בן גביר כנציג הממשלה לנאום באירוע שתוכנן בתל אביב על ידי האיחוד האירופי לרגל יום אירופה. לאור השתתפותו הצפויה של בן גביר, האירוע בוטל. על פי נציגי האיחוד הדבר נבע מחוסר נכונותם לתת במה למי שעמדותיו עומדות בסתירה לערכי האיחוד האירופי. במהלך מלחמת חרבות ברזל קרא לקדם עידוד הגירת פלסטינים מרצועת עזה למדינות העולם. קריאתו זו גונתה על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית, צרפת, גרמניה, האיחוד האירופי ואיחוד האמירויות. בהמשך המלחמה קרא "לחזור הביתה לגוש קטיף וצפון השומרון". ביוני 2025 הודיעו חמש מדינות ( בריטניה, אוסטרליה, נורווגיה, ניו זילנד וקנדה) על הטלת עיצומים על השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', בנימוק שצעד זה ננקט עקב "הסתה לאלימות נגד פלסטינים". ב-17 ביולי הוגדר כאישיות בלתי רצויה על ידי ממשלת סלובניה בשל הצהרות ופעולות שמנוגדות לערכים הדמוקרטיים של סלובניה ולזכויות אדם ושלום בינלאומי. ביולי 2025 החליטה ממשלת הולנד לאסור על כניסתם של בן גביר וסמוטריץ' להולנד. בספטמבר 2025 הודיע ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ס על איסור דומה. חיים אישיים בן גביר נשוי לאיילה (לבית נמרודי), ילידת ירושלים, בת למשפחה דתית לאומית, מורה במקצועה. ב-28 בדצמבר 2025 הצטרפה כפאנליסטית בערוץ 14. השניים נפגשו לאחר שאיילה, אז בת 15, נעצרה על שהות במאחז שהוקם בחברון וסירבה לחתום על הרחקה מהמאחז ולהשתחרר כמו חברותיה. הם נישאו כאשר איילה הייתה בת 17 ואיתמר בן 28. לזוג שישה ילדים והם מתגוררים בשכונת גבעת האבות שבקריית ארבע. קישורים חיצוניים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/גילה_גמליאל] \| [TOKENS: 6585]
תוכן עניינים גילה גמליאל הליכוד (2003–2006, 2009–2012) הליכוד - ישראל ביתנו (2012–2014) גילה גמליאל-דִּמְרִי (נולדה ב-24 בפברואר 1974) היא שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה וחברת הכנסת מטעם הליכוד. כיהנה בעבר כשרת המודיעין, השרה להגנת הסביבה והשרה לשוויון חברתי. ביוגרפיה גילה גמליאל נולדה בכפר אוריאל שבגדרה לעליזה שעלתה מלוב, וליוסף גמליאל שעלה מתימן. שירתה בצה"ל כראש צוות חוקרות עבודה בחיל האוויר. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ובפילוסופיה ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בנוסף, גמליאל בעלת תואר ראשון במשפטים מהקריה האקדמית אונו ותואר שני במשפטים באוניברסיטת בר-אילן. בתחילת 1998 נבחרה ליושבת ראש אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וכיהנה בתפקיד בעת אחת משביתות הסטודנטים למען הורדת שכר הלימוד. בדצמבר 1998 הודחה מתפקידה באגודה, לאחר טענות על אי-סדרים כספיים לכאורה בהתנהלות הגוף הכלכלי של אגודת הסטודנטים בבאר שבע בזמן כהונתה. היא שובצה במקום ה-25 ברשימת הליכוד לכנסת ה-15 אך לא נכנסה לכנסת מכיוון שהליכוד זכה ל-19 מנדטים בלבד. בשנת 2000 נבחרה ליו"ר ועדת הבחירות למועצת הסטודנטים. בתחילת 2001 נבחרה בשנית ליו"ר אגודת הסטודנטים. כעבור כשנה התמודדה גמליאל על המשך כהונתה לתפקיד יו"ר האגודה ונבחרה שוב. באוגוסט 2002 היא נבחרה ליו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל, והייתה בכך לאישה הראשונה למלא תפקיד זה. בנוסף לתפקידיה באגודת הסטודנטים, גמליאל הייתה יושבת ראש הדירקטוריון של החברה הכלכלית באוניברסיטת בן-גוריון וחברת דירקטוריון בחברות איסת"א, מאסטרביט, שעל וקמפושובע. כמו כן, הייתה חברה במועצת דור ההמשך של המכון הישראלי לדמוקרטיה. בבחירות לרשימת הליכוד לכנסת ה-16 שובצה במקום ה-11 ששוריין לנשים חדשות. בכנסת ה-16 מונתה לתפקיד יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, תפקיד בו כיהנה עד אוגוסט 2004. נוסף לכך, שימשה כנציגת הליכוד בוועדות הכלכלה, החינוך והתרבות, המדע והטכנולוגיה, והוועדה לפניות הציבור של הכנסת. גמליאל יזמה בכנסת ה-16 שש הצעות חוק שהתקבלו בקריאה שלישית. גמליאל הצביעה נגד תוכנית ההתנתקות ותמכה בחוק יסוד משאל עם, הקורא להעברת ההחלטה בדבר עצם ההתנתקות לידי הציבור. היא תקפה בתקשורת את המהלך ואת ראש הממשלה שרון. עם זאת, בינואר 2005, כחצי שנה לפני ביצוע ההתנתקות, החלה לפעול למען התוכנית. ב-30 במרץ 2005 מונתה בידי שרון לסגנית שר החקלאות ופיתוח הכפר. בתקשורת עלו טענות כי היא שינתה את עמדתה ביחס להתנתקות כדי להתמנות לתפקיד. גמליאל כיהנה בתפקיד עד פרישת סיעת הליכוד מהממשלה בינואר 2006, כולל בעת יישום תוכנית ההתנתקות. בבחירות המקדימות לקביעת רשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה-17, נדחקה גמליאל למקום ה-38 ולא כיהנה כחברת כנסת. ביולי 2006 שימשה גמליאל בתפקיד יו"ר מכללת "ג'יג'י אקדמי" למקצועות הקוסמטיקה במשך כחודשיים, במסגרת תפקידה, אמורה הייתה גמליאל להשיג הכרה אקדמית למכללה זו. במאי 2008 התמודדה גמליאל על תפקיד יו"ר מרכז הליכוד מול ח"כ משה כחלון. גמליאל קיבלה כ-40% מהקולות במרכז המפלגה אך לא הצליחה לזכות בתפקיד. בבחירות המקדימות לקביעת רשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה-18 הגיעה למקום ה-19 ברשימת המפלגה ולאחר הבחירות נכנסה לכהונה שנייה בכנסת. באפריל 2009 מונתה גמליאל לתפקיד סגנית שר במשרד ראש הממשלה, כממונה על קידום צעירים, סטודנטים ונשים. בתפקיד זה קידמה החלטה לממן שנת לימודים אחת באוניברסיטה לבוגרי צבא ושירות לאומי שילמדו במוסדות באזורי עדיפות לאומית, וכן התחילה פיילוט בן חמש שנים שבו הוצע מענק של רבע דונם לבוגרי שירות צבאי קרבי שיעברו להתגורר ביישובים קהילתיים בנגב או בגליל. ב-2011 אישרה הממשלה תוכנית אותה יזמה גמליאל, להקמתם של 15 מרכזי צעירים ברחבי הארץ בעלות של כ-15 מיליון ש"ח. ב-3 במרץ 2010 נבחרה להנהגה הצעירה של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס YGL ‏ (Young Global Leaders), ובכך הייתה לפוליטיקאית הראשונה בישראל שנבחרה לתפקיד זה. כיום חברה בקבוצת בוגרי ההנהגה הצעירה של הפורום (Young Global Leaders Alumni). בכנסת ה-19 מונתה לרכזת הקואליציה בוועדת הכספים. לקראת הבחירות לכנסת ה-20 שובצה במקום ה-14 ברשימת הליכוד ונבחרה לכנסת. עם השבעת הממשלה ה-34 מונתה לשרה לאזרחים ותיקים, הרחיבה את תחומי עיסוקי המשרד ושינתה את שמו למשרד לשוויון חברתי. במהלך כהונתה הייתה מושא לביקורת על שהיא שולחת את ילדיה למוסדות חינוך פרטיים. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 שובצה גמליאל במקום ה-10 ברשימת הליכוד לכנסת. לקראת הבחירות לכנסת ה-22 החליט מרכז הליכוד להקפיא את הרשימה, ולאחר שמפלגת הליכוד חתמה על הסכם ריצה משותפת עם מפלגת כולנו ירדה גמליאל למקום ה-11 ברשימה. לקראת הבחירות לכנסת ה-23 נפרדה מפלגת הליכוד ממפלגת כולנו והקפיאה שוב את הרשימה, וגמליאל שובצה שוב במקום העשירי. ב-17 במאי 2020 מונתה במסגרת ממשלת ישראל השלושים וחמש לשרה להגנת הסביבה. באוקטובר 2020 הודיע המשרד על הרחבת חוק הפיקדון למכלי משקה גדולים בתוך שנה. ביוני 2021, חתמה על תיקון לתקנות להגנת חיות הבר, שאוסר על מתן היתרים לסחר בפרוות חיית בר פרט לחריגים. לקראת הבחירות לכנסת ה-24 הוקפאה רשימת הליכוד בפעם השלישית ברצף, וגמליאל שובצה במקום השמיני. לקראת הבחירות לכנסת ה-25 התמודדה גילה גמליאל בפריימריז של הליכוד וזכתה במקום ה-30. עם הקמת הממשלה ה-37 מונתה גמליאל לשרת המודיעין, וכיהנה בתפקיד לפני ובמהלך מלחמת חרבות ברזל. במהלך כהונתה התמקדה גמליאל בקשרים עם הקהילה האיראנית הגולה. באפריל 2023 אירחה את רזא כורש פהלווי, בנו הגולה של השאה האיראני לשעבר, בביקור הראשון של פהלווי בישראל, וכינתה אותו "יורש העצר האיראני". גמליאל היא אשת הקשר הישראלית עם פהלווי, ופעילותה זו זכתה לאישורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בעקבות מתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר, ולאחר ביקורת, הפנתה גמליאל 35 מיליון שקלים מתקציב משרדה לשירות הביטחון הכללי. במהלך מלחמת חרבות ברזל המליצה גמליאל על טרנספר של תושבי עזה לסיני בסוף המלחמה. ב-18 במרץ 2024 אישרה הכנסת את סגירת משרד המודיעין ואת מינויה של גמליאל לשרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה. במהלך מלחמת חרבות ברזל, במענה לדיווחים על קריאות לחרם על ישראל והחלטות של אוניברסיטאות ומדענים בעולם לנתק את קשריהם עם אוניברסיטאות ומדענים בישראל, וביקורת על כך שהממשלה אינה עושה דבר בעניין, הוביל משרד המדע בראשות גמליאל להחלטת ממשלה להקצאת 90 מיליון ש"ח מתקציב המשרד לפעולות למניעת חרם אקדמי. ביולי 2025 נמנתה עם חברי "ועדת שיקלי", שהמליצה לממשלה על פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. באוגוסט 2025 חשף עיתון 'הארץ' וקבוצת חוקרים כי רשת חשבונות טוויטר מפיצה באופן מתואם את מסריה של גמליאל בנושא איראן, כאשר רבים מהחשבונות רשומים באיראן. חיים אישיים לגילה גמליאל חמישה אחים, שאחד מהם הוא ראש מועצת גדרה לשעבר, יואל גמליאל. נשואה לחובב דמרי, עורך דין ובורר. לזוג שתי בנות, שילדה במהלך הכנסת ה-18. הם מתגוררים בתל אביב. בשנת 2014 השתתפה המשפחה בסדרת הדוקו-ריאליטי "6 אימהות" אשר שודרה בשידורי רשת, ערוץ 2. קישורים חיצוניים מכתביה הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/יצחק_וסרלאוף] \| [TOKENS: 2787]
תוכן עניינים יצחק וסרלאוף יצחק שמעון וסרלאוף (נולד ב-14 באוגוסט 1992, ט"ו באב ה'תשנ"ב) הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת "עוצמה יהודית". מכהן כשר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי. ביוגרפיה יצחק וסרלאוף נולד בעיר העתיקה בירושלים לרב יששכר, רב ואיש חינוך, ראש הישיבה התיכונית "אהבת חיים" בכוכב השחר. הוא למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", ובמקביל שימש מדריך ובהמשך קומונר בסניף בני עקיבא בעיר העתיקה. בגיל 17 מונה לסגן יו"ר צעירי מפלגת האיחוד הלאומי. למד בישיבת ההסדר במעלות, התגייס במרץ 2012 לחטיבת גולני, ושירת כלוחם בפלוגה ב׳ של גדוד 12. לאחר תום שירותו הצבאי, המשיך ללמוד בישיבת ההסדר בבית שאן. בשנת 2014 החל ללמוד בכולל בישיבת "אורות אביב" בשכונת שפירא, בראשות הרב אחיעד אטינגר. בשנת 2018 נסגר הכולל, ווסרלאוף עבר ללמוד בישיבה הגבוהה "עוז ואמונה" בדרום תל אביב, אותה הקים יחד עם הרב אטינגר, שנרצח בהמשך בפיגוע ליד אריאל. לאחר הרצח הקים את עמותת "אחיעד", הפועלת למען הקניית צביון דתי לשכונות נווה שאנן ופלורנטין באמצעות הפעלת גרעין תורני, ולמען שינוי סדר העדיפויות הלאומי כך שמשאבים רבים יותר יופנו לשכונות אלה. וסרלאוף פעיל במאבק לגירוש המסתננים האפריקאיים מדרום תל אביב. החל מהבחירות לכנסת העשרים ואחת שובץ ברשימת "עוצמה יהודית", והתמודד לכנסת כחבר ברשימות השונות בהן לקחה מפלגתו חלק. בשנת 2022 הנחה את האזכרה השנתית לזכרו של הרב מאיר כהנא ודיבר בשבחו. בבחירות לכנסת העשרים וחמש שובץ במקום החמישי ברשימת הציונות הדתית – עוצמה יהודית, שזכתה ב-14 מנדטים; וסרלאוף נבחר לכנסת והושבע ב-15 בנובמבר 2022. בממשלת ישראל השלושים ושבע מונה לשר לפיתוח הנגב והגליל. הוא צעיר חברי הכנסת העשרים וחמש וצעיר שרי הממשלה. בנובמבר 2024 הצטרף כמשקיף לקבינט המדיני-ביטחוני והפך לאחד מחברי הקבינט הצעירים ביותר אי פעם. ב-19 בינואר 2025 התפטר מהממשלה, יחד עם יתר השרים ממפלגתו, יום לאחר שאושר בממשלה ההסכם חמאס–ישראל שמפלגתו התנגדה לתנאיו, והתפטרותו נכנסה לתוקף יומיים לאחר מכן. ב-19 במרץ 2025 מונה מחדש לשר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי. חיים אישיים נשוי למוריה, משפטנית באגף ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, לזוג שלושה ילדים. המשפחה מתגוררת החל מיולי 2023 בצפון תל אביב. וסרלאוף הוא סטודנט למשפטים בקמפוס אור יהודה של הקריה האקדמית אונו. קישורים חיצוניים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/w/index.php?title=Portal:Current_events/2026_February_17&action=edit&editintro=Portal:Current_events/Edit_instructions] \| [TOKENS: 1660]
Editing Portal:Current events/2026 February 17 The daily current events "blank" boxes are now generated daily by an efficient bot, so the instructions below this only apply if the bot has been disabled. If you reached this page via the current date box's "edit" link, check whether the portal box has already been initiated, and already contains the following (parsed) wiki code (use copy/paste from the code below, if necessary, to correct any syntax errors): Then save the page, before adding any news items. This will help insure the new day displays according to the current events portal design. Note that the above items: CURRENTYEAR, CURRENTMONTH, and CURRENTDAY, all will display as positive integers once the page is saved.For example, the code to generate March 27, 2009 (Friday) in the box should appear as {{Current events\|year=2009\|month=3\|day=27\|content=... Click on the small "edit" link in the top right corner of the box that you want to edit. Only administrators are allowed to edit the actual page. Copy and paste: – — ° ′ ″ ≈ ≠ ≤ ≥ ± − × ÷ ← → · § Sign your posts on talk pages: ~~~~ Cite your sources: <ref></ref> {{}} {{{}}} \| [] [[]] [[Category:]] #REDIRECT [[]]   <s></s> <sup></sup> <sub></sub> <code></code> <pre></pre> <blockquote></blockquote> <ref></ref> <ref name="" /> {{Reflist}} <references /> <includeonly></includeonly> <noinclude></noinclude> {{DEFAULTSORT:}} <nowiki></nowiki> <!-- --> <span class="plainlinks"></span> Symbols: ~ \| ¡ ¿ † ‡ ↔ ↑ ↓ • ¶ # ∞ ‹› «» ¤ ₳ ฿ ₵ ¢ ₡ ₢ $ ₫ ₯ € ₠ ₣ ƒ ₴ ₭ ₤ ℳ ₥ ₦ ₧ ₰ £ ៛ ₨ ₪ ৳ ₮ ₩ ¥ ♠ ♣ ♥ ♦ 𝄫 ♭ ♮ ♯ 𝄪 © ¼ ½ ¾ Latin: A a Á á À à Â â Ä ä Ǎ ǎ Ă ă Ā ā Ã ã Å å Ą ą Æ æ Ǣ ǣ B b C c Ć ć Ċ ċ Ĉ ĉ Č č Ç ç D d Ď ď Đ đ Ḍ ḍ Ð ð E e É é È è Ė ė Ê ê Ë ë Ě ě Ĕ ĕ Ē ē Ẽ ẽ Ę ę Ẹ ẹ Ɛ ɛ Ǝ ǝ Ə ə F f G g Ġ ġ Ĝ ĝ Ğ ğ Ģ ģ H h Ĥ ĥ Ħ ħ Ḥ ḥ I i İ ı Í í Ì ì Î î Ï ï Ǐ ǐ Ĭ ĭ Ī ī Ĩ ĩ Į į Ị ị J j Ĵ ĵ K k Ķ ķ L l Ĺ ĺ Ŀ ŀ Ľ ľ Ļ ļ Ł ł Ḷ ḷ Ḹ ḹ M m Ṃ ṃ N n Ń ń Ň ň Ñ ñ Ņ ņ Ṇ ṇ Ŋ ŋ O o Ó ó Ò ò Ô ô Ö ö Ǒ ǒ Ŏ ŏ Ō ō Õ õ Ǫ ǫ Ọ ọ Ő ő Ø ø Œ œ Ɔ ɔ P p Q q R r Ŕ ŕ Ř ř Ŗ ŗ Ṛ ṛ Ṝ ṝ S s Ś ś Ŝ ŝ Š š Ş ş Ș ș Ṣ ṣ ß T t Ť ť Ţ ţ Ț ț Ṭ ṭ Þ þ U u Ú ú Ù ù Û û Ü ü Ǔ ǔ Ŭ ŭ Ū ū Ũ ũ Ů ů Ų ų Ụ ụ Ű ű Ǘ ǘ Ǜ ǜ Ǚ ǚ Ǖ ǖ V v W w Ŵ ŵ X x Y y Ý ý Ŷ ŷ Ÿ ÿ Ỹ ỹ Ȳ ȳ Z z Ź ź Ż ż Ž ž ß Ð ð Þ þ Ŋ ŋ Ə ə Greek: Ά ά Έ έ Ή ή Ί ί Ό ό Ύ ύ Ώ ώ Α α Β β Γ γ Δ δ Ε ε Ζ ζ Η η Θ θ Ι ι Κ κ Λ λ Μ μ Ν ν Ξ ξ Ο ο Π π Ρ ρ Σ σ ς Τ τ Υ υ Φ φ Χ χ Ψ ψ Ω ω {{Polytonic\|}} Cyrillic: А а Б б В в Г г Ґ ґ Ѓ ѓ Д д Ђ ђ Е е Ё ё Є є Ж ж З з Ѕ ѕ И и І і Ї ї Й й Ј ј К к Ќ ќ Л л Љ љ М м Н н Њ њ О о П п Р р С с Т т Ћ ћ У у Ў ў Ф ф Х х Ц ц Ч ч Џ џ Ш ш Щ щ Ъ ъ Ы ы Ь ь Э э Ю ю Я я ́ IPA: t̪ d̪ ʈ ɖ ɟ ɡ ɢ ʡ ʔ ɸ β θ ð ʃ ʒ ɕ ʑ ʂ ʐ ç ʝ ɣ χ ʁ ħ ʕ ʜ ʢ ɦ ɱ ɳ ɲ ŋ ɴ ʋ ɹ ɻ ɰ ʙ ⱱ ʀ ɾ ɽ ɫ ɬ ɮ ɺ ɭ ʎ ʟ ɥ ʍ ɧ ʼ ɓ ɗ ʄ ɠ ʛ ʘ ǀ ǃ ǂ ǁ ɨ ʉ ɯ ɪ ʏ ʊ ø ɘ ɵ ɤ ə ɚ ɛ œ ɜ ɝ ɞ ʌ ɔ æ ɐ ɶ ɑ ɒ ʰ ʱ ʷ ʲ ˠ ˤ ⁿ ˡ ˈ ˌ ː ˑ ̪ {{IPA\|}} Pages transcluded onto the current version of this page (help):
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אבי_דיכטר] \| [TOKENS: 13904]
תוכן עניינים אבי דיכטר אַבְרָהָם (אָבִי) מֹשֶׁה דִיכְטֶר (נולד ב-14 בדצמבר 1952) הוא חבר הכנסת ושר החקלאות וביטחון המזון מטעם הליכוד. בעבר כיהן, בין היתר, כשר לביטחון הפנים, כשר להגנת העורף, כסגן שר הביטחון וכיו"ר ועדת חוץ וביטחון. כיהן כראש שירות הביטחון הכללי ה-10 באינתיפאדה השנייה (2000–2005). ביוגרפיה דיכטר נולד ליהושע, עובד בסולל בונה, ולמלכה, עקרת בית. שניהם ניצולי השואה שבנו את ביתם באשקלון. את שנות התיכון עשה בבית הספר התיכון על-שם "תגר" בשכונת אפרידר בעיר. בילדותו היה חניך בתנועת השומר הצעיר. דיכטר התגייס לצה"ל בפברואר 1971, התנדב לסיירת מטכ"ל וצורף לצוות לוחמים בפיקודו של איתמר סלע. לאחר טירונות צנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם ביחידה וכן הכשרה כמפקד כיתה. עם חבריו לצוות נמנו אבנר שור, עמרי פדן, יהודה אפק ואורי טבנקין. בתקופת שירותו בצוות איתמר היה יוני נתניהו מפקד הפלגה ואחריו שימש בתפקיד מוקי בצר. דיכטר שירת ביחידה כלוחם שלוש שנים וחצי. הוא סירב להצעתו של מפקד היחידה, אהוד ברק, לצאת לקורס קצינים. הוא קודם במהלך מלחמת יום הכיפורים, בהיותו לוחם ותיק, לאחר נפילתו של מפקד הצוות, שלמה ביידץ, שנפגע מאש מצרית בסמוך לעיר אסמאעיליה. בתום שירותו בסיירת הצטרף לשב"כ. במקביל לעבודתו בשב"כ הוסיף דיכטר לשרת במילואים בסיירת מטכ"ל עד שנת 1990 ולקח חלק במבצעיה. באחת מפעולותיה השתתף כלוחם במבצע חילוץ צוות שהסתבך בסוריה. לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף ב-1974 לשב"כ כמאבטח באל על. הוא למד באולפן לערבית ועבר קורס רכזי מודיעין. הוצב במרחב דרום של השב"כ, ושירת כרכז בצפון ובמרכז רצועת עזה. ב-1980 מונה לרכז נפה. ב-1983 מונה לרכז נפת צידון בעקבות אסון צור הראשון. ב-1986 מונה לראש חטיבה במרחב דרום, ב-1987 הוענק לדיכטר צל"ש מאלוף פיקוד הדרום על תושייתו במרדף שניהל לבדו אחרי מחבל שפוצץ מטען צד בצומת נצרים. בסופו של מרדף רגלי ירה דיכטר במחבל ממרחק של ארבעים מטרים והרגו. ב-1990 מונה לראש מחלקת הדרכת נושאים ערביים. בשנת 1992 מונה לראש מרחב דרום. במהלך כהונתו בתפקיד זה בוצעה ההתנקשות ביחיא עיאש. מנגד, מחבל שיצא מעזה הצליח לבצע פיגוע התאבדות בדיזנגוף סנטר בתל אביב, תוך שהוא חומק מהשב"כ. בשנת 1996, בעקבות רצח יצחק רבין, מונה לראש אגף האבטחה, ובשנת 1999 מונה לסגן ראש השב"כ. במהלך שירותו בשב"כ השלים לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה ובפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (בשנת 1986), ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב (בשנת 1999). במאי 2000 מונה על ידי ראש הממשלה, אהוד ברק, לתפקיד ראש השב"כ. דיכטר כיהן בתפקיד זה בתקופה תובענית ביותר מבחינתו של הארגון, תקופת האינתיפאדה השנייה. בתקופה זו נרצחו מעל אלף ישראלים בפיגועים, למרות סיכולים רבים של השב"כ. כישלונו הגדול, לדבריו, היה רצח שר התיירות רחבעם זאבי, ב-17 באוקטובר 2001. לשב"כ בפיקודו הייתה מעורבות רבה בביצוע סיכולים ממוקדים, בהאצת השימוש במדיניות זו, שגובשה עוד לפני כניסתו של דיכטר לתפקיד ראש שב"כ. בשנת 2004, למעלה משלוש שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, חלה ירידה מהותית במספר הנפגעים בישראל. הירידה יוחסה לתוצאות של מבצע "חומת מגן" (מרץ 2002 – מאי 2002) שבו ישראל כבשה מחדש את ערי יהודה ושומרון וחזרה לשלוט בשטח, בהצטרף לגדר ההפרדה, שדיכטר היה מראשי יוזמיה, ולשיפור ביכולת הסיכול של השב"כ לאחר חזרת השליטה בערי יהודה ושומרון – שכללה לא רק סיכול ממוקד בארגוני הטרור אלא גם מידע ממוקד ("התרעות") על פיגועי התאבדות שאיפשר את מעצר חוליות הטרור והמחבלים המתאבדים לפני שהצליחו לבצע את זממם. דיכטר דחף לחיסול צמרת החמאס במבצע קטיף כלניות גם במחיר של פגיעה היקפית קשה. דעתו לא התקבלה ובמקום פצצת MK-84 במשקל כטון הוטלה פצצת MK-82 במשקל של כרבע טון. כתוצאה מכך צמרת החמאס שהתכנסה בקומת הקרקע כמעט לא נפגעה. (רוב צמרת החמאס חוסלה בהמשך) דיכטר הביע התנגדות לשחרור אסירים פלסטינים, בייחוד כאלה עם "דם על הידיים". בנאום ביום השואה, סמוך לתום כהונתו, אמר דיכטר כי ”בשנים האחרונות התפתחה סביבנו מכונת רצח נוספת שגמרה אומר לרצוח יהודים רק משום שהם יהודים”. ב-15 במאי 2005, בתום חמש שנות כהונה, בהתאם לחוק שירות הביטחון הכללי, סיים דיכטר את כהונתו ופרש מהשב"כ. את דיכטר החליף יובל דיסקין, שכיהן כסגנו של דיכטר והיה אחראי על הסיכולים הממוקדים. דיכטר לא הסתיר את הסתייגותו מתוכנית ההתנתקות שיזם ראש הממשלה שרון. הוא העריך כי תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה "תביא להפחתה במספר הפיגועים ותשנה את דפוסם", אך התריע כי פינוי ציר פילדלפי יהפוך את דרום ישראל לדרום לבנון ואמר כי צה"ל חייב להיות בשטח כדי למנוע את ירי המרגמות והרקטות. באשר לאיום הרקטות מרצועת עזה הוסיף דיכטר כי ההתנתקות לא תביא להרעה במצב, וכי התוכנית דווקא תיתן לישראל חופש פעולה נרחב יותר. עם זאת הוסיף כי על ישראל להמשיך ולפעול בעיר ג'נין אף לאחר ההתנתקות, על מנת שלא ינצלו ארגוני הטרור את החלל שייווצר לאחר נסיגת צה"ל מהאזור. בנושא זה הבהיר דיכטר בפני ועדת החוץ והביטחון כי נסיגה של צה"ל מצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, עלולה להביא להגברת הטרור באותו אזור ולהפכו לרצועת עזה מבחינה ביטחונית. יומיים לאחר סיום ההתנתקות מעזה נסע דיכטר לשליחות בת שלושה חודשים לארצות הברית ושימש כעמית מחקר במכון ברוקינגס שבוושינגטון. במהלך שהותו שם הרבה לתת הרצאות ברחבי ארצות הברית בנושא מדיניות וביטחון ולחימה בטרור במזרח התיכון. בעת הצטרפותו לקדימה בסוף 2005 הצהיר דיכטר כי מאז ההתנתקות "הנתונים מדברים בעד עצמם, הירידה במספר הפיגועים היא דרמטית". הצהרה זו, שבאה על רקע מטח קסאמים על יישובי הנגב המערבי והפגזות בגבול הצפון, גררה גינויים מצד הימין. כשנה לאחר ההתנתקות, בעקבות המשך ירי קסאמים מרצועת עזה טען דיכטר כי הפיגועים שיצאו מעזה לפני ההתנתקות גבו מחיר רב יותר בחיי אדם מאשר הטילים, וכי הדרג המדיני לא יצר הרתעה מספיק יעילה נגד ירי הקסאם. דיכטר תומך בשמירה על בקעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, יחד עם הגושים הצמודים לקו הירוק, והגושים המושכים לבקעת הירדן: עופרה-בית אל, קדומים-קרני שומרון ואריאל. ביוני 2006 במהלך ישיבת הממשלה, הציע דיכטר להעלות מדרגה בפעילות צה"ל ברצועת עזה, ובמסגרת זו אף לכבוש שטחים ברצועה שצה"ל ישתלט עליהם, כדי להבטיח את הפסקת ירי הרקטות. לדבריו, "כפי שפעלנו בעוצמה רבה נגד חזבאללה בגבול הצפון, כך עלינו לפעול גם ברצועת עזה מול הג'יהאד האיסלמי". ביולי 2006 אמר דיכטר כי הדרג המדיני צריך לתת לצה"ל הנחיה להפסיק את ירי הקסאמים ויהי מה. לדבריו "צה"ל יודע לתרגם הנחיה כזאת למושגים מבצעיים. גם אם המשמעות היא להפוך את בית חאנון לעיר רפאים". ב-28 בדצמבר 2005 הודיע דיכטר במסיבת עיתונאים על הצטרפותו למפלגת קדימה של אריאל שרון. שרון ייעד אותו לתפקיד השר לביטחון פנים על מנת להילחם בפשיעה, אם כי אחרים ראו בו מתחרה על תפקיד שר הביטחון כנגד שאול מופז. דיכטר שובץ במקום החמישי ברשימת קדימה לכנסת ונבחר להיות חבר הכנסת בכנסת ה-17. ב-4 במאי 2006, עם כינון הממשלה ה-31 בראשות אהוד אולמרט, נתמנה לשר לביטחון פנים. לאחר מלחמת לבנון השנייה קרא לחידוש המגעים עם סוריה וליצירת הסדר ברמת הגולן, במטרה להוציא את סוריה מציר הרשע, לפני סיום פיתוח היכולת הגרעינית של איראן. באוגוסט 2008, לאחר ההחלטה על ביצוע פריימריס ב"קדימה", הודיע על כוונתו להתמודד על ראשות התנועה. בבחירות לראשות התנועה, שנערכו ב-17 בספטמבר, הגיע למקום הרביעי והאחרון, כשזכה ב-6.5% מקולות הבוחרים. עם כניסתו לתפקיד השר לביטחון פנים חייב את המשטרה והשב"ס לעבור לתכנון רב שנתי (חמש שנים) וביצע מספר רפורמות. הרפורמות המרכזיות שנכנסו לתוקף היו: בפברואר 2007, הוגש דו"ח ועדת זיילר, על התנהלות המשטרה בפרשת האחים העבריינים פריניאן. במסגרתו פורסמו מסקנות קשות נגד בכירים במשטרה, בהם המפכ"ל עצמו, משה קראדי. אבי דיכטר החליט לפטרו, אך זה הקדים אותו והודיע על התפטרותו. במקומו מינה את מפקד השב"ס, יעקב גנות, לתפקיד המפכ"ל ה-16. צעדו זה התקבל בביקורת מצד גורמים פוליטיים וציבוריים, בשל העובדה כי יעקב גנות הואשם בקבלת שוחד בעת שהיה מפקד המחוז הצפוני במשטרה ובסופו של דבר הודיע יעקב גנות כי הוא מוותר על התפקיד. בהמשך דיכטר התעניין למנות לתפקיד אנשים מחוץ לשורות המשטרה לרבות אריק טשרניחובסקי שאותו הכיר בשב"כ, אך בסופו של דבר לתפקיד המפכ"ל מונה דודי כהן. בעקבות הבחירות הבחירות לכנסת השמונה עשרה נותר דיכטר עם מפלגתו באופוזיציה. הוא כיהן כיושב ראש ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכח, בוועדת החוץ והביטחון. ב-13 באוגוסט 2012 פרש דיכטר ממפלגת קדימה ומהכנסת ועבר לליכוד בהתאם להצעתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק לכהן כשר להגנת העורף בממשלת נתניהו השנייה. לקראת הבחירות לכנסת ה-19 התמודד דיכטר בבחירות המקדימות של הליכוד בהשקעה של כ-435 אלף שקל מכספי תרומות, מוקם במקום ה-59 ברשימת הליכוד ישראל ביתנו ולא נבחר לכנסת‏. במרץ 2013 נבחר דיכטר ליו"ר הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, תפקיד אותו קיבל על עצמו בהתנדבות. לקראת הבחירות לכנסת העשרים התמודד שוב בבחירות המקדימות של תנועת "הליכוד" ונבחר למקום ה-16 ברשימה הארצית שהביא לכך שמוקם במקום ה-26 ברשימת הליכוד לכנסת, שלא נחשב לריאלי. בשל הפרש הקולות הקטן בינו ובין ציפי חוטובלי שמוקמה במקום ה-20 ובשל שיבושים בספירה, מיקומו נקבע סופית רק בתום סאגת ערעורים שנמשכה ארבעה שבועות, הובילה לבדיקה חוזרת של כל הטפסים, והגיעה עד לבית המשפט העליון. עם זאת, לאחר שהליכוד קיבל 30 מנדטים, דיכטר נבחר לכנסת. ב-31 במאי 2016 נכנס לתפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון וכיהן במקביל גם כראש ועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאיים. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 התמודד דיכטר בפעם השלישית בפריימריז של "הליכוד" ונבחר למקום ה-10 (המקום ה-11 ברשימת הליכוד לכנסת). לאחר הבחירות מונה שוב לכהן כיו"ר ועדת חוץ וביטחון. לאחר הבחירות לכנסת ה-22 החליף אותו גבי אשכנזי כיו"ר זמני של ועדת החוץ והביטחון, וב־23 באוקטובר 2019 החליטה הממשלה על מינויו לסגן שר במשרד הביטחון בכפוף להודעה במליאה. המינוי נכנס לתוקף ב-28 באוקטובר ודיכטר כיהן בתפקיד עד לסיום כהונת הממשלה ב-17 במאי 2020. בכנסת ה-23 כיהן דיכטר בראש הוועדה לקרן תמלוגי הגז. לקראת הבחירות לכנסת העשרים וחמש ב-2022, התמודד דיכטר בפריימריז בליכוד ונבחר למקום ה-11 ברשימת הליכוד. ב-29 בדצמבר 2022, עם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושבע, מונה דיכטר לשר החקלאות. דיכטר פעל להעלות את התמיכה בחקלאים מתקציב המדינה ואמר: "כשנכנסתי לתפקיד, ביקשו שאהיה שר החקלאות ולא שר החקלאים. על זה אני אומר: 'אין מדינת ישראל בלי חקלאות, ואין חקלאות בלי חקלאים'". הוא טען שיש להעלות את התמיכה בחקלאים לרמות אירופאיות ובדצמבר 2023 בישר שהושגה הסכמה על סבסוד מחיר המים המושבים ב-52 מיליון שקלים. דיכטר גם התנגד לייבוא חופשי של תוצרת חקלאית לישראל וטען שהוא אינו מוריד מחירים. לצד זאת נאבק השר על מימוש התחייבויות האוצר כלפי החקלאים וביחס לתקצוב מינהל מחקר חקלאי. במהלך מלחמת חרבות ברזל הוא נדרש להתמודד עם המשבר בחקלאות, שנגרם מהפגיעה הישירה בחקלאי עוטף עזה ומעזיבתם של אלפי עובדים זרים שעבדו בחקלאות. הוא נאבק לאפשר לעובדים ערבים מיהודה ושומרון להיכנס לישראל לעבוד בחקלאות כדי למנוע פגיעה בחקלאות. התבטאותו של דיכטר במהלך המלחמה בראיון לתוכנית פגוש את העיתונות כי "אנחנו מגלגלים את נכבת עזה 2023״ עוררה ביקורת נרחבת בזירה הבינלאומית, לצד ביקורת מראש הממשלה בנימין נתניהו ומהיועצת המשפטית לממשלה, בהרב-מיארה, לפיה ההתבטאות יכולה להתפרש כפשע מלחמה. ביוני 2024 הוביל דיכטר לשינוי שם משרדו מ"משרד החקלאות ופיתוח הכפר" ל"משרד החקלאות וביטחון המזון", בנימוק שהמטה לביטחון לאומי עשה עבודת מחקר יסודית בנושא הזה והמליץ שמשרד החקלאות יוביל את נושא ביטחון המזון ויש להיכנס לתכנון בנושא בנוגע לעשרים וחמש השנים הבאות. ב-3 באוגוסט 2011 הגיש דיכטר, יחד עם עוד 39 חברי כנסת, את הצעת "חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי", שביקשה לקבוע את אופייה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ובכך מפרשת את המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" שמופיע בחוק יסוד: חופש העיסוק ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפי ההצעה, ישראל תוגדר כ"הבית הלאומי של העם היהודי", וייקבע שהוא העם היחיד שיממש בה את זכותו להגדרה עצמית, וזאת כדי למנוע מדינה דו לאומית. ההצעה קבעה שהאמור בכל חוק יפורש בהתאם לכך, כולל היותה של ישראל מדינה דמוקרטית (עובדה שצוינה בסעיף 2 להצעה). עוד על-פי ההצעה, בין היתר, שהמדינה תפעל ל"התיישבות יהודית בתחומיה" ותוכל לאפשר התיישבות קהילתית נפרדת לבני לאום אחד או דת אחת (וכך לשנות את הפסיקה בבג"ץ קעדאן), שרק העברית תהיה שפה רשמית (בעוד שלשפה הערבית יהיה "מעמד מיוחד" בלבד), שהלוח העברי יהיה לוח רשמי של המדינה, ושהמשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים. כמו כן, יש לעגן את הכתוב בחוק יסודות המשפט בחוק יסוד. ההצעה זכתה להתנגדות נרחבת במערכת הפוליטית, וחברי כנסת חזרו בהם מתמיכתם בה. ההצעה לא הועלתה לקריאה טרומית בכנסת ולא קודמה. ב-10 במאי 2017, עבר חוק הלאום שהגיש ח"כ דיכטר בקריאה טרומית בכנסת. דיכטר הסביר כי "מטרת החוק היא להגן על מעמדה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". דיכטר הדגיש כי "הצעת החוק מקבעת ואינה פוגעת בזכויות המיעוטים בישראל. ההצעה מאפשרת לקהילות החיות בישראל לקיים התיישבות קהילתית נפרדת. המדינה תשמור ותגן על המקומות הקדושים לבני כל הדתות ותבטיח חופש גישה אליהם". לדבריו "ישראל היא מדינת כל אזרחיה כפרטים אך אינה מדינת הלאום של המיעוטים החיים בה - ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". ב-1 במאי 2018, עבר חוק הלאום שיזם ח"כ דיכטר בקריאה ראשונה בכנסת, וב-19 ביולי 2018 עבר בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 62 ח"כים בעד מול 55 נגד ושני נמנעים. ב-2 ביולי 2018, אושר במליאת הכנסת, בקריאה שנייה ושלישית החוק לקיזוז משכורות מחבלים, אותו יזם ח"כ דיכטר יחד עם ח"כ אלעזר שטרן. לפי החוק, הממשלה מחויבת לקזז את הסכום שהרשות הפלסטינית משלמת למחבלים על-פי חוק, 1.2 מיליארד ₪ בשנה האחרונה, מתוך כלל כספי המיסים אותם מעבירה ישראל לרשות הפלסטינית. הצעת החוק הפרטית עברה בניגוד לעמדת הממשלה שרצתה לאפשר שיקול דעת מלא לקבינט באם לקזז את הכספים או לא. ב-20 ביוני 2016 אמר דיכטר כי במצב הנוכחי קיימות שלוש מדינות בין הירדן לים - שלוש ישויות: ישראל, הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון והחמאס בעזה. לאור חוסר הנוכחות של הרשות ברצועת עזה, אומר דיכטר שלא ניתן לקדם היום את תהליך השלום. כמו כן הוא סבור כי מדינת ישראל צריכה להתעקש בכל דרך שכל משא ומתן עתידי יהיה מול רשות פלסטינית אחת, לה יש חוק אחד ונשק אחד לביטחון פנים. באוגוסט 2016 התייחס דיכטר לגל הטרור העולמי ולדרכים בהן יש להתמודד עמו: "חלק מהמדינות באירופה משלמות את המחיר של אדישות מסוימת או היאחזות בעקרונות דמוקרטיים שלא רלוונטיים ללחימה בטרור וניסיונות לנהל משחק הוגן מול מחבלים. בעשרות שנותיי בלחימה בטרור למדתי כלל ברזל אחד 'אלף אמהות של מחבלים תבכנה אבל אמי לא תבכה'. בלחימה בטרור מפעילים את כל הכלים כמדינה כדי לפגוע בטרור. אם צריך להפעיל F-16 כדי להרוג מחבל עם M16 זה לגיטימי". באוקטובר 2016 אמר דיכטר שנמל ימי בעזה, בידי חמאס משמעותו "הגדלה דרמטית של יכולות הלחימה של חמאס, אשר יהפוך בוודאות את הנמל לשער קליטה עבור יכולות צבאיות משופרות לאין שיעור בהשוואה ליכולות הנוכחיות". הוא טען שנמל בעזה יכול להיבנות "רק לאחר שהרשות הפלסטינית תפרז בפועל את הרצועה מנשק צבאי ותכיר בהסכמים שנחתמו בינה לבין ישראל". בכל מקרה, הסביר דיכטר במבט צופה פני עתיד "היעד חייב להיות הסכם כולל עם שלבים מובנים, שבו כל צד נבחן על פי ביצועיו בטרם מעבר לשלב מתקדם יותר, עד להסכם המלא". בשנת 1973 נישא לאילנה ולרשטיין, מורה ואמנית שהכיר בבית הספר התיכון שבו למדו. לזוג שלושה ילדים והם מתגוררים באשקלון. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/שר_הרווחה_והביטחון_החברתי] \| [TOKENS: 5833]
תוכן עניינים משרד הרווחה והביטחון החברתי משרד הרווחה והביטחון החברתי הוא משרד ממשלתי בישראל שתפקידו להבטיח לכלל הציבור מתן שירותי רווחה, שהוגדרו בחוק לאוכלוסיות שונות, ולפקח על מתן שירותים אלה. התחומים שבהם עוסק משרד הרווחה כוללים בין היתר ילדים ונוער במצבי סיכון, אלימות במשפחה, נכויות ומוגבלות שכלית (לא כולל נכויות נפשיות. אוכלוסייה זו מקבלת שירות ממשרד הבריאות), נפגעי סמים ואלכוהול, זקנים במצבי מצוקה ועוד. השירותים לאזרח בנושאי רווחה ניתנים בשני אופנים: בנוסף מפקח המשרד, באמצעות יחידות משנה, על מעונות לגיל הרך, על מועדונים ופנימיות לילדים ולנוער, על מועדונים ומעונות לאנשים הלוקים בפיגור ובנכויות שונות, על מרכזי יום לקשישים, בתי אבות ועוד. בתקופות מסוימות כלל המשרד גם את זרוע העבודה, ובהתאם לכך נקרא "משרד העבודה והרווחה". בעקבות החלטת הממשלה מ-31 ביולי 2016, להעביר אל משרד הרווחה והשירותים החברתיים את הסמכויות בנושאי התעסוקה ממשרד הכלכלה והתעשייה, שונה שם המשרד ל"משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים". ב־3 באוגוסט 2021, לאחר אישור הכנסת בהמשך להחלטת ממשלת ישראל ה-36 להעביר את זרוע העבודה למשרד הכלכלה והתעשייה, חזר שם המשרד להיות "משרד הרווחה והשירותים החברתיים", וב-22 באוגוסט שונה שמו פעם נוספת ל"משרד הרווחה והביטחון החברתי". מטרות המשרד ייעודו של משרד הרווחה הוא להגן, לשקם ולסייע לכל אדם, משפחה וקהילה הנתונים במצבי משבר זמני או מתמשך מפאת מוגבלות, עוני והדרה, סטייה חברתית, קשיי תפקוד, אבטלה, אפליה או ניצול. המשרד מגיש שירותים לציבור באמצעות יחידותיו ובאמצעות הרשויות המקומיות, עמותות וארגונים שונים. משרד הרווחה והשירותים החברתיים מהווה את אחת הזרועות המרכזיות של ממשלת ישראל בהתמודדות עם החברה הישראלית. המשרד מעודד פיתוח שירותים חברתיים מגוונים ופרויקטים חדשניים הנוגעים לכל פרט בחברה. למשרד מעורבות מקיפה במגזרים שונים במשק ובחברה וכמעט כל משפחה באה במגע עם המשרד בגין הזדקקות לשירותים חברתיים, או לשם קבלת מענקים וקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, או לצורכי הכשרה מקצועית. יעוד המשרד להביא לידי ביטוי את מחויבות הממשלה לשמירה על ערכי מדינת הרווחה ברוח מגילת העצמאות והדמוקרטיה. עם ערכים אלו נמנים ערכי זכויות אדם, שוויון זכויות והזדמנויות, כבוד האדם וחירותו, צדק וסולידריות חברתית והזכות להגדרה והתארגנות עצמית. עבודת המשרד מבוססת גם על ערכי מקצוע העבודה הסוציאלית ועל הקוד האתי שלו. קוד זה מחייב את העובדים הסוציאליים לספק מענים ההולמים את צורכי אוכלוסיית היעד הקיימות, לאתר אוכלוסיות יעד חדשות ולפעול למען קידום איכות חייהם. היסטוריה ותחומי אחריות בראשית ימי המדינה נקרא המשרד "משרד הסעד" ובנפרד התקיים "משרד העבודה". כדי לשפר את תפקוד המשרד ואת דימויו, הוא אוחד עם משרד העבודה בשנת 1977, למשרד בשם "משרד העבודה והרווחה". צעד זה שיקף את תפיסת העולם לפיה העבודה היא הבסיס לרווחה. עם הקמת ממשלתו השנייה של אריאל שרון, בתחילת 2003, הועבר הטיפול בענייני עבודה למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה שבראשות אהוד אולמרט, ושמו של משרד העבודה והרווחה שונה בהתאם ל"משרד הרווחה". בשנת 2007, עם מינויו של יצחק הרצוג לתפקיד, שונה שמו של המשרד לשם "משרד הרווחה והשירותים החברתיים". בינואר 2010, פרסם לראשונה המשרד את הנתונים המלאים בדבר התמיכות הממשלתיות בעמותות וארגוני המגזר השלישי, על מנת להגביר את השקיפות בנושא. על פי הדו"ח סך התמיכות בשנת 2015 עמד על 195 מיליון ש"ח (כ-2.2% מתקציב המשרד). ב-2013 עברו מטה המשרד ורוב יחידותיו למגדלי הבירה בירושלים. כל ההצעות אשר הוקדשו לייעול תפקודה של הממשלה ולשינוי המבנה שלה כללו המלצות להקמת משרד לרווחה חברתית. העניין שגילו בנושא נבע מן המתחים החברתיים ששררו בחברה הישראלית בעקבות הגברת המודעות לפערים החברתיים, והחששות שהתגברו בממסד באשר להשלכות תופעות אלה על יציבות המשטר הפוליטי. למרות זאת, ברוב ההצעות לא הייתה התייחסות רצינית לבעיות הרווחה. מרבית ההצעות היו ללא דיון מפורט על תפקידי המשרד לרווחה המוצע ועל מבנהו, אלא המלצה לצירוף משרד זה למשרד אחר. הצעות מפורטות יותר למבנה ולתוכן המשרד לרווחה נמצאו רק בהמלצות ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה (ועדת כץ), ואחר כך בהמלצות הוועדה להכנת הצעות בדבר ארגון מחדש של משרדי הממשלה ייעול וחיסכון (ועדת האוזנר). הוויכוח על הקמת משרד לרווחה חברתית נמשך כעשור שלם – החל מן המחצית השנייה של שנות השישים ועד להקמת משרד העבודה והרווחה בשנת 1977. הוויכוח הממושך היה כרוך בוויכוח הרחב יותר של מבנה הממשלה וייעול תפקודה. המהפך הפוליטי שאירע בבחירות של אותה שנה, ועליית הליכוד בראשותו של מנחם בגין לשלטון, הביאו למעשה לקבלת ההחלטה על הקמת המשרד החדש והכללה בתוכו של משרדי העבודה והסעד הקודמים. ההחלטה לאחד את שני המשרדים, למשרד אחד של העבודה והרווחה, דרשה ארגון ובנייה מחדש של שני משרדים שפעלו באופן עצמאי מאז הקמת המדינה. הקשיים לגיבוש קונספציה לבניית משרד העבודה והרווחה, מיזוג פעולת יחידות המטה ומניעת חפיפה וכפילויות, נבעו מתוך ניגודי אינטרסים מוסדיים ואישיים בין המרכיבים העיקריים של המשרד החדש. בנוסף, גורם עיקרי שהקשה על גיבוש כזה היה נעוץ במסורות הפוליטיות והתרבותיות השונות של משרדי העבודה והסעד, ובתפיסה השונה של נושא הרווחה והאוכלוסיות הנזקקות כפי שעוצבו בשני המשרדים הללו. מה שהתבקש היה גם שינוי באוריינטציה הנורמטיבית ויצירת מחויבות לנורמות חדשות שהמשרד החדש אמור היה לפעול לפיהן. קשה היה לשני המשרדים להפנים את הרעיון של משרד עבודה ורווחה מאוחד. האיחוד היה טכני בעיקרו, ולכן המשיכו, ברוב המקרים לפעול כאילו האיחוד לא קיים. מבנה המשרד ופעילותו, עוד לפני הפרדתו הצביע על חלוקה ברורה למדי לשני תחומים: תחום הרווחה - מתן שירותים אישיים וחברתיים, במיוחד לאוכלוסיות חלשות הנזקקות לטיפול במוסדות, או לפתרון קהילתי, כמו מפגרים, קשישים, נכים וילדים בסיכון ותחום העבודה - הכשרה מקצועית והכוונת כוח אדם. יחידות המשרד אגפים ייעודיים: אגפים כלליים: בעקבות החלטת הממשלה מ-31 ביולי 2016, הועברו אל משרד הרווחה והשירותים החברתיים סמכויות בנושאי התעסוקה ממשרד הכלכלה והתעשייה, ובהתאם לכך שונה שם המשרד ל"משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים". ב-19 ביולי 2021 החליטה ממשלת ישראל ה-36 להעביר את זרוע העבודה למשרד הכלכלה והתעשייה, ולאחר אישור הכנסת שם המשרד חזר להיות "משרד הרווחה והשירותים החברתיים". נקבע שההעברה תמומש עד 31 באוקטובר 2021. התיאור להלן מתייחס לתקופה שבה זרוע העבודה הייתה חלק ממשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. שרי הרווחה (תקופת חיים) (1893-1971) (1902-1970) (1902-1970) דוד בן-גוריון (1886-1973) (1888-1961) (1909-1999) לא ח"כ (1913-1975) (1915-2014) מפ"ם, לא ח"כ (1913-1975) נפטר בכהונתו (1909-1999) (1936-1998) (1911-1986) מנחם בגין (1913–1992) חרות (1927-2010) לא ח"כ לא ח"כ (1938-2021) (1924-2007) (1945-) חרות יצחק שמיר (1915-2012) (1949-) יצחק שמיר (1915-2012) יצחק רבין (1922-1995) (1930-2019) (1962-) (1941-) (1961-) אריאל שרון (1928-2014) (1945-) אריאל שרון (1928-2014) אהוד אולמרט(1945-) (1960-) (1960-) (1955-) בנימין נתניהו(1949-) (1947-) (1947-) בנימין נתניהו(1949-) (1973-) (1980-) (1955-) (1960-) (1947‐) (1958-) (1910-1971) (1939-) (1916-2010) (1940-) (1930-1997) (1916-2010) (1939-) (1958-) (1934-2009) (1951-) ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/משרד_התיירות] \| [TOKENS: 4021]
תוכן עניינים משרד התיירות משרד התיירות הוא המשרד הממשלתי האחראי על פיתוח ושיווק התיירות במדינת ישראל. יעדי משרד התיירות משרד התיירות ממונה על קידום ושיווק תנועת התיירות לישראל, מקיים פיקוח על שירותי התיירות: בתי מלון, אכסניות ובתי הארחה ואחראי על הכשרת כוח האדם ועל רישוי פרטים וגופים מסחריים העוסקים בענף. כמו כן הוא מרכז את איסוף ופרסום הנתונים הסטטיסטיים בחקר תנועת התיירות אל ישראל ובתוכה, לצורך לימוד והסקת מסקנות אסטרטגיות, וזאת בראיית התיירות כענף כלכלי מרכזי במדינת ישראל וכמקור הכנסה חשוב של מטבע חוץ. משרד התיירות מציג את יעדיו העיקריים כ: משרד התיירות נחשב כמשרד כלכלי, כלומר אחד מיעדיו הוא "הגדלת היקף הפעילות הכלכלית במשק". לפי אתר משרד התיירות היו ההכנסות מתיירות נכנסת כ-23 מיליארד ש"ח במהלך 2019. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היו ההכנסות מתיירות ב-2018 כ-7.2 מיליארד דולר מתוכן כ-6.1 מיליארד דולר מתיירות נכנסת. פעילות המשרד עיקר פעילות השיווק של המשרד מתרכזת בתחום התיירות הנכנסת, כלומר עידוד הגעת תיירים לישראל. לצורך זה מפעיל המשרד לשכות ברחבי העולם, בעיקר בערים מרכזיות של מדינות בהן קיים פוטנציאל רב לתיירות לישראל. לשכות אלה עוסקות בהפצת מידע וחומר פרסומי על ישראל, עריכת סמינרים וסיורים לימודיים למחליטנים, עיתונות ויחסי ציבור, וסיוע לחברות תיירות מרכזיות באותן מדינות לשווק את ישראל בחבילותיהן. כמו כן, משתתף משרד התיירות בקביעות בירידי התיירות הבינלאומיים המרכזיים בעולם, ואחראי להפעלת "ביתן ישראל" בהן. בפרופיל נמוך יותר עוסק משרד התיירות גם בתיירות הפנים - כלומר תיור ונופש של ישראלים בישראל. מטרתו בתחום זה היא לעודד ככל הניתן העדפת ישראלים לתיור בישראל על פני נסיעה לחו"ל, וזאת לצורך סיוע למאזן התשלומים של מדינת ישראל, פיתוח כלכלי של אזורים בארץ באמצעות תיירות, ותמיכה נוספת בתשתית התיירותית שהוקמה לתיירות הנכנסת אך אינה עובדת בניצולת מלאה. בתחום התיירות היוצאת, היינו ישראלים היוצאים לחו"ל, מצטמצמת פעילות המשרד לפיקוח ורישוי העסקים העוסקים בענף, ואין הוא עוסק בעידודה או סיוע לשיווקה. עם זאת, המשרד מקיים מעת לעת מגעים עם משרדי תיירות של מדינות אחרות על שיתוף פעולה בתיירות הדדית בין המדינות, שאופיו בדרך כלל יותר הצהרתי מאשר מעשי. המשרד מפעיל את החברה הממשלתית לתיירות כזרוע ביצועית. החברה מפתחת תשתיות תיירות ומסייעת ליזמים בהקמת מיזמים תירותיים ברחבי הארץ. משרד התיירות מעביר מענקים לפרויקטים תיירותיים ברחבי ישראל. היסטוריה בשנת 1936 מונה ד"ר ורנר סנטור לאחראי על מחלקת תיירות של הסוכנות היהודית, שתפקידו לפתח את התיירות לארץ ישראל. עם הקמת מדינת ישראל, הועמד ד"ר וורנר בלוך, שעמד אז בראש לשכת התיירות של הסוכנות, בראש מחלקת התיירות במשרד העלייה. בראשית דרכה פעלה המחלקה למציאת מקומות אכסון לתיירים, בין השאר בשכנוע הצבא לוותר על בתי מלון שתפס ובעידוד אנשים פרטיים להלין תיירים בבתיהם. בשנתה הראשונה הפעילה המחלקה שלוש לשכות מודיעין בירושלים, תל אביב וחיפה וכן בנמל חיפה ובנמל התעופה לוד. ב-1 במרץ 1952, עם פירוק משרד העלייה, הועברה מחלקת התיירות למשרד המסחר והתעשייה והוא כונה "מרכז תיירות". המרכז הורחב והוקמה לו מועצה מייעצת לתיירות, אולם עלו תלונות שסמכויות המרכז מוגבלות. בשנת 1955 המליצה ועדה בראשות מנהל משרד ראש הממשלה, טדי קולק, על העברת מרכז התיירות לאחריות משרד ראש הממשלה ועל הקמת החברה הממשלתית לתיירות. בראש החברה עמד טדי קולק, והחברה ריכזה את הפעילות לפיתוח תשתיות תיירות בישראל. באוקטובר 1964, לאור הגידול בתיירות קיבלה הממשלה את ההמלצה למנות שר לענייני תיירות. תחילה הוצע טדי קולק לתפקיד אך עקיבא גוברין מונה כשר, דבר שהכין את הדרך להקמת משרד התיירות והתקבל בברכה על ידי עסקים בענף התיירות. לקראת הקמת ממשלת ישראל השלוש עשרה בסוף 1965, עלתה כוונה לבטל את משרד התיירות ולצרפו למשרד אחר, והוא נמסר למשה קול יחד עם משרד הפיתוח. עם זאת, קול בחר להקדיש את עיקר זמנו למשרד התיירות ולהעניק לו את תשומת הלב של משרד במשרה מלאה. עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977 והקמת ממשלת ישראל השמונה עשרה, הוחלט על מיזוג מספר משרדי ממשלה, ומשרד התיירות מוזג לתוך משרד המסחר והתעשייה. שר המסחר, התעשייה והתיירות, יגאל הורביץ, הודיע שהמיזוג יהיה מלא, אך שהוא יקדיש זמן ראוי לענייני משרד התיירות, עקב חשיבות התיירות. באוקטובר 1977 הודיע הורביץ כי המיזוג הושלם ויביא לחסכון של 15% מעובדי המשרד המשותף ובשנת 1979 נמצא שהמיזוג חסך 25 משרות. בשנת 1981, הוקם המשרד מחדש כמשרד עצמאי ובראשו הועמד אברהם שריר. שרי התיירות (תקופת חיים) (1902-1980) מפא"י (1911-1989) לא ח"כ (1932-2017) המפלגה הליברלית (1933-2020) (1937-) משה קצב (1945-) הליכוד אהוד ברק (1942-) (1944-2012) (1926-2001) מולדת נרצח בכהונתו (1954-2017) אריאל שרון (1928-2014) (1947-) (1954-2017) (1937-2012) (1941-2022) (1960-) העבודה (1950-) (1964-) (1969-) (1943-) ישראל ביתנו (1969-) (1980-) (1970-) (1980-) (1947-) ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/משרד_הבינוי_והשיכון] \| [TOKENS: 10514]
תוכן עניינים משרד הבינוי והשיכון משרד הבינוי והשיכון הוא המשרד האחראי על תחום הבנייה והדיור בישראל, כמו גם על יצירת תנאים שיאפשרו למשקי הבית בה אפשרות סבירה לדיור. בין השאר, המשרד מעודד הגברת הבנייה למגורים, אכיפת תקני בנייה, שיקום שכונות ותיקות והתחדשות עירונית. היסטוריה בממשלה הזמנית, התקיים משרד הבינוי שהופקד בידי מרדכי בנטוב ממפ"ם, שהיה שר העבודה והבינוי. במשא ומתן להקמת ממשלת ישראל הראשונה התעקש דוד בן-גוריון להוציא את אגף התכנון מידי מפ"ם. בתחילה דובר על כך שמשרד הבינוי כולו יועבר לאחריות משרד ראש הממשלה. בהמשך הוצע למפ"ם לקבל את משרד הבינוי בלי אגף התכנון שיצורף למשרד ראש הממשלה ולבסוף צורף משרד התכנון למשרד הפנים שנמסר לדתיים. משמפ"ם לא הצטרפה לקואליציה, פורק משרד הבינוי, שכונה גם "משרד השיכון", והיה ל"אגף השיכון" של משרד העבודה. מנהל האגף עד שנת 1953 היה דב גבעון. משנת 1953, ניהל את האגף דוד טנה. בעקבות ביקורת של מבקר המדינה הוחלט על הקמת "מינהל השיכון" במקום אגף השיכון. מינהל השיכון יועד לעסוק גם בתכנון, אך לא במקום אגף התכנון במשרד הפנים והוקם רשמית ב-1 באפריל 1961. לדברי מנהלו, דוד טנה, למינהל השיכון היו יותר עצמאות, יותר סמכויות ויותר ריכוז, מאשר לאגף השיכון. בתחילת נובמבר 1961, כאשר משרד העבודה הועבר לידי אחדות העבודה - פועלי ציון, הופרד מינהל השיכון ממשרד העבודה והועבר למשרד הפיתוח. בישיבת הממשלה הראשונה הוקם משרד השיכון שקיבל אחריות על מינהל השיכון. משרד השיכון הופקד בידי גיורא יוספטל שהיה גם שר הפיתוח. בעיתונות הונח שהקמת המשרד החדש נועד לשמור את מינהל השיכון בידי מפא"י גם במקרה שמפ"ם תצטרף לממשלה ותקבל את תיק הפיתוח שהיה בידה מאז 1955. לאחר פטירתו של יוספטל עברו משרדי השיכון והפיתוח לידי יוסף אלמוגי, אשר תבע עם כניסתו לתפקיד שמינהל השיכון יהפוך למשרד ממשלתי מלא. בתחילת 1966 הועבר משרד השיכון לידי מפ"ם והופרד ממשרד הפיתוח. ביקורת הוטחה אז בעיתונות על כך שמשרד השיכון הוא משרד עצמאי, בעוד משימותיו פחותות מאלו שהיו בימי היותו אגף ומינהל. בשנת 1972 הציע יוסף אלמוגי, שהיה אז שר העבודה, להקים "משרד בינוי" שיכלול את השיכון, את מע"ץ ואת הכבישים. קריאות דומות הועלו לאחר מכן על ידי גורמים שונים, בהם על ידי יושב ראש אגודת המהנדסים ואדריכלים, על ידי יהודה שערי מהליברלים העצמאיים במסגרת קריאה לצמצום מספר משרדי הממשלה ועל ידי חבר הכנסת אהרן גולדשטיין. הרעיון הועלה גם על ידי שר השיכון זאב שרף אך לא הובא לדיון בממשלה. הרעיון של הקמת משרד בינוי המשיך להתגלגל במערכת הפוליטית ובשנת 1975 הוא נכלל בהצעתו של השר גדעון האוזנר לארגון מחדש של משרדי הממשלה שאומצה על ידי ראש הממשלה, יצחק רבין, בנובמבר 1975. אז גם נתקלה ההצעה להתנגדות של שרים שיאבדו מסמכויותיהם. עם זאת, הקמת משרד הבינוי נחשב לאחת ההמלצות שיותר קל ליישם עוד באותה ממשלה. לאחר המהפך, בשנת 1977 כלל צוות הכנה של הליכוד בראשות יוסף רום את רעיון הקמת משרד בינוי שיכלול את משרד השיכון, מע"צ, אגף התכנון ממשרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל, בהמלצותיה לצמצום מספר משרדי הממשלה. ב-28 ביוני 1977 אישרה הכנסת את הארגון-מחדש של המשרדים שכלל את הקמת משרד הבינוי המורכב ממשרד השיכון ומע"ץ. ביולי הוקם לצד המשרד מועצה מייעצת לענייני בנייה. בדצמבר 1977 אמר שר הבינוי פת שהנהלת מע"צ אוחדה לתוך המשרד ושאיחוד הדרגים הנמוכים יותר מתבצע. פת הצר על כך שאגף התכנון ומינהל מקרקעי ישראל לא הועברו למשרד הבינוי. באותה עת הועברה האחריות על משכנתאות לעולים חדשים למשרד הקליטה. במשך השנים פוצל המשרד ושמו שונה מספר פעמים בין משרד הבינוי והשיכון לבין משרד השיכון. בשנת 2014 הוסב שמו לשם משרד הבינוי וב-2015 הוחזר השם משרד הבינוי והשיכון. בתחילת מלחמת חרבות ברזל העביר המשרד עשרות מיליוני ש"ח לשיפוץ מקלטים בצפון ישראל. המשרד נדרש להתמודד עם משבר בענף הבנייה שנגרם מחמת עזיבה של אלפי עובדים זרים, הפסקת פעילותם של עשרות אלפי עובדים פלסטינים, והוראות של רשויות מקומיות להפסקת הבנייה. משרדים משרדי משרד הבינוי היו בתל אביב ובשנת 1950, עת עלתה משרד העבודה לירושלים הושאר אגף השיכון בתל אביב בקריה. בעת הקמת המשרד בנובמבר 1961 החליט יוספטל להשאיר אותו בתל אביב למרות מחאות על מיקום משרד ממשלתי שלא בירושלים. בשנת 1970 עברה הנהלת המשרד למגדל ירושלים. בהמשך עברו יחידות המשרד לקריית הממשלה במזרח ירושלים. פעילות בעשורים הראשונים לקיום המדינה עסק אגף השיכון ולאחר מכן משרד השיכון בבנייה נרחבת של שיכונים. על פי חוק מימי המנדט הבריטי, עת הממשלה בנתה רק מבני ציבור מעטים, היה המשרד פטור מחובות חוקי התכנון והבנייה, דבר שאפשר לה לבנות במהירות מבלי להתחשב בענייני תברואה, בטיחות, נוף ואקלים. על התנהלות זאת מתח מבקר המדינה ביקורת חריפה. בלמרחב נכתב על כך השמשרד פועל על פי עקרון נעשה ונשמע, קודם עושים ואחר כך שומעים. משרד הבינוי והשיכון אחראי לביצוע מדיניות הממשלה בנושאי פתרונות דיור לכלל האוכלוסייה, שיקום שכונות ומשכנתאות (פיקוח על הבנקים למשכנתאות וטיפול בקבוצות חריגות). במסגרת הטיפול באוכלוסיות חלשות מעניק המשרד סובסידיות לרכישת דירה, לבניית דירה או להרחבתה, וכן משתתף בתשלומי שכר דירה ומתן דירות בשיכון הציבורי לאוכלוסיות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. נושאים אלו מטופלים על ידי מינהל לסיוע בדיור. יעד נוסף של המשרד הוא שיפור איכות הבנייה בישראל, עידוד יזמות עסקית ופעילות למניעת כשלי בנייה. אחת מן התוכניות המרכזיות של המשרד היא שיקום שכונות ותיקות: במסגרת תוכנית זו פועל המשרד לשפץ את המבנים ולפתח את תשתיותיהם, תוך שימת דגש על שיפור השירותים החברתיים ועל ההשתלבות החברתית-כלכלית של האוכלוסיות החלשות בזירה המקומית. דוגמה לכך היא תוכנית "פינוי בינוי", הפועלת לרווחת הדיירים הוותיקים של שכונות אלה ולשיפור החזות המקומית. מאז 1977 למשרד הבינוי והשיכון יש גם השפעה מדינית מכיוון שבניה בהתנחלויות ובשכונות בירושלים מעבר לקו הירוק נמצאת בתחום פעילותו. עמדתו הפוליטית של השר המכהן בתפקיד והשתייכותו לשמאל או לימין יכולה להשפיע על היקף הבניה מסוג זה שיזום משרד הבינוי בתקופת כהונתו מבנה אחראי על ניהול תקציב המשרד. תפקידיו: השתתפות בוועדות מכרזים וסיוע בהכנת מכרזים; אישור התחייבויות כספיות, הזמנות וחוזים; ביצוע תשלומים לספקים, למשרדי ממשלה לרשויות ולעובדים; גביית הכנסות ורישומן; ניהול חשבונאי של הפעילות הכספית של המשרד ודיווח עליו; ניהול מערך הבטוחות של המשרד; ניהול כספי של נכסי המשרד; ייעוץ פיננסי וכלכלי למשרד; סיוע בתביעות משפטיות נגד המשרד ואישור פשרות; ביקורת פנימית על עבודת החשבות באמצעות מבקרי כספים. תפקידיו ניהול המידע הארגוני ומתן שירותי פיתוח ותחזוקת מערכות מידע ממוחשבות, ניהול המידע הארגוני אגב ניצול טכנולוגיות מידע חדישות; שילוב בפרויקט "ממשל זמין": במסגרת זו האגף פועל לפתיחת מערכות המחשוב לציבור הרחב באמצעות האינטרנט. אחראי על הכנת תקציב הפיתוח של המשרד. תפקידיו העיקריים: מעקב ובקרה על הפעלת התחייבויות תשלומים והכנסות של המשרד; הכנת תוכניות אלטרנטיביות לפעילות המשרד, על פי המקורות התקציביים, לאור השינויים בסדרי עדיפויות של המשרד וההתפתחויות במשק; ייזום וגיבוש שינויים מבניים בפעילות המשרד לצורך ייעול שיביא לחיסכון בהוצאות. אחראי על ניהול, השבחה, תחזוקה והפעלת נכסי הדיור בבעלות המדינה כמענה לאומי לצורכי זכאים לסיוע בדיור ופיקוח ובקרה על פעילות החברות הממשלתיות והזכיינים נותני השירותים פועל מכוח חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969. על פי חוק זה רק קבלן הרשום בפנקס הקבלנים, ושאושר על ידי הרשם, יכול לבצע עבודות הנדסה בנאיות בהתאם להיקפן הכספי או מהותן המקצועית כפי שנקבעו בתקנות. רשם הקבלנים אחראי גם לביטול רישומו של קבלן, שינוי סיווג, נקיטה באמצעי משמעת כנגד הקבלנים וטיפול בתלונות דיירים. בנוסף מבצע אגף הרשם מעקב אחר ערבויות מכר שמעניקים הקבלנים לרוכשי דירות על פי החוק. אחראי על הכנה ועריכת פרוגרמה שנתית ורב שנתית של שיווק קרקעות לבנייה למגורים הכוללת: קביעת היקף שיווקי הקרקע לבנייה ומסלולי השיווק של המשרד ביישובים השוניבהתאם לרמת הביקושים ויעדי הממשלה, הכנת מכרזים ופרסומם בשיתוף רשות מקרקעי ישראל, יצירת התקשרויות חוזיות עם החברות המבצעות, ומעקב ובקרת יישום התחייבויות הזוכים במכרזי המשרד. פועל ליצירה וקידום של מלאי תכנוני למגורים. האגף יוזם פעילויות מגוונות בתחום התכנון ובכללן: ביצוע סקרים לאיתור קרקע, בדיקות היתכנות, תוכניות רעיוניות, תוכניות אב ותוכניות בניין עיר ("תב"ע"). האגף מבצע הכוונה והנחיה של התכנון הסדיר, מבקר ומסייע למחוזות ולצוותי תכנון חיצוניים. בנוסף, אחראי האגף על רישום שיכונים ציבוריים. הוקם על מנת להגן על כספם של רוכשי הדירות, לסייע במענה לשאלות מקצועית ולהיות כתובת לכלל ההיבטים הקשורים בהסכמי המכר. מטפלת בתשתית המשפטית המשמשת בסיס חוקי לעבודת המשרד. טיפול בתחום החקיקה, תביעות משפטיות, עתירות המוגשות לבית המשפט הגבוה לצדק; מתן חוות דעת משפטיות בכתב ומתן ייעוץ משפטי שוטף להנהלת המשרד, למנהלות, לאגפים ולכל מחוזות המשרד ויחידותיו; הכנת חוזים ומכרזים, סיוע בהכנת נוהלי עבודה וכללי הסיוע בדיור; השתתפות ומתן ייעוץ משפטי שוטף לכל ועדות המשרד בכלל, ולוועדות המכרזים בפרט, וייצוג המשרד בפני ועדות הכנסת השונות, ועדות שרים והממשלה. מתמקד בקידום הבנייה הרוויה ביישובים, בהטמעת תוכנית מחיר למשתכן ובהקמת מוסדות ציבור, במסגרת יישומן של החלטות ממשלה ייעודיות למגזר על כל רבדיו: מיעוטים, דרוזים, צ'רקסים ובדואים. האגף מקדם בסיועם של אגפי המשרד תחומים נוספים כגון: שיווק יחידות הדיור ביישובי המיעוטים, הנגשת המידע בשפה הערבית, עבור המגזר לרבות בתחומי תוכנית מחיר למשתכן וקבלת סיוע בשכר דירה ביישובי המיעוטים. מטרתו לתת כלים לחיזוק יכולת התכנון וקבלת ההחלטות של המשרד, הן לטווח הקצר הן לטווח הארוך במטרה לאפשר למשרד לממש את יעדיו. תפקידיו: סיוע במתן מענה לבעיות כלכליות-חברתיות בייחוד בנושאים הקשורים לפעילות הכוללת של ענף הבנייה ומדיניות המשרד. למשל: היקפי בנייה, מכירת דירות, מחירי דירות, מיסוי בענף, בעיות אשראי ומימון, מידע על בסיס יישובי, כוח אדם ותיעוש הבנייה. אחראי לספק את המעטפת התפעולית והלוגיסטית לכלל יחידות המשרד ועובדיו. תפקידו המרכזי הוא לאפשר תפקוד מיטבי, רצוף ויעיל של היחידות השונות, הן בתנאי שגרה והן בעתות חירום, תוך שמירה על רמת שירות גבוהה ומקצועית לעובדי המשרד. תפקידיו כוללים תכנון וקביעת מדיניות הסיוע, כולל ניתוח נתונים של הפונים ומממשי הסיוע, תכנון ובקרת תקציב, וביצוע מחקרים יישומיים על אוכלוסיות מטרה ותהליכים בתחום הדיור. המינהל קובע את הכללים והנהלים ליישום תוכניות הסיוע ומנחה את נותני השירותים, הבנקים, והחברות המאכלסות בנוגע לזכאות ומימוש הסיוע. בנוסף, הוא אחראי להפעיל תוכניות סיוע, כולל העברת תשלומים לזכאים, ורכישת דירות נ"ר עבור זכאים נכים. המינהל גם מבצע בקרה ופיקוח על מתן השירותים והסיוע, כדי להבטיח את ההתאמה בין ההנחיות למימושן בשטח. אחראי על הגדלת היצע הדיור ביישובים הכפריים בפריפריה, הקמת יישובים חדשים במגזר הכפרי וכן הקמת יישובי הקבע למפוני גוש קטיף, על פי החלטות הממשלה. במסגרת זו, עוסק המינהל בפעולות תכנון סטטוטורי ומפורט, וכן מעניק סבסוד פיתוח ליחידות דיור באזורי עדיפות לאומית, בהתאם להחלטות הממשלה. למשרד חמישה מחוזות: צפון, חיפה, מרכז, ירושלים ודרום. המחוז הוא הזרוע המבצעת של המשרד באזור עליו הוא מופקד, בהתאם למדיניות והחלטות המתקבלות במשרד הראשי. המחוז בנוי מיחידות המקבילות בדרך כלל ליחידות ולאגפים של המשרד הראשי, פרט לכמה יחידות מנהליות במשרד הראשי המשרתות את המשרד כולו. למשרד הבינוי והשיכון תאגידים וחברות ממשלתיות הכפופות לו מקצועית ומיניסטריאלית, כגון: ברשות ניתנים שירותים של העברת זכויות מגורים וזכויות קרקע, שינוי ייעוד מקרקעין ואישורי תוספות בנייה, חוזי חכירה ושכירת קרקע חקלאית. שרי הבינוי והשיכון סמכויות שר הבינוי והשיכון מעוגנות בשורה של חוקים המסמיכים אותו להתוות מדיניות , להתקין תקנות ביצוע, לפקח על רשויות סטטוטוריות ולקבל החלטות פרטניות הכפופות לכללי המשפט המנהלי. השר ממונה על ביצוע חוק זה ומסומך להתקין תקנות על הנוגע לביצועו. סמכות מרכזית שלו היא (תקופת חיים) (1912-1962) נפטר בכהונתו (1910-1991) לוי אשכול (1895-1969) מפא"י (1900-1985) לא כיהן בכנסת העבודה, לא ח"כ (1906-1984) העבודה (1911-1979) (1922-1977) התאבד בכהונתו (1905-1985) מפ"ם, לא ח"כ (1933-2020) המפלגה הליברלית (1937-2024) חרות (1928-2014) (1936-2016) בנימין נתניהו (1949-) (1947-) (1936-2016) נתן שרנסקי(1948) (2014-1928) (1952-) (1958-) (1960-) (1943-2011) (1948-) (1943-2011) (1970-) (1952-) (1958-) (1973-) (1948-) (1951-) (1948-) (1971-) (1950-) (1947-) (1945–) (1934–2009) (1938–) (1951–2021) (1947–) (1947–) (1955–) (1947–) (1960–) מנכ"לי המשרד ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אופיר_סופר] \| [TOKENS: 3515]
תוכן עניינים אופיר סופר אופיר סופר (נולד ב-1 באוגוסט 1974, י"ג באב ה'תשל"ד) הוא שר העלייה והקליטה וחבר הכנסת מטעם הציונות הדתית. בעבר היה מזכיר מפלגת האיחוד הלאומי–תקומה. ביוגרפיה סופר נולד במושב עלמה, לרחל ולבן־ציון סופר. אמו הייתה מורה, ואביו, שעלה לישראל מלוב, היה מנהל בית ספר וראש מועצה אזורית מרום הגליל. אביו נהרג בתאונת דרכים כאשר היה אופיר בחטיבת הביניים. הוא למד בבית הספר האזורי לבני המושבים "בניהו" בכרם בן זמרה. בחטיבת הביניים למד במכינה בכפר סבא, ממנה המשיך למדרשית נעם ולישיבת שבי חברון. עם גיוסו לצה"ל החל סופר קורס טיס, אך נשר ממנו והתנדב לחטיבת הצנחנים. בהמשך השלים קורס קציני חי"ר. בשנת 1996, כשהיה קצין בגדוד חרוב, חילץ פצועים מקבר יוסף במהלך מהומות מנהרת הכותל. במהלך הלחימה נפצע קשה, ובעקבותיה הוא סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית ונחשב נכה צה"ל. על פועלו ואומץ הלב שהפגין באירוע זכה בצל"ש אלוף. מספר חודשים לאחר האירוע בקבר יוסף, חזר לשירות כקצין הדרכה בגדוד חרוב, ובהמשך היה מפקד פלוגה וסגן מפקד גדוד 202. בשנת 2003 כיהן בתפקיד סגן מפקד גדוד חרוב ונלחם בזמן אירועי האינתיפאדה השנייה בגזרת שומרון. בשנת 2007 פרש משירות קבע בדרגת רב־סרן. עם שחרורו מצה"ל בשנת 2007 מונה למנהל פרויקטים במשרד הנגב והגליל. בשנת 2014 החליף את נחי אייל בתפקיד מזכ"ל מפלגת האיחוד הלאומי–תקומה והחזיק בתפקיד עד 2018, אז הוחלף על ידי יהודה ולד. בשנת 2019 התמודד על מקום ברשימת תקומה לכנסת העשרים ואחת, וזכה במקום השני. המפלגה התמודדה ברשימת איחוד מפלגות הימין, וסופר, שהוצב במקום הרביעי ברשימה המאוחדת, נבחר לכנסת. בבחירות לכנסת ה־22 וה-23 רצה המפלגה במסגרת ימינה, והוא הוצב במקום השישי ברשימה המאוחדת ונבחר לכנסת לקדנציה שנייה. בכנסת ה-23 שימש כיושב ראש השדולות למען הגליל, למען ישראל יהודית ולמען החקלאות ועמד בראש ועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לטיפול בהלומי קרב ובנפגעי הפוסט טראומה. לקראת הבחירות לכנסת העשרים וארבע שוריין סופר בידי ראש הממשלה בנימין נתניהו במקום ה-28 ברשימת הליכוד, כשהוא רץ באופן פורמלי במפלגת המדף "עתיד אחד – עתיד טוב לישראל". שריון זה בוצע בעקבות סיכום של נתניהו עם בצלאל סמוטריץ' שקבע כי בתמורה לריצת מפלגת עוצמה יהודית של איתמר בן גביר ברשימת הציונות הדתית הליכוד ישריין נציג של האיחוד הלאומי. ביוני 2021 חזר רשמית לסיעת "הציונות הדתית". לקראת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, התמודד בבחירות המקדימות במפלגת הציונות הדתית, והגיע למקום הראשון בין המתמודדים לרשימה. הוא הוצב במקום השלישי ברשימה משותפת עם מפלגת עוצמה יהודית, ונבחר לכנסת פעם נוספת. בדצמבר 2022 מונה לשר העלייה והקליטה בממשלת נתניהו השישית. במסגרת תפקיד זה הוביל תהליך של צמצום וייעול הבירוקרטיה בתהליך קבלת רישיונות במקצועות שונים בעת עלייה לישראל. סופר נשוי לעדינה, מנהלת מחוז הצפון ברשות השירות הלאומי-אזרחי. הוא אב לשבעה ילדים ומתגורר במושב טפחות שבגליל. אחיו עמית סופר הוא ראש המועצה האזורית מרום הגליל, כמו אביהם בעבר. בן דודו הוא איש התקשורת אלירז שדה. בנו הוא קצין בסיירת צנחנים אשר שירת ואף נפצע במסגרתה במלחמת חרבות ברזל. קישורים חיצוניים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Lakurawa] \| [TOKENS: 1095]
Contents Lakurawa Lakurawa[a] is an armed group affiliated with the Islamic State Sahel Province operating in Mali, Niger, and the Nigerian states of Kebbi and Sokoto. Their activities are concentrated in five local government areas (LGAs) of Sokoto, namely: Tangaza, Gudu, Illela, Binji, and Silame. Initially founded as a self-defence group to fight criminals in the Nigerian bandit conflict, the group eventually became increasingly radical, oppressive, and opposed to regular state agencies. Lakurawa was described as a terrorist group in 2024. History Lakurawa reportedly first emerged in the Gongono Forest of Tangaza, in 2018. According to other sources, Lakurawa has existed since 2016 or 2017, and the Nigerian government was reportedly aware of its existence. The group initially presented itself as a self-defense force, set up to help communities in northern Nigeria to defend themselves from increasingly frequent bandit attacks. Feeling abandoned by the Nigerian security forces, many locals welcomed Lakurawa's rise at first, but the group became increasingly radical and oppressive over time. Concentrating on other targets, the Nigerian security forces also tolerated the militia during its first years. By 2017, Lakurawa had established a base near the Gudu and Tangaza LGAs, only about 60 miles from Sokoto city. Starting with fewer than 50 local youths, its ranks swelled to over 200, mainly young men aged 18 to 35, drawn in by stipends and radical teachings. Members emphasized purity, adopted heterodox and esoteric interpretations of Islam, and deliberately distanced themselves from mainstream society. They established Darul Islam camps in villages like Gwangwano, Mulawa, Wansaniya, and Tunigara, along the Nigeria–Niger border. After the militant group tried to embed itself in Sokoto, a joint Nigerian-Nigerien offensive had rooted them out. By 2023, Lakurawa had become a greater problem to many northern Nigerian communities than the bandits, as it raised taxes, attacked security forces, imposed Islamist laws, and killed civilians. In November 2024, the militia was officially called a terrorist group by Nigerian authorities; by this point, it had some presence in an area covering about 500 villages. In the same month, militants of the group attacked Mera village in the Augie LGA of Kebbi, where they killed 15–25 people. In September 2024, UN reporting confirmed that Lakurawa, also referred to locally as Lukarawa, had re-emerged in northern Kebbi and northwest Sokoto, with suspected affiliations to the Islamic State in the Greater Sahara (ISGS). The group had entered Nigeria from Mali in 2017, initially as a vigilante force. It was expelled by Nigerian forces in 2022, retreating into Niger, where it established a logistics hub near Birni-N'Konni and an operational base in Serma, Tahoua Region. The group's fighters, estimated at over 200, include members from Burkina Faso, Mali, and Niger. They are heavily armed with small arms, light weapons, explosives, surveillance drones, and satellite communications equipment. It has also sought to recruit criminal bandits in Zamfara State to bolster its strength and establish an Islamic state in northwestern Nigeria. On March 11, 2025, militants from the group attacked Birnin Dede and six villages near the border with Niger, Kebbi state police spokesman Nafiu Abubakar said, to avenge the killing of their commander by security forces in the area. On 1 July 2025, militants believed to be members of Lakurawa launched a raid on Kwallajiya, a village in Tangaza, Sokoto, Nigeria. Many villagers were preparing for afternoon prayers, with many victims working on their farms. On December 25, 2025, the United States conducted strikes on Sokoto State. U.S. president Donald Trump announced on social media that the strikes were targeted against "ISIS terrorist scum." A local official in the Tangaza area of Sokoto state claims that some Lakurawa camps were hit, but that the death toll was unclear. On 4th February 2026, militants of the Lakurawa group attacked the villages of Woro and Nuku in Kwara State killing 162 civilians. The attack happened after the villagers denied the groups demand to implement Sharia law. Leadership, beliefs, and organization Ameer Habib Tajje serves as the leader of Lakurawa. He made headlines by releasing a warning to the bandit leader Bello Turji, urging him to end his criminal activities. Lakurawa claims to protect against bandits, but imposes strict religious laws, and youths have been beaten for shaving their beards, having certain hairstyles, or listening to music. They enforce zakat payment, confiscating cattle from non-compliers. Similar to Boko Haram, they communicate in Azbinanci, Zabarmanci, Barbanci, and Hausa. Lakurawa recruits youths with ₦1,000,000. The name Lakurawa comes from a Hausa adaptation of the French word les recrues, meaning 'the recruits'. References Notes
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Eastern_front_of_the_Russo-Ukrainian_war_(2022%E2%80%93present)] \| [TOKENS: 14877]
Contents Eastern front of the Russo-Ukrainian war (2022–present) Northern front Eastern front Southern front Other regions Naval operations Spillover & related incidents Eastern front Southern front Ukrainian incursion Other regions Naval operations Spillover & related incidents Ukraine's easternmost regions, Donetsk, Luhansk, and Kharkiv, have been the site of an ongoing theatre of operation since the start of the Russian invasion of Ukraine in February 2022.[according to whom?] The battle of Donbas was a major offensive in the eastern theatre that took place in mid-2022.[according to whom?] By the culmination of the offensive in July 2022, Russian forces and their separatist allies had captured the cities of Sievierodonetsk, Lysychansk, Rubizhne and Izium. However, in early September, Ukraine launched a major counteroffensive in the east, which recaptured the cities of Izium, Balakliia, Kupiansk, Sviatohirsk and the strategic city of Lyman. The counteroffensive stalled east of the Oskil river, and a campaign in eastern Kharkiv Oblast and western Luhansk Oblast has continued since, though Donetsk Oblast has remained the most active area of the frontline. In the winter of 2022–2023, Russia focused on capturing the city of Bakhmut, largely destroying the city in one of the bloodiest battles of the war, and fully capturing it in May 2023. In June 2023, Ukraine launched another major counteroffensive across the entire frontline, capturing some Russian positions along Bakhmut's outskirts and in southwestern Donetsk Oblast, though not making the major gains in the Donbas which had been sought. By November 2023, this counteroffensive had largely stalled in the east and Russia began making new offensive operations to capture territory, gaining control of Avdiivka and Marinka in Donetsk Oblast by February 2024. Following the capture of Avdiivka, Russian forces advanced to form a salient northwest of it and captured the settlement of Ocheretyne in April 2024 and began contesting Krasnohorivka, southwest of Donetsk, and Chasiv Yar, west of Bakhmut, and launched an offensive towards the city of Toretsk in June 2024. In late July 2024, Russia increased offensive maneuvers in the direction of the strategically important city of Pokrovsk, advancing significantly towards the city in August 2024. Background Sporadic fighting had been taking place since 2014 between Ukrainian forces and Russian-backed separatists from the Donetsk People's Republic during the war in Donbas. Campaign On 24 February, after Russian President Vladimir Putin announced a "special military operation" in Ukraine, Russian forces crossed the Russia-Ukraine border and began advancing towards Kharkiv. Ukrainian soldiers were deployed to positions along key routes into the city, and residents began volunteering for military service within hours of the invasion. A Russian missile struck the Chuhuiv air base, which housed Bayraktar TB2 drones. According to open-source intelligence, the attack left damage to fuel storage areas and infrastructure. On 25 February, fierce fighting continued in the northern outskirts of Kharkiv, especially in the village of Tsyrkuny. On 26 February, the governor of Kharkiv Oblast, Oleh Syniehubov, stated that the city of Kharkiv was still under Ukrainian control, and announced a curfew for the city. In the early morning of 27 February, a gas pipeline in Kharkiv was destroyed by Russian forces. Russian light vehicles broke into the city, with half of them reportedly destroyed by Ukrainian forces in ensuing fighting. By the afternoon, Ukrainian officials stated that Kharkiv was still under Ukrainian control despite the overnight attack by Russian forces. Meanwhile, Hennadiy Matsegora, the mayor of Kupiansk, agreed to hand over control of the city to Russian forces who were threatening to storm it, and accused Ukrainian forces of abandoning it when the invasion began. He was later accused of treason by the Ukrainian Prosecutor General Iryna Venediktova. On 2 March, Russian paratroopers landed in Kharkiv during the early morning and started clashing with Ukrainian forces. Clashes also took place near a military hospital of the city as Russian paratroopers descended on it. Kharkiv Oblast's Police Chief Volodymyr Tymoshko later stated that the situation was under control. Russian forces entered the town of Balakliia the same day. On 4 March, Ukrainian forces launched a counterattack in Kharkiv Oblast, reportedly pushing the Russian forces towards the Sumy Oblast, and reaching part of the Russia-Ukraine border. By 7 March, Ukraine claimed to have retaken Chuhuiv near Kharkiv in a counter-attack overnight. During the day, Ukraine also claimed to have killed Russian Maj. Gen. Vitaly Gerasimov, while also killing and wounding other senior Russian Army officers during a battle near Kharkiv. On 8 March, Ukraine stated that it had repelled an attack by Russian forces on Izium. On the morning of 25 February, Russian forces, along with allied separatists, advanced from territory controlled by the Donetsk People's Republic (DPR) towards Mariupol, encountering Ukrainian forces in Pavlopil. The Ukrainians were victorious, destroying at least 20 Russian tanks. In the evening, the Russian Navy began an amphibious assault 70 kilometers (43 miles) from Mariupol, along the coast of the Sea of Azov. Russian forces bombarded Mariupol throughout 26 February; the city's mayor Vadym Boychenko claimed that schools and apartment buildings had been struck. On the morning of 27 February, it was reported that a Russian tank column was quickly advancing towards Mariupol from DPR-held territory, but the attack was prevented by Ukrainian forces. Six Russian soldiers were captured. The same day, Donetsk Oblast governor Pavlo Kyrylenko said that Volnovakha was undergoing a humanitarian crisis, as Russian shelling had practically destroyed the entire city. On 1 March, Ukrainian forces began a counteroffensive toward Horlivka, which had been controlled by the DPR since 2014. On 2 March, separatist-held Donetsk had been under shelling for several days. Some neighborhoods had no electricity supply and there were burnt cars on the streets. Ukrainian official Oleksiy Arestovych stated that the Ukrainian forces went on the offensive for the first time during the war, advancing towards Horlivka. Ihor Zhdanov later claimed that "there were reports" that a part of the city had been captured by Ukrainian forces. According to Ukrainian reports, Ukraine's 95th Air Assault Brigade had begun attacking the city the previous day. Ukrainian authorities stated on 3 March that 34 civilians had been killed in Russian shelling in Mariupol in the previous 24 hours. On 5 March, a ceasefire was declared in Volnovakha to allow civilians to evacuate, but was later scuttled with Ukrainian officials blaming Russian shelling continuing during the evacuation process. They added that about 400 civilians were still able to leave the city. Russian President Vladimir Putin however blamed Ukrainian forces for the breakdown of the ceasefire agreement.[failed verification] On 6 March, both sides blamed each other for the failure of a second attempt to evacuate civilians from Mariupol. On 9 March, a building acting as a maternity ward and children's hospital in Mariupol was bombed by the Russian Air Force at around 17:00, killing five civilians and injuring 17. On 11 March, the Russian Defence Ministry stated that the forces of the DPR had captured Volnovakha. It also claimed that they had advanced 6 kilometres (3.7 mi) and had further tightened the siege of Mariupol. Videos later posted on social media showed Russian forces in many neighborhoods of Volnovakha. On 12 March, the Associated Press independently confirmed that Volnovakha had been captured by pro-Russian separatists and much of it had been destroyed in the fighting. Pavlo Kyrylenko, the governor of Donetsk Oblast, stated that while the settlements of Nikolske, Manhush and Urzuf had been occupied by Russian troops, they had yet to capture any key cities, with the exception of Volnovakha. In the northern Donetsk Oblast, the Sviatohirsk Lavra monastery was bombed around 22:00 on 12 March, wounding 30 people and damaging the monastery. The Russian Defence Ministry stated on 13 March that Russian forces had captured the settlements of Nikolske, Blahodatne, Volodymyrivka and Pavlivka in Donetsk Oblast, in an attempt to reach Velyka Novosilka. The Ukrainian military stated that Russian forces had captured the settlements of Staromlynivka, Yevhenivka, Pavlivka and Yehorivka during the day. On 14 March, Donetsk was hit by a missile attack. Denis Pushilin, the head of the Donetsk People's Republic, stated that they had shot down a Ukrainian Tochka-U missile fired on the city of Donetsk, but parts of the missile fell into the city centre, killing multiple civilians. The Russian Defense Ministry stated that 23 civilians were killed and 28 more wounded. However, the Ukrainian military denied conducting the attack and stated that it was "unmistakably a Russian rocket or another munition", which was supported by an assessment of the Conflict Intelligence Team, an investigative journalism group. Ukrainian forces later said that Russian troops of the 336th Guards Naval Infantry Brigade and the 11th Guards Air Assault Brigade had tried to advance in the Donetsk Oblast at 17:00, but were repulsed with up to 100 soldiers killed and six of their vehicles being destroyed. On 20 March, Russian officials confirmed that Andrey Paliy, a deputy commander of the Black Sea Fleet, had been killed in Mariupol. On 24 February, the Ukrainian military said that Russian forces were attempting to cross the Siverskyi Donets River and penetrate the Ukrainian defensive line amid heavy clashes for Shchastia and Stanytsia Luhanska. By 27 February, Luhansk Oblast governor Serhiy Haidai acknowledged that February that both cities had come under Russian occupation, and had been practically destroyed by Russian shelling. On 25 February, the Ukrainian military claimed that its artillery had inflicted damage on a Russian column preparing to cross the Aidar River near Starobilsk, forcing the Russians to withdraw. On 2 March, forces of the Luhansk People's Republic and Russian troops captured Novoaidar, taking over a base of Ukraine's 79th Brigade. Further north, a Russian convoy of 60 vehicles entered Starobilsk through the fields near the villages of Shulhynka, Omelkove, and Khvorostianivka. Inside the city, the Russians were confronted by protesting locals waving Ukrainian flags and singing the Ukrainian national anthem. The column continued in the direction of Svatove. The next day, civilians carrying Ukrainian flags protested against Russian troops in Svatove. After talks with locals, the soldiers withdrew from the town. Also on 3 March, LPR officials announced that in addition to Novoaidar and Starobilsk, their forces had taken control of Stepnyi Yar [uk], Havrylivka [uk], Yepifanivka [uk] and Krasnorichenske, all located on the outskirts of Sievierodonetsk. The Russian ministry of defense claimed that LPR forces had reached the northern outskirts of Sievierodonetsk on the same date. Haidai stated on 6 March that fighting was taking place on the outskirts of Lysychansk, Sievierodonetsk and Rubizhne, as Ukrainian units had fallen back to a new front line in order to avoid encirclement or a Russian breakthrough. He added that Ukrainian forces had lost control of Svatove, Starobilsk and Novopskov, though Russian forces were not deployed in the cities in large numbers. He also said that Popasna and Hirske were being continuously shelled. On 8 March, Ukrainian officials stated that ten civilians had been killed and eight wounded in shelling on Severodonetsk during the day. Haidai, meanwhile, stated that Russian forces had occupied 70 percent of Luhansk Oblast. On 12 March, Ukrainian forces confirmed the death of Colonel Valery Hudz, the commander of the Ukrainian 24th Mechanized Brigade, while fighting on the Luhansk frontline. Ukrainian officials accused Russia of using white phosphorus munitions on the town of Popasna, located in the Luhansk Oblast, during the night of 12–13 March. On 15 March, Haidai stated that four civilians were killed due to Russian shelling of a hospital, a care facility for children with visual impairments, and three schools in Rubizhne. On 22 March, the head of the LPR, Leonid Pasechnik, claimed that "almost 80% of the territory" of the Luhansk region was under separatist control, with Popasna, Lysychansk, Rubizhne, Severodonetsk and Kreminna remaining Ukrainian-held. He noted that the situation in the battlefield was "stably tense" and that units of the People's Militia of the LPR were striving to capture Popasna and Rubizhne. On 25 March, the Russian defence ministry stated that it was prepared to begin a second phase of military operations with the aim of occupying major Ukrainian cities in eastern Ukraine. According to the ministry, Russian-backed separatists were in control of 93% of Luhansk Oblast and 54% of Donetsk Oblast. After Russia abandoned its offensive to capture Kyiv, it shifted its attention to eastern and southern Ukraine. The Russian military began redeploying units from northern Ukraine to the east, but many of these troops appeared to be nearly combat-ineffective due to heavy losses. However, Russia still amassed tens of thousands of troops, declaring its aim to fully capture the Donetsk and Luhansk Oblasts. It managed to secure Izium on 1 April, although heavy fighting continued around the settlement over the next few days. According to local authorities 80% of Izium's residential buildings were destroyed in the battle. On 3 April, according to the Ukrainian government, two Russian soldiers died and 28 others were hospitalized after Ukrainian civilians handed out poisoned cakes to soldiers of the Russian 3rd Motor Rifle Division in Izium. Russia and the pro-Russian separatists continued to besiege Mariupol, where they made little progress. However, Russian troops managed to divide the Ukrainian holdouts in Mariupol into two or three pockets on 10 April. At the same time, Russia made concentrated efforts to conquer the strategically important cities of Sievierodonetsk, Popasna, and Rubizhne. It launched repeated attacks on these locations from 10 April. Russia made little progress in these attacks, and Ukraine claimed that it had inflicted a heavy defeat on the Russian 60th Independent Motorized Infantry Brigade [ru; uk] on 11 April. In nearby Kreminna, Ukraine's 128th Brigade claimed to have pushed Russian forces 6-10 kilometers away from the city. To support the operations aimed at Sievierodonetsk, Popasna, and Rubizhne, Russia made a push south of Izium toward Barvinkove and Sloviansk. Ukraine responded by shifting more units to hold off the Russians at Izium. At the same time, Russia attacked around Kharkiv to pin down local Ukrainian forces. Russia had made only limited gains at Izium by 12 April, but more Russian forces continued to arrive, to reinforce the offensive. On 13 April, it was reported that Russia was attempting to assemble a force large enough to outnumber the Ukrainian soldiers in eastern Ukraine by five times, in an attempt to finally win a decisive victory in the Donbas. On 16 April, Russia warned the remaining defenders of Mariupol to surrender; the Ukrainians ignored the demand. On 18 April, Ukraine launched counter-attacks, and retook several small towns and villages near Kharkiv and Izium. Also on 18 April, Zelenskyy announced that the "battle for Donbas" had begun, as Russian forces launched an offensive across a 300-mile front. According to Russian officials, 1,260 military targets were hit by rockets and artillery. The initial Russian bombardment focused on Rubizhne, Popasna, and Marinka. On the same day, it was reported that Russian and LNR troops had entered the city of Kreminna, capturing it after a few hours of clashes with the Ukrainian Army. LNR commander Mikhail Kishchik was killed in this battle. Over the next days, Russia gained little territory despite attacks all across the frontline. Facing heavy Ukrainian resistance, the Russian and separatist forces were able to advance into parts of Rubizhne, Popasna, and Sievierodonetsk. Some reports also suggested that fighting in Kreminna was still ongoing. On 21 April, the Russians claimed to have killed over 4,000 Ukrainian troops in Mariupol, and to have captured a further 1,478. By 23 April, Ukrainian counter-attacks had reportedly further stalled the Russian advance. In the following days, Russia continued its attempts to break through the Ukrainian defenses, possibly in an aim to encircle the Izium-Donetsk City salient. Fighting was concentrated at Sievierodonetsk, Rubizhne, Popasna, Marinka, Kharkiv, and Izium. Russia, the LPR, and the DPR made limited gains, capturing a number of villages and the towns of Popivka, Pischane, Zhytlivka, and Kreminna. However, their overall advance was slow, and stalled in most areas of the frontline. Ukraine also mounted a growing number of counter-attacks at Izium and Kharkiv, gradually expelling Russian forces from a number of settlements. On 30 April, Ukraine launched a large-scale counter-offensive at Kharkiv, retaking the city's suburbs and several more towns over the following days. By 4 May, Russian forces had been pushed back to such a distance that most of their artillery could no longer strike Kharkiv. Meanwhile, Russian and DPR/LPR separatist forces continued to attempt to break through Ukrainian defenses at Izium and the Donetsk-Luhansk frontline. On 6 May, the ISW described a Ukrainian counteroffensive "along a broad arc" near Kharkiv, reporting that Ukraine had recaptured "several villages," including Tsyrkuny, Peremoha and part of Cherkaski Tyshky. The ISW also reported that Ukraine "may successfully push Russian forces out of artillery range in Kharkiv in the coming days." On 7 May, Russian forces destroyed several bridges in an attempt to slow down the Ukrainian counter-offensive at Kharkiv. On the same day, Russia and separatist troops also captured Popasna. Following the capture of Popasna, Russia began attempting to encircle Sievierodonetsk. On 7 May, it was reported that Ukrainian forces had successfully pushed back Russian forces stationed around Kharkiv, with the city getting further out of range for Russian forces. The same day, Ukrainian forces also reported retaking five villages northeast of Kharkiv. Quoting a Ukrainian official, The New York Times said that the battle for Kharkiv was not over, but that at the moment, Ukraine was dominating, and that Russian troops were destroying bridges as they were retreating. On 11 May, Ukrainian forces claimed to have recaptured four settlements. The counteroffensive had the potential to bring Ukrainian forces within several kilometers of the Russian border. On 10 May, Ukraine made further gains on the Kharkiv front, forcing Russia to redeploy forces from the Izium front to the north. In addition, Ukrainian artillery destroyed an entire Russian battalion tactical group attempting a river crossing in the battle of the Siverskyi Donets. Meanwhile, Russia and the DPR attempted to cement their occupation in eastern Ukraine through political and economic means, likely in an attempt to integrate these areas into the existing separatist republics or establish new ones. On the other side, Ukrainian civilians began organizing resistance movements. As Ukrainian forces retook territory around Kharkiv, local civilian collaborators fled to Russia. On 12 May, Russian forces seized Rubizhne and the nearby town of Voevodivka. Heavy fighting subsequently took place at the village of Dovhenke south of Izium. On 13 May, it was reported that Russia had decided to withdraw its forces from Kharkiv Oblast. On 14 May, the ISW reported that "Ukraine thus appears to have won the battle of Kharkiv." The Mayor of Kharkiv said to the BBC: "There was no shelling in the city for the last five days. There was only one attempt from Russians to hit the city with a missile rocket near Kharkiv airport, but the missile was eliminated by Ukrainian Air Defence." Russia continued its attempts to encircle Sievierodonetsk and began to focus on cutting the highway at Bakhmut. By 14 May, the Ukrainians claimed to have killed over 6,000 Russian soldiers in Mariupol. They also claimed to have destroyed 78 tanks and 100 other armored vehicles. On 15 May, Ukrainian forces reached the border near Kharkiv, while continuing to push back Russian and LPR units. On the following day, the siege of Mariupol was formally concluded as the Ukrainian military personnel in the city's Azovstal agreed to gradually evacuate and surrender to the Russian forces. Four days later, the Russians announced that they had taken an additional 2,439 Ukrainians prisoners in Mariupol, bringing the total number captured during the siege to 3,917. In addition, it was reported that unrest – including public protests – was growing among pro-Russian collaborators and separatists in eastern Ukraine, as they accused Russian forces of corruption, incompetence, and forced mobilizations. Over the following days, Russia made little to no progress at the Izium frontline, but captured some territory around Popasna and Sievierodonetsk, increasingly threatening Sievierodonetsk and Lysychansk with encirclement. Russia also intensified air and artillery strikes targeting Ukrainian positions around Izium, possibly to prepare for renewed attacks. At the northern front,[where?] Russia and separatist forces retook a few villages and fortified their positions to stall the Ukrainian counter-offensive. After the Ukrainian counteroffensive, Russian forces were driven back to defensive positions, some of which were within miles of the Russia-Ukraine international border. Despite this, they continued to shell various Kharkiv suburbs, as well as the city proper, killing numerous civilians and wounding dozens more. Skirmishes along the Russia–Ukraine border in the area of northeastern Ukraine continued between Russian and Ukrainian forces beyond 14 May. On 20 May, Russian forces again shelled several villages in the Kharkiv district, including the city of Kharkiv itself, using BM-21 Grad, BM-27 Uragan and BM-30 Smerch multiple rocket launchers. On 21 May, the Ukrainian police confirmed the recovery of the bodies of six military officials, including a Russian colonel, in the settlement of Zolochiv. On 22 May, the Russian forces made minimal progress in eastern Ukraine. New reports confirmed that Russian troops had occupied Rubizhne in the northern Kharkiv Oblast on 19 May. In northern Kharkiv, Russian forces brought in reinforcements to maintain their positions on the west bank of the Seversky Donets River, instead of retreating across the river to use it as a defensive position, to prevent further Ukrainian advances north or east that could jeopardize Russian communication lines along the Izium axis. On 24 May, Russian forces attempted to retake Ternova in northern Kharkiv Oblast. On 23 May, Russian forces took control of Lyman and attacked Avdiivka. On 24 May, Russian forces attacked from Popasna with the aim of cutting off Bakhmut, Lysychansk and Sievierodonetsk, gaining some ground. Ukrainian forces made a controlled withdrawal southwest of Popasna to strengthen their defensive position at Bakhmut. Russia subsequently captured Svitlodarsk. Around this time, Ukrainian defence adviser Yuriy Sak publicly demanded more multiple launch rocket systems to reinforce Ukrainian artillery capabilities. On 31 May, the United States announced a military aid package that included precision rocket systems with a range of 80 km. After a fierce month-long battle that ruined much of the city, Russian and LPR forces captured Sievierodonetsk along the Siverskyi Donets river on 25 June. On the same day, the battle of Lysychansk began, which also saw a Russian victory on 2 July. The following day Russian and LPR forces declared full control of the entire Luhansk region. On 4 July, The Guardian reported that after the capture of the Luhansk oblast, that Russian invasion troops would continue their invasion into the adjacent Donetsk oblast to attack the cities of Sloviansk and Bakhmut. The Russian military declared an "operational pause" to rest and replenish front line forces in Luhansk. On 9 July, a Russian rocket attack on two residential buildings in Chasiv Yar killed at least 48 people. On 25–26 July, after Russia's operational pause concluded, Russian sources reported that the towns of Berestove, Novoluhanske, and the nearby Vuhlehirska Power Station had been captured. The Institute for the Study of War (ISW) suggested Ukrainian defenders likely conducted a deliberate withdrawal from the area. On 13 August, the Russian defence ministry said its forces had captured the village of Udy, northwest of Kharkiv. The Deputy Chief of the Main Operational Directorate of Ukraine's General Staff, Oleksiy Hromov, alleged on 1 September that Russian president Vladimir Putin had ordered Russian forces to capture the entirety of Donetsk Oblast by 15 September via a renewed offensive. Hromov further alleged that Russia was going to rotate its recently established 3rd Army Corps to the Donetsk front. A senior U.S. defense official dismissed the purported deployment of the "older, unfit, and ill-trained" 3rd Army Corps personnel as being unable to increase Russia's overall combat power in Ukraine. On 6 September 2022, Ukrainian forces began a surprise counter-offensive on the Kharkiv front that resulted in Russian forces retreating over 1,000 square kilometres (390 sq mi) east. On 4 September, Zelenskyy announced the liberation of a village in Donetsk Oblast. Ukrainian authorities released a video of their forces entering Ozerne. On 8 September, Ukrainian forces recaptured more than 20 settlements in Kharkiv Oblast, including the towns of Balakliia and Shevchenkove and 'penetrated Russian defense positions up to 50 km' according to the General Staff of the Armed Forces of Ukraine. On the same day, a representative of the Russian occupation authorities announced that the 'defense of Kupiansk had begun' and that additional Russian forces were on their way to support the effort, suggesting that Ukrainian elements were close to the town. On 9 September, Ukrainian forces reached the outskirts of Kupiansk and destroyed the main bridge over the Oskil river in the city center, limiting the ability of the Russian Army to retreat or to bring in reinforcements. In the morning of 10 September, Ukrainian soldiers posted pictures of the Ukrainian flag being raised in front of the town hall. Also on 10 September, Izium, a central command post of the Russians in the region, fell to Ukrainian forces, "with thousands of Russian soldiers abandoning ammunition stockpiles and equipment as they fled." On 11 September, it was reported that the Ukrainians had retaken Velykyi Burluk in Kharkiv Oblast, just 15 miles (24 km) from the border with Russia. Russia responded with missile strikes on civilian areas and on non-military infrastructure facilities like power stations. The Russian Ministry of Defense then formally announced Russian forces' withdrawal from the majority of Kharkiv Oblast on 11 September, with Russia only controlling parts of the region on the east bank of the Oskil River. By October 2022, Ukrainian forces had retaken several villages and towns in northern Luhansk and northern Donetsk, including Yatskivka, Novoliubivka [uk], Nevske [uk], Hrekivka, Novoiehorivka [uk], Nadiya, Andriivka, and Stelmakhivka, among others. On 1 October, Ukrainian forces entered Lyman after a short siege. Russian forces had fallen back to the P-66 highway near the Kharkiv-Luhansk Oblast border, anchored by the settlements of Svatove and Kreminna, the first city to be taken during the battle of Donbas. On 2–3 October, Ukrainian forces began attacking towards Kreminna and Svatove in an attempt to break the Russian front line along the P-66 in northern Luhansk.[citation needed] Russian forces launched a renewed offensive in southern and northern Donetsk Oblast in early November, with Russian troops intensifying their attempts to break through Ukrainian defensive lines in Bakhmut, Soledar, Pavlivka, and Vuhledar. On 11 November, DPR forces were reported to have entered Pavlivka. Russian forces, including Wagner Group PMC fighters, overran defensive lines south of Bakhmut in late November, claiming to have captured the settlements of Kurdiumivka, Ozarianivka, Zelenopillia, and Andriivka by 30 November, while clashes in Opytne continued. By December 2022, the Donbas was the site of the fiercest fighting in Ukraine. Russian and Ukrainian forces funneled reinforcements from other fronts to the Bakhmut–Soledar axis while Ukraine's eastern counteroffensive largely stalled along the Lyman–Kreminna–Svatove axis. Russia spent much of the month consolidating defense lines along the Kreminna–Svatove front, seeking to prevent a Ukrainian breakthrough to the P-66 highway; the Ukrainians, including the 92nd Mechanized Brigade, attempted intermittent local counterattacks across the line of contact while repelling many local Russian assaults. The Kreminna–Svatove line became a defensive flashpoint for Russia, which reportedly reinforced the area with two battalions of T-90 tanks and a few BMPT armored fighting vehicles, and reportedly mobilized elements of the 144th Guards Motor Rifle Division and 8th Combined Arms Army. Both the Russians and Ukrainians claimed to be conducting offensive operations along this front line and repelling local enemy assaults; on 10 December, the Russian defense ministry said it was making new advances east of Lyman while the Institute for the Study of War assessed that Ukraine "likely" controlled the contested front line settlement of Chervonopopivka as of 22 December. Meanwhile, multiple Russian sources reported that Wagner fighters had captured and were clearing Yakovlivka, located along Soledar's northeastern flank, by 7 December. The Russians also claimed to have shot down a Ukrainian Mi-8 helicopter in Yakovlivka on 8 December. Ukraine was reportedly rotating in fresh units in the Donbas by mid–December, particularly from the Kherson front. The 57th Motorized Brigade, 36th Marine Brigade, and the 46th Airmobile Brigade reinforced the Bakhmut front alongside the 24th Mechanized Brigade, relieving the 93rd, which had defended Bakhmut and Soledar for months. The 28th Brigade reportedly rotated to Kostiantynivka and the 18th Marine Infantry Battalion, 35th Marine Brigade reinforced Nevelske and Pervomaiske.[better source needed] Heavy clashes along the Bakhmut–Soledar axis continued by 10 December, typified by grueling trench warfare, drone warfare, artillery duels, and minor ground assaults amid freezing temperatures. Zelenskyy accused Russia of having "destroyed" Bakhmut, saying there was "no residential space that hasn't been damaged by shelling for a long time." On 10 December, the Ukrainian General Staff said more than 20 settlements were bombarded in fighting in the Bakhmut area alone. Ukrainian paratroopers of the 71st Separate Huntsman Brigade reported repelling a Russian "sabotage and reconnaissance group" with mortar fire near Bakhmut, "eliminating" at least two attackers. On 16 December, Wagner PMC forces reportedly finished clearing Yakovlivka, further threatening Soledar's northeastern flank. In southern and western Donetsk Oblast, the battle of Marinka continued, with DPR president Denis Pushilin claiming on 15 December that 80 percent of the city had been captured amid ongoing heavy urban combat. Russia also continued demolition and reconstruction projects in Mariupol, reportedly seeking to turn the ruined city into a garrison city. Observers accused Russia of using the rebuilding efforts to cover up and destroy evidence of war crimes in Mariupol, particularly the March 2022 Mariupol theatre airstrike. Russian regular, separatist, and Wagner PMC forces continued attempts to break defense lines on Bakhmut's southern and eastern flanks via small probing attacks; Wagner fighters spearheaded ground assaults into the city and its satellite suburbs, each of which Ukraine had turned into a stronghold. Media, government officials, and eyewitnesses described the fighting in Bakhmut as a "meat grinder" as both Ukrainian and Russian troops reportedly suffered heavy casualties daily with negligible changes on the front line. The ISW assessed that the pace of Russia's Donbas advances in November and December was roughly equivalent to the pace in October. According to the ISW, Russian forces gained a total of 192 sq km in the Bakhmut sector between 1 October and 20 December. Footage posted online by a Russian journalist confirmed Russian forces had captured Andriivka, 10 km south of Bakhmut, by 22 December. The journalist claimed that Wagner fighters were fighting near Klishchiivka, where Ukraine reportedly had established strong defensive positions. Meanwhile, Ukraine continued to hold the northern half of Opytne and the western half of Marinka. On 26 December, Zelenskyy referred to Ukraine's situation in the Donbas as "difficult," saying the Russians were "using all the resources available to them ... to squeeze out at least some advance." Ukraine's Eastern Military Command reported that the Bakhmut area was shelled 225 times on 26 December alone. Russian forces intensified their encirclement attempts of Bakhmut in the winter, as Wagner broke through Ukrainian defense lines in the salt-mining town of Soledar on 27 December, capturing Bakhmutske. Soledar itself was taken by 16 January 2023, degrading Bakhmut's northeastern defensive flanks. The recapture of Soledar allowed Russian forces, spearheaded by Wagner fighters, to further flank Bakhmut from the northeastern direction and assert control over a portion of the T0513 highway towards Siversk. Defences along Bakhmut's northern flank collapsed as the Ukrainians withdrew from Krasna Hora on 11 February. Wagner advanced 2-3 kilometers to the west of Blahodatne, capturing the area near the main M-03 highway leading into Bakhmut. Both the UK Defence Ministry and Ukraine's governor of Donetsk Pavlo Kyrylenko said the Russians were attempting a pincer movement of Bakhmut, enveloping the city from multiple directions and establishing fire control over most Ukrainian supply routes into it. In mid-January, a battle took place in Vodiane. On 15 January, around 9-10 in the morning, elements of the DPR's 1st Slovyanska Separate Mechanized Brigade attacked eastern Vodiane from a frozen-over flooded area west of Opytne. These elements were not supported by artillery. At 12pm, a convoy of eight to nine Russian BMP-2s heading towards Ukrainian-controlled west Vodiane was hit by Ukrainian fire, injuring 70% of the soldiers involved, according to the Russian commander of the attack. Two T-72Bs then approached the town, but were destroyed. A third and final attack took place in the afternoon, when some BMPs attempted to drive close to the bridge between Vodiane and Opytne (which had been destroyed during the fighting), but were also destroyed by artillery. There were also attacks on Sieverne, west of Avdiivka. On 10 February 2023, Russian fighters in Vodiane claimed that there is "not a single living creature in the town" from the destruction. A group of Russian soldiers from the "Storm" detachment from Kaliningrad released a video in March 2023, claiming they were suffering large losses while fighting in Vodiane. By 22 February, Russian units had crossed the M-03 and began assaulting Yahidne and Berkhivka, northwest of Bakhmut, with the Ukrainians claiming to have repelled the assaults amid heavy fighting. Wagner claimed to have captured both villages by 26 February, however Ukraine's general staff said Russian assaults remained "unsuccessful" amid heavy shelling. Geolocated footage on 4 March showed Russian troops were advancing along both banks of the Berkhivka reservoir located about 4 kilometers northwest of Bakhmut, on the approaches to Khromove and Dubovo-Vasylivka villages, respectively. On 7 March, Ukraine ceded eastern Bakhmut to Russian forces, retreating west of the Bakhmutka river. Wagner claimed to have advanced along the M-03 and expanded the buffer zone north and west of Bakhmut, capturing the villages of Dubovo-Vasylivka and Zaliznianske by 16 March, however Ukrainian defenders stalled the advance along this axis by 19 March, repelling assaults on Orikhovo-Vasylivka, Bohdanivka, and Khromove villages. In early March 2023, Zelenskyy referred to the ongoing fighting in the Donbas as "painful and difficult". Clashes around Avdiivka escalated in February and March, as the Ukrainians claimed Russian forces had begun an attempted encirclement effort of the city. Russian forces increased the amount of airstrikes in the area as ground units advanced towards Avdiivka's outskirts from the north and northeast, capturing Krasnohorivka (9 km north of Avdiivka) and Vesele (7 km north of Avdiivka) by 21 March. Further to the south, the grinding battle for Marinka had reduced the city to "post-apocalyptic" ruins as Russian ground units made minimal gains amid fierce urban combat with Ukrainian defenders. DPR leader Denis Pushilin claimed Ukraine was continuously transferring reserves to Marinka. Fighting inside Bakhmut continued into April and May 2023. Russian forces controlled 95 percent of the city by 18 May, having corralled Ukrainian defenders into a southwestern neighborhood of multi-story residential buildings the Russians referred to as the "nest", where Ukraine had purportedly concentrated a large number of defending units. As Wagner fighters made gradual gains inside Bakhmut, Ukraine launched counterattacks on the southern and northwestern flanks of the city beginning around 10 May, resulting in Russian units abandoning positions near the Berkhivka reservoir and south of Ivanivske, on the approach to Klishchiivka. Ukraine's 3rd Assault Brigade reportedly partook in the recapture of 2 km of territory, in what Ukrainian commander Oleksandr Syrskyi called "the first successful offensive operation in the city's defense". Despite the Ukrainian counterattacks threatening their flanks, Wagner continued to advance inside the city and claimed to have fully captured it on 20 May, adding that they planned to withdraw from the front line and be replaced by regular Russian troops after finishing clearing operations. Ukraine, however, denied that Bakhmut had fallen and claimed their forces were in the process of partially "encircling" the city via their multiple "localized" gains on the environs. By 21 May, Wagner forces had consolidated control over Bakhmut proper and halted their advance, with Ukrainian forces still operating in neighboring localities west and south of the city. The ISW assessed that Ukrainian forces had withdrawn from the city itself but were still counterattacking on the outskirts. In early June 2023, Ukraine launched a large counteroffensive across the frontlines, including on the flanks of Bakhmut. These attacks focused around areas such as Andriivka, Klishchiivka, and Berkhivka, where Ukrainian forces made "marginal" gains. Ukraine's progress was notably hindered by dense Russian minefields, with the Russians reportedly using rocket systems to deploy mines in areas that Ukrainian troops had previously recaptured and cleared. By July 2023, Russian forces were largely maintaining a defensive posture along the vast majority of the frontline, with the Luhansk front being one of the few places where they reportedly remained on the offensive. Meanwhile, internal tensions between the Russian defence ministry and the Wagner Group boiled over when the latter launched a one-day rebellion against the Russian government on 23 June, which was concluded with mediation by Belarus. Wagner leader Yevgeny Prigozhin later announced on 19 July that the PMC would no longer fight in Ukraine. Russia reportedly increased its oversight over Wagner forces after Prigozhin and two other Wagner commanders died in a plane crash on 23 August. Russian war blog Rybar reported Wagner fighters would return to the Bakhmut axis to help recapture lost positions. On 27 September, the Ukrainian military stated that "a maximum of several hundred" Wagner fighters had returned to Ukraine but dismissed their impact on the battlefield as negligible, describing them as a "remnant" force no longer fighting as a single unit—being instead dispersed throughout regular Russian units. Later, on 27 November, a Ukrainian Ground Forces spokesman said that "former Wagner Group members" were spotted fighting on the Lyman-Kupiansk front alongside Storm-Z units. By October 2023, Ukraine was waging an "active defense" on the Bakhmut axis after recapturing Andriivka and Klishchiivka, holding the line while conducting offensive operations to improve tactical positions when possible. However, Ukrainian assaults began slowly culminating on this front by the end of the month. The ISW reported on 27 October that Russian forces were conducting successful counterattacks on Bakhmut's flanks, recapturing positions south of the Berkhivka reservoir that they lost months prior, along with making marginal gains west of Kurdyumivka, located 13 km southwest of Bakhmut. In turn, Ukrainian troops reportedly pushed the Russians out of several positions east of the Bakhmut-Horlivka railway line in the area of Andriivka. In early October 2023, as Ukraine's larger counteroffensive nominally continued on other fronts, Russian forces began a localized offensive against Avdiivka, attempting to encircle the fortified city. On 30 October 2023, Ukrainian general Oleksandr Syrskyi stated Russian forces were transferring reserves and "significantly" strengthening its grouping on the Bakhmut front in preparation of a renewed offensive to recapture lost positions along Bakhmut's flanks. Ukrainian military spokesperson Volodymyr Fityo, citing intelligence reports, stated the Russians were preparing since early October 2023 and that Ukrainian troops had been strengthening "defensive positions, engineering fortifications and pulling up reserves" in response. Russian sources, including the Russian defence ministry, said that elements of the 331st Guards Airborne Regiment, 98th and 106th Guards Airborne Division, 200th Separate Motor Rifle Brigade, "Viking" spetsnaz detachment, and the "Alexander Nevsky" Assault Brigade, were among the personnel operating on the Bakhmut front around this time. In early November, positional battles south of Bakhmut continued along the Klishchiivka-Andriivka-Kurdiumivka railway line, while Russian sources claimed increased offensive operations on the Berkhivka Reservoir axis further northwest of Bakhmut. On 6 November, Ukrainian and Russian sources reported that Russian troops had made a "marginal" advance south of the Berkhivka Reservoir, though it was unclear at the time if they recaptured the entire reservoir or just the southern shore. On 10 November, Russian sources reported Russian troops had regained lost positions in forestry north of Klishchiivka and a tree line north of Andriivka, pushing Ukrainian forces away from the railway line and the T0513 highway, however Ukrainian mines, drones, and artillery were complicating the advance. In turn, the Ukrainian General Staff reported repelling assaults near Bohdanivka, Ivanivske, Klishchiivka, and Andriivka. In mid-November, General Syrskyi confirmed Russian forces had intensified their assaults north and south of Bakhmut in an attempt to regain the initiative and retake lost positions. On 13–14 November, Russian troops—including elements of the 98th Guards Airborne Division's "Storm" Division—advanced west of Yahidne, advancing along a tree line southwest of Orikhovo-Vasylivka towards Bohdanivka and securing new positions near the Berkhivka Reservoir in the process. Russian troops reportedly crossed the railway north of Klishchiivka and were consolidating positions, though Ukraine's 93rd Mechanized Brigade claimed artillery had pushed them back across the railway. Yuri Fedorenko, the commander of the drone specialist "Achilles" Company, confirmed the situation in the Bakhmut direction was becoming complicated, crediting Russian troops' constantly shifting tactics and heavy usage of battlefield drones. Meanwhile, the Ukrainian General Staff reported repelling numerous assaults north and south of Bakhmut in its daily reports, including towards Bohdanivka, Ivanivske, Andriivka, Klishchiivka, and west of Dubovo-Vasylivka. On 16 November, Maksym Zhorin, the deputy commander of the 3rd Assault Brigade, accused Russian troops of deploying chemical weapons during clashes near Bakhmut. By 19 November, the Russians were continuing assaults towards Khromove village, Bohdanivka, and against Klishchiivka, where the Ukrainians continued to hold the tactical heights west of the village. On 29 November, Russia said its forces had taken control of Khromove. By November 2023, both the Russians and Ukrainians were reportedly using cluster munitions on the eastern front, with the Russian cluster munitions being air-launched and Ukrainian cluster munitions, supplied by the United States, being fired via artillery. Around 20 November, video emerged online of Russian forces reportedly targeting Ukrainian positions near Staromaiorske with RBK-500 cluster munitions fitted with UMPK glide bomb guidance kits. According to The War Zone online magazine, the UMPK-fitted RBK-500s are considered highly effective against personnel and soft targets, making them a logical weapon of choice for Russia in eastern Ukraine, where fighting is dominated by trench warfare amid treelines and open terrain. According to a Ukrainian platoon commander on the Bakhmut front, their cluster munitions were becoming increasingly ineffective as the Russians adapted; Russian troops began assaulting positions in smaller units and were digging their trenches deeper and making them harder to strike. Between 8 and 9 December, on the Bakhmut-Soledar front, Russian troops reportedly advanced 1.5 kilometers and 3.5 kilometers total in an apparent attempt to encircle Vesele, located 20 kilometers northeast of Bakhmut. Over a month later, on 18 January 2024, the Russian defence ministry claimed Russian troops had captured Vesele. Though located near Soledar, it marked the first settlement captured on the southern approach to the Siversk-Bilohorivka axis, a section of the eastern front that remained mostly stagnant throughout 2023. The Russian claims of advances were not independently verified at the time. Russian forces captured Marinka on 25 December. According to The New York Times, the capture of the ruined city was further evidence that Russian forces had seized the initiative in the war after Ukraine's largely unsuccessful summer counteroffensive. The stalled Ukrainian offensive and renewed Russian assaults resulted in Russian forces ultimately seizing more territory in 2023 than they lost. The Russian offensive on the Bakhmut front continued into January 2024, slowly pushing west towards Chasiv Yar, with ongoing clashes in and near Bohdanivka, and along the Ivanivske-Andriivka-Klishchiivka axis. General Oleksandr Syrskyi said Russian forces were using kamikaze drones and electronic warfare alongside assault groups supported by artillery to break through Ukrainian defenses on the Bakhmut front. On 20 January 2024, Ukrainian spokesperson Colonel Oleksandr Shtupun stated that Russia was focusing its assault operations in Donetsk on Avdiivka and Novomykhailivka, adding that Russian ground assaults were mostly composed of infantry, with very limited armored vehicle support. Russian forces had conducted 592 artillery strikes and launched three missile strikes on the Donetsk front in the past 24 hours, according to Shtupun. In late January–early February 2024, Russian forces broke through Ukrainian defences in Avdiivka and began flanking and encircling troops of the embattled 110th Mechanized Brigade, prompting a Ukrainian retreat and resulting in Russian forces capturing the fortified city after months of deadly fighting. The Russians continued to advance west of Avdiivka, reportedly capturing Lastochkyne, Stepove and Sieverne by 27 February. Syrskyi said that the 3rd Assault and 25th Airborne Brigades had pushed Russian troops back from Orlivka on 29 February. Clashes also continued for Novomykhailivka, with Russia claiming to have captured Pobieda on 22 February, further threatening Novomykhailivka's northern flank and expanding the buffer zone south of Marinka. In February–March 2024, Russian forces continued offensive operations on the Bohdanivka-Chasiv Yar direction, namely along the O0506 highway, north and northeast of Ivanivske, and by attempting to bypass the heights north and northwest of Klishchiivka, according to Ukrainian military observer Kostyantyn Mashovets. On 21–23 February, Russian sources claimed that Russian troops, including elements of the 98th Guards Airborne Division, had entered the eastern outskirts of Ivanivske and advanced to Sadova Street amid fierce clashes. By 3 March, Russian troops had reached central Ivanivske. Ukraine's Tavria operational-strategic group said defenders were managing to build isolated ramparts, bunkers and anti-tank ditches amid the fighting. After weeks of fighting, the Russian defence ministry claimed the capture of Ivanivske on 23 March, although DeepState mapping claimed the town was still contested as of 2 April. The Russians nevertheless continued their advance towards Chasiv Yar, reportedly capturing operationally important heights north of the city and Ivanivske respectively. Clashes continued west and south of Avdiivka in March and April 2024, particularly along the Tonenke-Orlivka-Berdychi line and the Vodiane-Pervomaiske front. By 1 March, the Russians had a foothold on the eastern outskirts of Berdychi, had entered central Orlivka, and were threatening the northern and eastern flanks of Tonenke. The Russians later claimed to have captured Orlivka on 19 March and Tonenke on 21 March. On 12 March, the Russian defence ministry claimed the capture of Nevelske, a village located on the southern flank of Pervomaiske and less than 15 kilometers (9.3 miles) north of Krasnohorivka. The Russians claimed to have captured Vodiane on 5 April and reportedly captured Pervomaiske by 10 April. On 14–16 April, Russian forces began expanding Avdiivka's northern flank, capturing the Zarya dachas and swiftly moving on to establish a foothold in Ocheretyne, creating a salient. Russian troops exploited the breach in defenses, capturing Ocheretyne by 28 April. Russian forces expanded the salient by quickly capturing the villages of Novobakhmutivka by 28 April and Soloviove by 1 May along Ocheretyne's southern flank. The Russians were concurrently advancing on a second axis northwards, east of the Ocheretyne salient, towards Novokalynove and Keramik, which were both reportedly captured by 30 April according to DeepStateMap.Live. After capturing Ocheretyne and Keramik, the Russians further advanced northwards and captured Arkhanhelske by 5 May, according to DeepState; Russia later claimed the capture of Arkhanhelske on 25 May. On 25 April, the ISW assessed that although Russia was seeking further "tactical gains" northwest of Avdiivka, Chasiv Yar remained the primary target of the spring campaign. Russian media reported on 5 April that their troops had entered the eastern suburbs of Chasiv Yar. Ukraine's eastern command denied these reports but admitted the situation on the city's outskirts had become "tense". On 6 April, Colonel-General Oleksandr Syrskyi–who succeeded Valerii Zaluzhnyi as Ukraine's commander-in-chief on 8 February–stated "Today, the fiercest battles are underway in the areas of Pervomaiske and Vodiane, as well as east of Chasiv Yar, where the enemy is trying to break through our defense lines." On 13 April 2024, Syrskyi stated the situation on the eastern front had "deteriorated significantly" in recent days and that fighting had intensified following the 2024 Russian presidential election. Syrskyi partially attributed recent Russian gains in Donetsk Oblast to their superior weaponry and spoke of the need for training of more Ukrainian infantry units. The same day, DeepStateMap.Live reported that Russian forces captured Bohdanivka, which is located less than 6 miles (10 km) east of Chasiv Yar; the Russian defence ministry later confirmed its capture on 21 April. Concurrent with the Chasiv Yar and Krasnohorivka battles, Russian troops also continued their ground advances on other axes in Donetsk into May 2024. Russian troops reportedly entered Umanske on 9 May 2024. After a local offensive, Russian troops recaptured Klishchiivka and Andriivka by 23 May, ending months of positional warfare after Ukraine retook the ruined villages in September 2023. Russia claimed to have captured the village of Netailove on 27 May 2024,located less than 15 kilometers northwest of Donetsk city's outskirts. Ukraine's General Staff reported "tense" clashes near Netailove, but did not confirm or deny the village's capture. After months of clashes following the fall of Marinka, Russian sources reported the capture of Heorhiivka around 14 June 2024. The UK defence ministry stated in its 18 June 2024 intelligence update that Russian forces had likely captured Novooleksandrivka located just over 12 miles west of Avdiivka on the approach to the T-05-04 road. This has been one of the main supply routes for Ukrainian forces on the Donetsk front that links Pokrovsk, Kostiantynivka and Bakhmut. On 18 June 2024, Russia launched a new offensive towards the city of Toretsk, and by 21 June had captured a village east of it, Shumy. Fighting began in the satellite settlements east of Toretsk of Pivdenne, Zalizne, Druzhba, and Pivnichne, and by the end of June Russian forces had a foothold in all of these settlements. On 2 July, Russian forces advanced 4 kilometres (2.5 mi) north to reach and advance into southern Niu-York, a rural settlement south of Toretsk, attempting to capture Toretsk from the east and south. Concurrent with the advances near Toretsk, Russian forces continued to expand the Avdiivka salient after the capture of Novooleksandrivka; Sokil by 6 July 2024 and Voskhod [uk] by 11 July were both captured, west of Ocheretyne. Urozhaine, east of Staromaiorske, was taken around 13 July 2024, and in the direction of Siversk, Russian forces restarted offensive maneuvers to capture Spirne and Ivano-Daryivka around 17 July. On 18 July 2024, Russian forces entered Prohres, west of Ocheretyne, and captured it on 19 July, marking a new phase for the battle northwest of Avdiivka, as Russian forces advanced towards and hoped to seize the city of Pokrovsk, a key Ukrainian logistical hub connecting two supply highways. Russian forces also seized the villages of Lozuvatske [uk] and Vovche, north and south of Prohres, in the week after the latter's capture. The situation, described as "tense and difficult", and Russian advances in the Pokrovsk front, were attributed to a lack of Ukrainian supplies and manpower.[a] On 24 July, a large mechanized assault was launched by Russia towards Kurakhove, with heavy losses; another was launched by Russia towards Kostiantynivka in Pokrovsk Raion the same day, again taking significant losses, but nevertheless gaining a foothold in the village. In August 2024, Russia continued making significant advances in the direction of Pokrovsk, while expanding their control in the area in and around Toretsk. The Pokrovsk front had become the most active area of the frontline as Russia's main goal in eastern Ukraine by early August. Following Ukraine's incursion into Russia's Kursk Oblast in early August 2024, the rate of Russian advance near Pokrovsk increased, where Russian forces at the axis of advance had been bolstered. By mid-August, Russia was reportedly 10 kilometers from Pokrovsk, and continued to advance through settlements east of the city, including in Hrodivka, a town situated on the last line of defense (a line running through Hrodivka–Novohrodivka–Selydove north to south) ahead of Pokrovsk itself. In late August, Russia entered Toretsk from two axes of advance, entering it from Pivnichne to the east and Zalizne to the south. On 27 August, Russia captured the key city of Novohrodivka, nine kilometers east of Pokrovsk, in an engagement reportedly lasting only three days. The following day, fighting reportedly began over Selydove as Russian forces entered the city from the east, capturing parts of the E50 highway southeast of Pokrovsk in the process. On 27 August 2024 Russia concurrently captured significant portions of the highway running from Marinka to Vuhledar, and likely seized in entirety the village of Kostiantynivka intersected by the road. In late August, a renewed offensive was launched towards Vuhledar. The villages of Prechystivka and Vodiane were captured on 3 and 8 September 2024, west and northeast of Vuhledar, while assaults near Vuhledar itself arose. Russian forces encircled the city, hampering the transport of Ukrainian supplies into the city and the ability of defending soldiers to move out of it. The city was captured by Russia on 1 October. On 9 September 2024, the city of Krasnohorivka was captured. On 17 September, Russia captured the city of Ukrainsk, southeast of Pokrovsk, after their forces had reportedly entered the city by 6 September 2024. In September, nearby Ukrainsk, fighting began over the settlement Tsukuryne and the city of Hirnyk, as Russian forces pressed further towards Kurakhove. By 10 October, Russia captured the settlement of Tsukuryne south of Selydove, and Mykolaivka, Krasnyi Yar, Krutyi Yar [uk] next to Myrnohrad. Russia captured the cities of Selydove and Hirnyk in late October. East of Kurakhove, Russian forces took full control over Maksymilianivka in mid-October 2024, as well as the settlement of Ostrivske at the Kurakhove reservoir. After the village's capture, fighting over Kurakhove began. Russian forces seized the mining settlement of Kurakhivka and advanced into Kurakhove proper in late October. After the capture of Vuhledar, Russian forces exploited the city's fall to make significant advances north and northwest of it; the settlements of Bohoiavlenka, Novoukrainka, Yasna Poliana [uk], Shakhtarske [uk], and Maksymivka [uk] were captured in late October to early November 2024. In late December 2024, Russian forces captured Kurakhove after two months of fighting. The Kurakhove Power Station was confirmed to have come under Russian control in early January 2025. In late January, Russian forces captured the fortified settlement Velyka Novosilka. On 10 May 2024, as Russian forces continued their gradual advances in Donetsk and Luhansk oblasts, they launched a new offensive in Ukraine's Kharkiv Oblast, using shelling, air strikes and dismounted infantry to breach defenses in the Vovchansk and Kharkiv directions. On 17 May, Col. Gen. Oleksandr Syrskyi stated that the new offensive "expanded the zone of active hostilities by almost 70 kilometers." By 21 May, Russia had reoccupied 13[b] villages and settlements in Kharkiv Oblast and had advanced up to the northern bank of the Vovcha river in Vovchansk. Early speculation Regarding the purpose of the operation ranged from it being an intent to capture Kharkiv to it serving as a feint to stretch Ukrainian defense lines, forcing them to shift reserves away from other fronts, particularly the Donbas front. On 17 May, President Vladimir Putin stated that Russia was aiming to create a "buffer zone" in Kharkiv Oblast to prevent further attacks on Belgorod while denying that there were plans to capture Kharkiv city. Earlier that same week, Ukrainian president Volodymyr Zelensky stated the Russian advance was stopped at the first line of defense, while Ukrainian intelligence chief Kyrylo Budanov reportedly warned that Russia may launch a new ground incursion into Sumy Oblast. By 23 May, Russian troops had become "completely bogged down" amid urban combat in Vovchansk, according to Syrskyi. On 24 May, Ukraine's General Staff stated that Ukrainian forces had "halted" the Kharkiv offensive and were conducting counterattacks, adding that the most intense fighting in Ukraine was occurring in Kharkiv and Donetsk oblasts. On 20 May, the Russian defence ministry stated it had fully recaptured Bilohorivka in Luhansk Oblast, however Ukraine's General Staff stated Ukrainian forces were still "holding back" Russian forces near the settlement. On 27 May 2024, Russia announced the capture of the village of Ivanivka in northeastern Kharkiv Oblast, located around 20 kilometers east of Kupiansk. On 9 June, the Institute for the Study of War assessed that Russian forces had "likely recently seized" the village of Ivanivka [uk] in the Kharkiv Oblast citing geolocated footage. On 20 July 2024, Russia was confirmed to have recaptured Pishchane in eastern Kharkiv Oblast. On 29 August 2024, footage showed that Russia had made advances in central Synkivka, with some sources saying the village had been captured. On 30 August, Russia seized the village of Stelmakhivka. By 6 September 2024, Russian forces had completely seized Synkivka. Further advances south in the ensuing week were made into northern Petropavlivka. By 10 October 2024, Russian forces captured Myasozharivka. Order of battle Casualties According to Ukrainian sources, more than 500 wounded Russian soldiers, most of them recently mobilized, were hospitalized in the occupied city of Horlivka between 10 and 16 November 2022. On 1 October 2023, a Ukrainian sniper team of 20 men called the "Ghosts of Bakhmut", claimed that they had killed 558 Russians during the battle so far, with their leader (callsign "Ghost") reportedly being responsible for 113 of them. They also claimed that only two of them had been wounded, with Ghost again being one of them. As of January 2024, Ukrainian obituaries recorded the names of 7,644 Ukrainian servicemen killed during the battle of Bakhmut. In April 2024, the Ukrainian Khortytsia Joint Task Force claimed that Russia had suffered "total losses", only in the eastern direction, of 24,156 personnel, 308 tanks, 671 armored vehicles, 575 guns and mortars, 19 MLRs, 871 vehicles, plus various other equipment systems. In May 2024, the Ukrainians claimed that Russian losses in the eastern direction were 25,665 personnel, 408 tanks, 814 AFVs, 816 guns and mortars, 26 MLRs, 1,363 vehicles, 79 anti-tank weapons, 5 heavy flamethrowers, 20 AA systems, 105 pieces of "special equipment", plus numerous other equipment types. In June 2024, the Khortytsia group again reported on Russian losses in the east, claiming that they had "eliminated" 31,936 personnel, 342 enemy tanks, 592 armored fighting vehicles, 1,084 guns and mortars, 13 MLRs, 1,302 other vehicles, 80 anti-tank weapons, 44 air defense systems, a heavy flamethrower system and one aircraft, plus various other weapons systems. In July 2024, the Ukrainians claimed that Russian total losses were 31,748 soldiers (including 6,460 killed in a week between 15 and 22 July) in the eastern sector alone. Claimed equipment losses were 282 tanks, 608 AFVs, 1,121 guns and mortars, 14 MLRs, 5 heavy flamethrowers, 64 anti-tank weapons, 5 AA guns, 1,423 vehicles, 264 pieces of "special equipment" and 3 planes plus other equipment. In August 2024, Ukraine claimed to have inflicted 32,988 casualties on the Russians that month, with 184 tanks, 502 AFVs, 1,143 artillery systems, 34 MLRs, 51 anti-tank weapons, 1,510 vehicles, 397 special equipments, 10 AA batteries, 2 heavy flamethrowers plus other equipment. The ISW reported that Russian forces had suffered an estimated 80,110 casualties during intensified offensive efforts against Kupyansk in Kharkiv Oblast and Selydove, Kurakhove, and Vuhledar in Donetsk Oblast in September and October 2024, or "roughly 20,000 more casualties than US forces suffered during almost 20 years of operations in Iraq and Afghanistan". According to UK Defense Secretary John Healey, Russia lost 1,345 troops per day, or about 41,980 casualties, in October 2024, with 1,271 daily losses or about 38,130 casualties in September. Data compiled by Oryx indicates that Russian forces also lost 197 tanks, 661 armored personnel carriers (APCs), and 65 artillery systems larger than 100mm, while they had seized and recaptured 1,517 square kilometers of territory, "an area less than a third the size of Delaware". The Khortytsia group claimed that the Russians had suffered "colossal" losses of over 35,000 casualties in their operational zone during November 2024. The ISW reported that Ukrainian military observer Petro Chernyk claimed on 3 December that Russian forces are losing 1,700 troops per day and suffered 45,000 total casualties in November 2024 "as they attempted to maintain intensified offensive operations in eastern Ukraine". The UK MoD agreed with this assessment, claiming that Russian forces suffered an estimated 45,690 total casualties, suffering 1,523 casualties per day in November 2024 and just over 2,000 casualties in a single day for the first time on 28 November 2024. In addition, 307 Russian tanks, 899 combat vehicles, and 884 artillery systems were claimed to be destroyed. The ISW further reported that Russian forces had suffered an estimated 125,800 casualties "during a period of intensified offensive operations" in September, October, and November 2024 in exchange for 2,356 square kilometers of gains, "approximately 53 Russian casualties per square kilometer of Ukrainian territory seized". On 3 December, LtCol Nazar Voloshyn claimed that Russian forces had lost 9,000 casualties and 40 tanks in eastern Ukraine over the previous week. According to Lyudmyla Denisova, the Commissioner for Human Rights in Ukraine, four civilians were killed when a shell hit their home during the night of 9 March in the village of Slobozhanske, located in Izium Raion. Russian shelling on Derhachi on 11 March reportedly killed three civilians. On 14 March, two civilians were reportedly killed in Russian shelling on houses in Kharkiv, and a child was killed after Russian shelling hit a kindergarten in Chuhuiv. On 17 March, at least 21 people were reportedly killed following Russian shelling in Merefa. See also Notes References
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Russian_strikes_against_Ukrainian_infrastructure] \| [TOKENS: 10984]
Contents Russian strikes against Ukrainian infrastructure Northern front Eastern front Southern front Other regions Naval operations Spillover & related incidents Eastern front Southern front Ukrainian incursion Other regions Naval operations Spillover & related incidents Russia has launched waves of missile and drone strikes against energy in Ukraine as part of its invasion. From 2022 the strikes targeted civilian areas beyond the battlefield, particularly critical power infrastructure, which is considered a war crime. By mid-2024 the country only had a third of pre-war electricity generating capacity, and some gas distribution and district heating had been hit. On 10 October 2022 Russia attacked the power grid throughout Ukraine, including in Kyiv, with a wave of 84 cruise missiles and 24 loitering munitions. Further waves struck Ukrainian infrastructure, killing and injuring many, and seriously affecting energy distribution across Ukraine and neighboring countries. By 19 November, nearly half of the country's power grid was out of commission, and 10 million Ukrainians were without electricity, according to Ukrainian president Volodymyr Zelenskyy. By mid-December, Russia had fired more than 1,000 missiles and drones at Ukraine's energy grid. Several waves targeted Kyiv, including one on 16 May 2023 in which Ukraine said it had intercepted six Kinzhal missiles. Deliberately depriving Ukrainians of electricity and heating during the cold winter months was the biggest attack on a nation's health since World War II. The attacks on power stations inflicted large economic and practical costs on Ukraine. The UK Defense Ministry said the strikes were intended to demoralize the population and force the Ukrainian leadership to capitulate. This is widely deemed to have failed. The strikes were condemned by Western groups, with the European Commission describing them as "barbaric" and NATO secretary general Jens Stoltenberg calling them "horrific and indiscriminate". President Zelenskyy described the strikes as "absolute evil" and "terrorism". The International Criminal Court (ICC) indicted four Russian officials for alleged war crimes connected with attacks against civilian infrastructure, including former minister of defence Sergei Shoigu and Chief of the General Staff Valery Gerasimov. Background In the early weeks of the war, aside from purely military fronts, plagued by poor assessments, preparations and blunders, Russia had bombed both information infrastructure and fuel facilities. Late February 2022 the Russian Ministry of Defence gave assurances that its troops were not targeting Ukrainian cities, but that its actions were limited to surgically striking and incapacitating Ukrainian military infrastructure. The ministry claimed that there were no threats whatsoever to the civilian population. For months thereafter, Russia continued to hit Ukrainian infrastructure such as railways, fuel depots and bridges, to hinder the delivery of weapons to the front lines. Those disruption efforts were mitigated via restoration of services and decentralised alternatives such as Starlink statellite internet services.[citation needed] On 6 October the Ukrainian military reported that 86 Shahed 136 kamikaze drones had been launched by Russian forces in total, and between 30 September and 6 October Ukrainian forces had destroyed 24 out of 46 launched in that period. According to the Ukrainian Main Directorate of Intelligence, Russian troops received orders from the Kremlin to prepare for massive missile strikes on Ukraine's civilian infrastructure on 2 and 3 October. On 8 October, the Crimean Bridge explosion shook a key symbol and military logistic line between Russia and Southern military fronts. Russia vowed to respond.[citation needed] Timeline On 11 September, after Ukrainian successes during its counteroffensive in Kharkiv Oblast, Russian missiles struck the Kharkiv TEC-5, the second largest power plant in Ukraine located near Kharkiv, leaving parts of Donetsk, Dnipropetrovsk, Kharkiv, Poltava and Sumy Oblast without power. Ukrainian President Volodymyr Zelenskyy posted the "Without You" speech on social media in condemnation of the attack, stating that Ukrainians "will be with gas, light, water and food ... and WITHOUT you [referring to Russia]." Russian forces hit the Karachun dam on the outskirts of Kryvyi Rih with up to eight cruise missiles on 14 September, damaging the gates, hydro-mechanical equipment, crane, and administrative buildings, and causing the river Inhulets to overflow its banks. Analysts said that such attacks are intended to suppress resistance by the Ukrainian population, and this one specifically attempted to damage Ukrainian pontoon bridges downstream. About 112 houses were flooded and evacuation took place in two city raions before the damage was mitigated. Russian sources had anticipated a much more devastating effect on the city. On 10 October 2022, Russia attacked Ukraine with a wave of 84 cruise missiles and 24 suicide drones. Russian missiles struck 14 regions of Ukraine, with the capital Kyiv being the most targeted. Explosions were reported in Lviv, Ternopil and Zhytomyr in Western Ukraine; Dnipro and Kremenchuk in Central Ukraine; Zaporizhzhia in Southern Ukraine; and Kharkiv in Eastern Ukraine. The missiles targeted key energy infrastructure and military command facilities, but missiles also hit civilian areas, including a university and a playground in Kyiv. Ukraine's Minister of Energy German Galushchenko said around 30% of the energy infrastructure in Ukraine had been damaged by the attacks. Ukrenergo reported that power supply interruptions in some cities and towns. Mayor of Kyiv Vitali Klitschko said there were several explosions in Shevchenkivskyi and Solomianskyi District. Advisor head of the Ministry of Internal Affairs, Anton Herashchenko, said one of the missile struck near the Monument to Mykhailo Hrushevsky. Around 8:18 am local time, a missile struck the Kyiv Glass Bridge. Explosions damaged Kyiv central railway station, but the station continued to operate. Subway trains stopped running and the underground tunnels of the Kyiv Metro became shelters for citizens. The strikes damaged Ukrainian cultural and educational buildings, including the Taras Shevchenko National University of Kyiv, the Khanenko Museum, Taras Shevchenko National Museum and several other museums. In the city of Zaporizhzhia, an apartment block was destroyed and a kindergarten was damaged. As a result of rocket strikes on Lviv's energy facilities, the city went into a blackout. Hot water also stopped running in apartment buildings. Three strikes targeted the power grid in Kharkiv. In some areas, water and electricity were cut off. In the centre of Dnipro, the bodies of people killed at an industrial site on the city's outskirts were found, with windows in the area blown out and glass strewn on the street. Strikes were carried out in Khmelnytskyi and Zhytomyr, as well as in Ivano-Frankivsk, Ternopil, Sumy, and Poltava regions. Electricity and water supplies were disrupted in Poltava, and there were blackouts in the region.[citation needed] On 11 October, seven people were killed and 49 injured by missile strikes on Kyiv. The Kyiv Metro's red line and the interchange node at Teatralna–Golden Gate were closed. Most underground stations continued to operate as bomb shelters. Areas struck by missiles included a playground. Fires broke out in six cars, and more than 15 cars were damaged. On 14 October, Samsung Electronics confirmed that its Ukrainian branch office suffered minor damage when a missile exploded near the office at 101 Tower in Lva Tolstoho street; there were no reported casualties. A Russian missile damaged the German consulate at Kyiv, although no casualties were reported since the building was vacant. On 17 October four civilians were killed by a drone strike in Kyiv. Five people were reported killed and eight were injured in the Zaporizhzhia region. On 18 October a wave of missile strikes on Ukrainian infrastructure caused blackouts affecting 1,162 towns and villages. President Zelensky said that 30% of Ukraine's power stations were out of action. On 22 October Russia launched 33 cruise missiles against Ukraine's power grid. Ukraine's air force command said 18 missiles were shot down. Ukrenergo stated "the scale of the damage is comparable or may exceed the consequences of the attack on October 10–12". The missile strikes cut off electricity for 1.5 million Ukrainians. On 27 October missile strikes reduced the country's energy capacity further, with the effect of extending the blackout periods in Kyiv, Zhytomyr and Chensky, and northern Chernihiv regions. On 31 October another mass missile strike against Ukraine's power grid left around 80% of Kyiv residents without running water. On 15 November Russian Forces launched 100 missiles and drones targeting Ukraine's energy infrastructure. President Zelenskyy said that Ukrainian anti-aircraft defences shot down about 70. Russian Tu-95 and Tu-160 bombers launched Kh-101 and Kh-555 missiles from the Caspian and the Rostov Oblast regions. 3M-54 Kalibr missiles were launched from the Black Sea. On 17 November Russia launched a series of missile strikes targeting Ukrainian gas production facilities and the PA Pivdenmash missile plant. Explosions were reported in Kyiv, Odesa, Zaporizhzhia and Kharkiv. On 23 November Ukrainian armed forces reported that around 51 of 70 Russian missiles were intercepted by air defences. Kyiv's mayor Vitali Klitschko said around 21 out of 31 missiles launched to Kyiv were shot down. Missiles targeted civilian energy infrastructure and also struck apartment blocks and hospitals, killing at least six people. One of the missiles struck a hospital maternity ward at Vilniansk, killing a newborn baby. The attacks on the power grid caused more than half of neighboring Moldova to lose power. On 5 December Ukrainian prime minister Denys Shmyhal said Russian missiles attacked energy facilities in Kyiv, Vinnystia and Odesa regions, which cut off the water supply in Odesa. Mykolaiv suffered power outages affected the surrounding region. In Zaporizhzhia, a missile attack killed at least two people and wounded three others including a child. On 10 December seven Ukrainian oblasts were attacked by Shahed kamikaze drones which damaged Odesa's electricity grid, leaving 1.5 million residents without electricity. Despite power restoration, around 300,000 people were without electricity. On 16 December Russia launched more than 70 missiles targeting Ukrainian infrastructure. Three people were killed in Kryvyi Rih after one missile struck an apartment block. Ukraine's energy minister German Galushchenko said nine power plants had been attacked, causing energy shortages. The Kyiv metro was also shut down. Around 2:00 am local time on 19 December, a wave of Russian self-detonating drones attacked critical infrastructure in Kyiv and other Ukrainian cities. Electricity grid operator Ukrenergo reported that despite most being shot down by anti-aircraft weapons, several energy facilities were hit. On 29 December Ukrainian armed forces claimed 54 of 69 Russian missiles were intercepted, including 16 over Kyiv and 21 over Odesa. At least three civilians were wounded in Kyiv, and a civilian house was struck in Darnyts'kyi. On 31 December Russia launched missile strikes on Ukraine which killed one and injured at least a dozen, including a foreign journalist. Ukrainian Army chief Valerii Zaluzhnyi said 12 of the 20 missiles were shot down by air defence and caused damage to a hotel and an isolated house in Kyiv. Ukrainian officials denounced the targeting of residential areas. The strikes had less impact on the national energy grid, yet 30% of Kyiv was without electricity. On 1 January 2023 Russian missile and drone strikes damaged infrastructure in Sumy, Khmelnytskyi, Zaprorizhzhia and Kherson. At least two people were killed in the attacks. On 14 January Russian missiles hit critical infrastructure in Kyiv but no casualties were reported. A second wave came hours later when two S-300 missiles struck critical energy infrastructure in Kharkiv. In Dnipro a multi-storey residential building was struck by a KH-22 cruise missile, causing part of the building to collapse. The strike killed 46 people and wounded many others. The search and rescue operation was called off on 17 January. On 26 January, a day after Ukraine secured agreement with the US and Germany to supply battle tanks, Russia launched an overnight drone attack followed by a number of missile strikes targeting infrastructure. Commander in chief, Valery Zaluzhny confirmed that a 55-year-old man had been killed and two wounded by a missile strike in Kyiv. He also said that 47 out of 55 missiles had been shot down. Ukrainian energy company DTEK announced that electrical substations underwent emergency shutdowns and critical energy infrastructure in Odesa and Vinnytsia regions were hit. Kyiv's Mayor Vitali Klitschko said that 11 people were killed and 35 buildings were damaged in 11 regions. On 10 February Ukraine's air force commander said that 61 of the 71 Russian missiles launched were shot down, which included cruise, ballistic, and S-300 missiles. Ukrenergo said high-voltage facilities had been hit in all parts of Ukraine, causing disruption to power supplies. Mostly launched from the Black Sea, this attack was seen as a probing of Ukraine's southern air defenses in preparation for a future offensive. On 11 February Russian forces launched another wave of suicide drones targeting Ukraine's energy infrastructure. On 16 February the Ukrainian Armed Forces said that 41 Russian missiles were launched at Ukraine, of which 16 were shot down. The strikes involved Kh-22 anti-ship missiles that Ukraine cannot intercept, and some targets hit were in Lviv Oblast, and Pavlohrad. On 9 March Russia attacked Ukraine with an estimated 81 missiles. The Ukrainian military said 34 missiles were shot down, a lower than usual rate due to Russia shifting to new technologies. Russia claimed it carried out a "massive retaliatory strike" as payback after an alleged raid in the Bryansk Oblast of Russia. Russia's attack included an unprecedented six Kinzhal hypersonic missiles. Kyiv, Odesa and Kharkiv regions were hit, leaving 40% of civilians in Kyiv without heat, and electricity outages in Odesa. At least five people were killed by the strikes in Zolochiv, Lviv region and one civilian was killed in Dnipro region. The attack again damaged electricity supplies to Zaporizhzhia Nuclear Power Plant, forcing it onto emergency diesel generators. Rafael Grossi, head of the IAEA said "Each time we are rolling a dice. And if we allow this to continue time after time then one day our luck will run out". In early April 2023, following what was called the "titanic work" of engineers and partners in restoring power supplies, energy minister Herman Halushchenko announced the resumption of Ukraine's energy exports. Ukrenergo reported that every thermal and hydroelectric power station in Ukraine had been damaged by Russia's six-month campaign, with more than 1,200 missiles fired at its energy facilities. According to a military spokesman, a power facility in Karlivka was damaged by Russian attacks on 22 April, cutting off water supply to 67 settlements in Donetsk Oblast. On 28 April Russian cruise missiles killed at least 19 people. 23 missiles were launched during this attack and, according to the claims of Ukrainian officials, 21 were shot down by the Ukrainian military. One missile struck an apartment building in Uman, killing at least 17 people. Fragments from a shot down missile hit a suburban house in Dnipro, killing a mother and her three-year-old daughter. The UK's Ministry of Defence released an intelligence update, saying the facilities damaged by these April Russian strikes "indicates a possible shift away from targeting Ukraine's electrical power network", instead focusing on Ukraine's military and logistics hubs. May saw a Russian campaign of 20 deep combined attacks with missiles and drones during the month, unprecedented in scale and focussed on the city of Kyiv. The campaign was attributed to Russian willingness to distract Ukrainian forces from their expected counteroffensive and neutralizing Ukraine's improved air defences, but ISW assessed the Russian prioritization on Kyiv as limiting its ability to meaningfully constrain potential Ukrainian counteroffensive actions. The Kyiv Independent analyzed Ukrainian military data and counted 560 missiles and drones that cost the Russian government an estimated $1.7 billion, with nearly 90 percent destroyed by Ukrainian air defence. On 1 May, according to Ukrainian claims, 15 out of 18 cruise missiles in a Russian attack were intercepted by Ukrainian air defences. The attack injured 34 civilians. Russian officials claimed it damaged railway infrastructure and an ammunition depot which was seemingly confirmed with social media videos of a blaze in Pavlograd. Mykola Lukashuk, the head of the Dnipro regional council claimed that an industrial zone, 19 apartment buildings and 25 homes were damaged or destroyed during the attack. On 13 May the city of Khmelnytskyi in Western Ukraine was hit, creating a large explosion. Russia claimed it hit an ammunition deport and a hangar while Ukraine confirmed the targets were "critical infrastructure". The attack resulted in 21 injuries, as well as damage to civilian houses, schools, hospitals, cultural institutions, administrative buildings and industrial facilities. On 13 May warehouses were damaged and two people injured in Ternopil from a Russian missile attack. Ternopi was the hometown of Ukrainian electronic music duo Tvorchi, and was struck before and during their Eurovision Song Contest 2023 performance. On 16 May, Ukraine claimed that six Kinzhal hypersonic missiles were intercepted by the Ukrainian military. In addition, Valerii Zaluzhnyi claimed Ukraine had shot down nine Kalibr cruise missiles from ships in the Black Sea and three Iskanders fired from land. Russia claimed the attack destroyed a Patriot air defense system in Kyiv, however, a United States official says that the system was likely damaged but not destroyed. On 25 May missile and drone strikes targeted Kyiv, Dnipro, and Kharkiv. Ukrainian authorities claimed to have shot down 17 missiles and 31 drones launched by Russia. A missile strike on a medical clinic in Dnipro killed at least 2 people and injured at least 30, including two boys aged three and six. Additionally, an oil depot in Kharkiv was hit twice and fragments from an intercepted drone in Kyiv damaged a house and several cars. Ukraine claimed to have destroyed 10 of the 17 missiles that were launched, and 23 of 31 attack drones. Russian forces also struck the floodgates of a hydroelectric dam in Donetsk Oblast using an S-300 antiaircraft missile in the Battle of Karlivka on 25 May, threatening the villages of Halytsynivka, Zhelanne-1, and Zhelanne-2 on the Vovcha River, flooding six homes, and leading to 26 evacuations. The governor of Donetsk Oblast said the dam had been constantly shelled since the beginning of the invasion. On early 28 May Ukrainian officials claimed that 58 of 59 Shahed 136 drones were downed by Ukraine, most of them above Kyiv. These drones came from the Southern occupied territories to then spread across Ukraine while flying low to escape radars until they reach their destinations. On 30 May Vladimir Putin claimed that the headquarters of the Ukrainian Main Directorate of Intelligence (GUR) in Kyiv had been destroyed in a Russian air strike. On 6 June 2023 the Kakhovka Dam, a major water-control structure and hydroelectric power plant in southern Ukraine was destroyed. The failure caused catastrophic flooding affecting downstream settlements, enormous ecological damage, and started draining the Kakhovske Reservoir (which held 18 cubic kilometres of water), potentially cutting off water supply for hundreds of thousands and irrigation for large tracts of productive agricultural land, and increasing risk to the already threatened Zaporizhzhia Nuclear Power Plant. While Ukraine conducted rescue of people in flooded territory on the right bank of the Dnipro Russian forces shelled them, and Russian occupation authorities on the left bank prevented people from leaving the devastated regions.[citation needed] The Kakhovka dam had been under control of Russian occupation forces since March 2022. Experts said the dam was probably destroyed by an internal explosion, and evidence points to an explosion at the time of the dam's failure. Russian forces are accused of blowing up the dam to hinder the Ukrainian counter-offensive, which Russian authorities denied.[citation needed] On 11 June a military spokesman said that Russia had blown up a dam that Russia had occupied since February 2022, causing flooding to slow the Ukrainian advance near Novodarivka on the Mokri Yaly River in Zaporizhzhia Oblast, on territory. South African President Cyril Ramaphosa announced that the leaders of African countries came up with a new initiative for peace in Ukraine. In June, a delegation from Africa, including representatives from South Africa, Egypt, Senegal, Congo-Brazzaville, Comoros, Zambia, and Uganda, visited Ukraine and Russia. They were in Kyiv during Russia's missile attack on the city. In the early hours of 20 June, 35 Iranian Shahed drones were launched by Russia mostly on Kyiv but also on Lviv. 32 were shot down. The remaining struck some critical infrastructure. On 17 July 2023 Vladimir Putin announced that Russia had withdrew from a deal that allowed Ukraine to export grain across the Black Sea despite a wartime blockade. Following the withdrawal from the grain deal, Russia launched a series of attacks on the Ukrainian port cities of Odesa, Mykolaiv and Chornomorsk. Russia's Defense Ministry said the strikes were in retaliation for the 2023 Crimean Bridge explosion, but Ukraine said Russia was attacking civilian infrastructure linked to grain exports. On 20 July 2023 the Chinese general consulate in Odesa was damaged in a Russian attack on a grain terminal in a nearby port, plus other parts of the city. China has been the largest importer of grains from Ukraine. On the morning of 21 September, Russia launched a mass wave attack across several regions of Ukraine, killing 2 and injuring at least 26, and hitting a residential building, hotel, warehouses, a dormitory, and fuel and service stations. Ukraine's electricity grid operator Ukrenergo said the morning's Russian bombardment was the first major enemy attack on power infrastructure in six months and caused "partial blackouts in Rivne, Zhytomyr, Kyiv, Dnipropetrovsk, and Kharkiv regions". On 21 October, a Russian S-300 missile strike struck a post office in Novyi Korotych, Kharkiv Oblast, Ukraine, during the Russian invasion of Ukraine. 8 people were killed and 15 further were injured, all of them post office employees. The airstrike was launched from Belgorod Oblast, Russia. According to the Ukrainian military, Russia used 158 missiles and drones to launch the "largest strike since the beginning of the full-scale invasion" on Ukraine on 29 December 2023. At least 26 people were killed and 120 injured. On 2 January, in a more targeted attack than 4 days prior, and of a similarly large magnitude of ranged weapons, preliminarily 5 people were killed and 119 injured in Kyiv and Kharkiv. Russian Forces let fly an early morning first wave of 35 Shahed-136/131 drones and then a second wave of 99 missiles, including 70 Kh-101/Kh-555/Kh-55 cruise missiles, 12 Iskander-M, S-300, or S-400 missiles, 10 Kh-47M2 Kinzhal ballistic missiles, and 4 Kh-31P anti-radar missiles. According to the Ukrainian military, out of the 99 missiles fired, 72 of them were intercepted, as well as all 35 Shahed-136/131 drones.[better source needed] Russia attacked the Ukrainian cities of Kyiv and Kharkiv en masse. During the bombing, due to a mistake, a bomb was also dropped on the village of Petropavlovka in Voronezh Oblast, Russia. In Kyiv, 50 people were injured and three were killed following the attacks. Over 250,000 people lost access to electricity. Ihor Terekhov, the mayor of Kharkiv, reported several strikes at civilian houses. Three people died while 62 were injured. Ukrainian missile interception claims and summary of damages for the 2 January attacks: On 22 March, Russia launched a massive missile and drone attack on Ukraine, leaving more than a million Ukrainians without electricity. Russian missiles struck the Dnipro Dam in Zaporizhzhia. In Kharkiv Oblast, the Kharkiv TEC-5 which was also previously struck in September 2022, and the Zmiivska thermal power plant were also severely damaged by Russia missile strikes. On 11 April, Russian strikes destroyed the Trypilska thermal power plant in Kyiv Oblast in an overnight attack. According to the Royal United Services Institute (RUSI), "Russia’s strikes against Ukraine’s energy infrastructure have grown in efficacy, and are now in danger of achieving the Kremlin’s goal of a total blackout in Ukraine. ... Russian strikes had cumulatively destroyed 9 gigawatts (GW) of Ukraine’s domestic power generation by mid-June 2024. Peak consumption during the winter of 2023 was 18 GW, which means that half of Ukraine’s production capacity has been destroyed." On 10 August, an unspecified "critical infrastructure facility" in Kramatorsk was damaged by a Russian missile strike, killing one worker and injuring several others. In August 2024, Ukrainian official told The Washington Post: "Everything has to be weighed — our potential and the possible damage to our economy versus how much more damage could we cause them and their economy. But energy is definitely critical for us. We sometimes forget about the economy here, but we’re facing free fall if there’s no light and heat in the winter." On the morning of 26 August 2024, Russia carried out its largest series of missile and drone attacks against Ukraine during the Russian invasion of Ukraine, targeting multiple large and important cities including Kyiv, Kharkiv, Dnipro, Odesa, Kremenchuk, Zaporizhzhia, Vinnytsia, Kropyvnytskyi, Khmelnytskyi, Stryi, and Kryvyi Rih. The attacks resumed on the night of 26 August and into the morning of 27 August. Nationwide air raid sirens began to sound just prior to 6 a.m. local time on 26 August. Reports from the Ukrainian Air Force stated that multiple Russian MiG-31 aircraft capable of deploying Kinzhal ballistic missiles in addition to at least eleven Tu-95 bombers, multiple kamikaze drones, and multiple missiles were detected in and around Ukrainian airspace targeting numerous Ukrainian cities across the nation. President of Ukraine Volodomyr Zelenskyy reported that over 100 drones and over 100 missiles were used in the attacks. The Ukrainian State Emergency reported that seven people were killed in the attacks and 47 more were injured, including four children, of which the youngest injury was less than a year old. The Ukrainian Air Force stated that it detected 127 missiles and 109 drones launched by Russia, and that of these, air defense systems were able to intercept 102 missiles and 99 drones. During the attacks, Ukraine used its F-16s for the first time to intercept cruise missiles. However, the Ukrainian Air Force subsequently announced the loss of an F-16 and its pilot during the attacks. Mayor of Kyiv Vitali Klitschko reported that "several districts" suffered from power outages following the first strikes, which was followed by water supply issues on the city's right bank. Kyiv Regional Military Administration head Ruslan Kravchenko stated several infrastructure establishments were struck and damaged from the strikes, and that Kyiv authorities were creating station locations called "points of invincibility" to grant residents without power internet access and phone charging. Videos and images spread on social media platforms showed heavily crowded subway stations from Ukrainian residents taking shelter from ongoing Russian attacks. In Kyiv Oblast, residential houses were struck, causing one injury, as well as the Kyiv Hydroelectric Power Plant, damaging a dam and energy facility. One person was killed in Izium Raion.One person was killed and six others were injured in a missile strike on a bus stop in Bohodukhiv. Governor of Dnipropetrovsk Oblast Serhiy Lysak reported that a 69-year-old man was killed in Russian attacks in the region, and that evening a Russian missile struck a hotel in Kryvyi Rih, killing four people and injuring five others. A Russian strike hit an energy infrastructure facility in Poltava Oblast, causing five casualties, three of whom later died in hospital. Twelve communities in Sumy Oblast were targeted by Russian weapons, with 83 separate attacks taking place in the region consisting of 212 separate explosions and resulting in at least sixteen injuries. In Lutsk, at least one person was killed and an apartment building suffered damage from Russian attacks according to city mayor Ihor Polishchuk. Governor of Zaporizhzhia Oblast Ivan Fedorov reported that a man was killed in the region after Russian forces struck a private residence. The Russian Ministry of Defense stated that it had used "high precision weapons" in order to severely damage critical Ukrainian energy infrastructure due to it supporting Ukraine's military–industrial complex. The ministry stated that the attacks successfully struck “all designated targets”, which included weapon storages, power substations, and gas compressor stations. Following a meeting with Ukrainian Interior Minister Ihor Klymenko, Minister of Energy German Galushchenko, head of Ukrainian electric grid operator Ukrenergo Volodymyr Kudrytskyi, and Ukrainian Air Force Commander Mykola Oleshchuk, Zelenskyy reported that Ukraine was preparing to retaliate against Russia. Prime Minister of Ukraine Denys Shmyhal repeated prior calls for the United States and European nations to allow Ukraine to use their weapons to strike long-range targets in Russia, He elaborated that: "In order to stop the barbaric shelling of Ukrainian cities, it is necessary to destroy the place from which the Russian missiles are launched." Ukrainian officials announced that they would meet in Washington D.C. to show the United States administration a list of potential Russian "high-value targets" that the Armed Forces of Ukraine could strike with long-range weaponry. Polish military authorities reported that an unidentified flying object appearing to be a Russian drone likely flew into Polish airspace during Russian attacks near Ukraine's western border. The Polish Armed Forces alerted Polish residents that multiple Polish and other allied aircraft took off and were flying in southeastern Poland. On 17 November 2024, Russia launched a massive wave of air attack against Ukraine. Ukraine claimed that Russia launched more than 120 missiles and 90 drones during the attack, of which 102 missiles and 42 drones were intercepted. A residential building in Sumy was struck by a Russian missile later that day, killing 11 and injuring at least 89 people. In June 2025 United Nations noted that Russian attacks on infrastructure in the first five months of 2025 led to 50% higher number of civilian casualties than in the same period year before. Russian attacks in April resulted in 1389 casualties (221 killed, 1168 injured) and 1019 in May (183 killed, 836 injured). As of 1 July 2025, Ukrainian electrical output has returned to autumn 2022 levels, before the Russian systematic attack on the Ukrainian electric grid started. Ukraine has had an increase by 150% the power it’s exporting. Currently, Ukraine is exporting electricity to the EU, with Hungary being the biggest customer. The Russian airstrikes that targeted the Kyiv metropolitan area (KMA) overnight on 16/17 June 2025 was the most deadly attack on Ukraine's capital in almost a year. The 3/4 July 2025 airstrikes targeting Kyiv broke the daily record of Russian long-range drone launches into the territory of Ukraine since the beginning of invasion in 2022. The previous record-setting aerial attacks came just five days earlier, with 537 drones and missiles launched. A new record was set five days later on 8/9 July, with 728 drones targeting ten out of 23 oblasts overnight, including 50 drones and 5 missiles launched into Volyn Oblast and its administrative center Lutsk. On 5 August, a series of Russian strikes targeting Ukraine's Zaporizhzhia, Kharkiv, Odesa, and Sumy Oblasts killed at least five people and injures 13 others. One person was killed in a strike targeting infrastructure in the city of Lozova in the Kharkiv region; infrastructure hit included high-rise buildings and a residential area. Overnight into 7 September, Russia launched 810 drones, four ballistic missiles and nine cruise missiles at targets in Ukraine, making it the largest aerial attack in the war. Ukraine said its air defenses shot down all but 54 drones and nine missiles, which hit Kyiv, Kryvyi Rih, Dnipro, Kremenchuk, and Odesa. In Kyiv, the Cabinet of Ministers of Ukraine was hit for the first time, and five residential buildings were damaged. In Kremenchuk, a bridge over the Dnipro river was hit. In total four people were killed and 44 were injured across Ukraine, including a baby and young woman in Kyiv. Ukrainian Foreign Minister Andrii Sybiha claimed on 6 January that Russia was systematically attacking American businesses in Ukraine. He stated that approximately half of the members of the American Chamber of Commerce in Ukraine [wikidata] had seen damage or destruction to their facilities "on various scales." Spillover Nicu Popescu, Deputy Prime Minister of Moldova, announced that three Russian missiles launched on 10 October from the Black Sea aimed at Ukraine crossed through Moldovan airspace. He condemned this event in the "strongest possible terms" and called it a breach of international law. Popescu also added that the Russian ambassador to Moldova, Oleg Vasnetsov, had been summoned to provide explanations. On 31 October a Russian missile, shot down by Ukrainian air defence systems, crashed into Naslavcea, a village in Moldova. No casualties were reported but windows of several residential houses were shattered. Moldovan authorities strongly condemned the renewed wave of attacks. On 5 December, another missile fell into Moldovan territory. The Ministry of Internal Affairs of Moldova announced that it was found by the Moldovan Border Police in an orchard close to the city of Briceni. Due to this, patrolling intensified and the alert level was raised in the areas of Briceni and Ocnița. Military expert Alexei Leonkov said that like the missile that fell in Poland, this missile originating from a S-300 missile system. On 14 January Moldovan border police found missile debris in Larga, Briceni District. Specialists carried out "controlled detonations" of the debris. Moldova also said that its airspace was crossed once more during the 14 January attacks. On 10 February, Moldova reported that its airspace had again been violated by a Russian missile. On 16 February Moldovan police found missile debris in Larga once again. This was the fourth time a Russian missile or its debris had hit Moldova. On 25 September, a missile crashed into Chițcani, for the first time in Moldovan territory controlled by Transnistria. On 11 February 2024, fragments of a Russian drone were found in the village of Etulia. It was suspected to have crashed in Moldova after being shut down by Ukrainian air defense forces. A Russian attack with drones against Ukraine's Izmail Raion had taken place earlier on the night of 9 to 10 February. On 17 February, fragments of a Russian drone were again found in Etulia Nouă. This happened again on 4 April, when the wreckage of a Russian drone was found again near Etulia following a Russian attack against Ukraine with drones the previous night. On 15 November a missile struck the territory of Poland at the village of Przewodów near the border with Ukraine, killing two civilians at a grain dryer. At least 50 missiles were in the air at the time. According to a spokesman for the Ukrainian Air Force, out of 20 Russian missiles, 15 were shot down and 5 hit their target. Ukraine fired two interceptor missiles at each incoming Russian missile. The spokesman, Yuriy Ignat, said during an interview: "so we can assume at least 30 missiles were launched from our side." This was the first time a missile hit NATO territory during the Russian invasion of Ukraine. The missile was determined to have likely been launched by Ukraine as part of their air-defense system in response to ongoing missile strikes, although an investigation by Poland and NATO is ongoing. On 2 January 2024, Poland launched its F-16 tactical aviation to protect its airspace. On 4 August 2023 Ukraine reported that Russian "Shaheed" drones directed at its Danube ports exploded on the territory on neighboring Romania. Romanian authorities declared that the incident did not "generate direct military threats to Romania's national territory or territorial waters". On 6 September Romanian government confirmed UAV remains found in on Danube coast. On 7 September NATO expressed its support for Romania and declared increased NATO presence in Black Sea area in response to Russian air attacks. Following the wave of missile strikes on 29 December 2022, it was reported that a Ukrainian S-300 air defence missile was shot down by Belarusian authorities after it strayed into Belarus. It crashed near the village of Harbacha. Both sides acknowledged the incident as an accident. Reactions UN Secretary General António Guterres was "deeply shocked" by the large-scale missile attacks, his spokesman said. Ursula von der Leyen, the president of the European Commission, promised the European Union would stand alongside Ukraine for as "long as it takes", speaking in a video message alongside the Prime Minister of Estonia, Kaja Kallas, near the EU's eastern border with Russia. France's President Macron announced on 12 October that air defence systems would be delivered to Ukraine in the coming weeks because of the strikes. He said the war had entered "an unprecedented stage". Germany announced, 10 October it would speed up delivery of four of its IRIS-T SLM air defence system. The Netherlands Defence Minister, Kajsa Ollongren wrote in a letter to parliament 12 October, that the attacks "can only be met with unrelenting support for Ukraine and its people." She announced €15 million in air defence missiles for Ukraine in response to the Russian attacks. Following a German initiative, 15 European countries announced on 13 October that they would jointly procure air defence systems to protect the continent under the new European Sky Shield Initiative. Following further attacks on Ukrainian energy infrastructure 23 November, The European Parliament voted in favour of designating Russia a state sponsor of terrorism. The NATO Secretary General, Jens Stoltenberg, said on 28 November 2022 that "Putin [is trying to use] winter as a weapon of war". In September 2023 NATO declared increased presence in Black Sea due to Russian attacks against Ukraine violating air space of Romania. The day after the strikes, President Joe Biden condemned the attacks and announced that Ukraine would be sent "advanced air defense systems". The US president had a phone call with the Ukrainian President Volodymyr Zelenskyy. President Biden "expressed his condemnation of Russia's missile strikes across Ukraine, including in Kyiv, and conveyed his condolences to the loved ones of those killed and injured in these senseless attacks. He pledged to continue providing Ukraine with the support needed to defend itself, including advanced air defense systems." The US Embassy urged its citizens to leave Ukraine due to shelling, which poses a direct threat to the civilian population and civilian infrastructure. Three US officials speaking to media, 13 December, said plans were in their final stages to send Ukraine Patriot air defence systems. The system is the most advanced that the US has. Former Russian president Medvedev had made warnings about its potential deployment. The final decision to deploy the system was announced by the US administration on 20 December. Britain condemned the strikes: Defence Secretary Ben Wallace stated on 13 October that the UK would donate its advanced air defence system, AMRAAM which is capable of shooting down cruise missiles. He added that more aerial drones and a further 18 howitzer artillery guns would also be sent. The UK's Prime Minister, Rishi Sunak visited Kyiv on 19 November, announcing a further £50m package of defence aid including 125 anti-aircraft guns, radars and anti-drone technology. He also said he would be stepping up humanitarian aid. On 12 December, in the UK Parliament, former Prime Minister, Boris Johnson asked defence minister, Ben Wallace about supplying Ukraine with long range weapons. He replied mentioning Russia's breach of Geneva Conventions by targeting civilians, saying he would be "..open minded to see what we do next." After a wave of Russia massive airstrikes on 10 October 2022, Ukrainian President Volodymyr Zelenskyy wrote on Telegram: "They are trying to destroy us and wipe us off the face of the earth. The air raid sirens do not subside throughout Ukraine. There are missiles hitting. Unfortunately, there are dead and wounded." The head of the Ministry of Foreign Affairs of Ukraine, Dmytro Kuleba, announced the immediate interruption of his African visits due to massive missile attacks that day. He said Vladimir Putin "is a terrorist who talks with missiles", whose "only tactic is terror on peaceful Ukrainian cities, but he will not break Ukraine down". The Ministry of Education recommended that all schools be transferred to distance education by 14 October. In a telephone conversation, Chancellor of Germany Olaf Scholz and Zelenskyy agreed to convene an emergency meeting of the G7. Review shows more than 83 missiles and 17 Iranian-made Shahed UAVs, launched from the territory of Belarus, were involved in the strikes. Ukraine claimed that it had shot down 43 of the missiles, including a cruise missile that was shot down with MANPADS. On 29 December 2022, following the strikes against Ukrainian infrastructure, Dmytro Kuleba tweeted, "There can be no 'neutrality' in the face of such mass war crimes. Pretending to be 'neutral' equals taking Russia's side." On 4 January 2023 Vadym Skibitsky, deputy head of Ukraine's military intelligence, stated that Russia was struggling to replenish its stockpiles of missiles and only has enough for two to three major barrages of 80 missiles or more. On 2 January 2024, President Volodymyr Zelenskyy expressed his condolences to all victims of the attack. He has also stressed that "the terrorist state must feel the consequences of its actions" Ambassador to Ukraine Bridget A. Brink commented "Putin is ringing in 2024 by launching missiles at Kyiv and around the country as millions of Ukrainians again take shelter in freezing temps. Loud explosions in Kyiv this morning. It's urgent and critical that we support Ukraine now – to stop Putin here." Minister of Foreign Affairs Jan Lipavský stated "Hypocritical Russia. It accuses others of genocide and is itself once again bombing civilian targets in Ukraine and murdering innocents. It wants us to be tired of war and give up on the Ukrainians. But that is not going to happen. Not this year, not ever." On 17 August 2024, The Washington Post reported, citing anonymous diplomatic sources, that Ukraine's incursion into Kursk Oblast disrupted plans for indirect talks in Doha, Qatar to halt mutual strikes on energy infrastructure in Ukraine and Russia. Both Ukraine and Russia had reportedly planned to send their delegations to indirect talks mediated by Qatari officials, but Russian officials postponed the meeting in the wake of Ukraine's incursion. Ukrainian officials told The Washington Post that the indirect talks in Doha had been postponed "due to the situation in the Middle East", but later declined to comment. Russia's Ministry of Defence stated on 10 October that it was satisfied with the outcome of the strikes on Ukraine and claimed that all the targets, including military and energy objects, had been destroyed. On 10 October Russian President Vladimir Putin said the missile strikes on Ukraine were in retaliation for the Ukrainian attack on the Crimean Bridge, which he called an act of "terrorism", adding that if such attacks continued, the response would be "severe". The "retaliation" narrative was once again repeated in July 2023 when Russian MoD justified mass-scale air strikes against Ukrainian sea ports and grain silos. Russian propagandists and government officials, such as Margarita Simonyan, Tigran Keosayan, Vladimir Solovyov, Evgeniy Poddubny and Ramzan Kadyrov, welcomed the missile strikes on Ukraine, with some calling to target power stations before winter. Russian state-owned television channel Russia-1 spread false claims that the Ukrainian president, Volodymyr Zelenskyy, fled Ukraine following the missile strikes. Russian pundits have also falsely claimed that the photos and videos of victims injured by shards of glass of a bombed high-rise building were staged. On 24 November 2022 Putin's spokesman Dmitry Peskov denied that the Russian military was attacking civilian infrastructure in Ukraine. According to Peskov, the Russian army only attacks targets that are directly or indirectly connected to military potential. In January 2023, the Russian Ministry of Defence confirmed their responsibility for the Dnipro residential building airstrike, which killed over 40 civilians. However, Peskov stated that Russian forces never attack residential buildings and that the residential building had probably collapsed because of a Ukrainian air defense counterattack. Dnipro mayor Borys Filatov said that the Russians might have intended to target a nearby thermal power station. During a meeting of the UN Security Council on 24 November 2022, Russia's Permanent Representative to the UN Vasily Nebenzya explained the purpose of Russian strikes against Ukrainian infrastructure, saying: "We're carrying out attacks on infrastructure facilities in Ukraine in response to the country being loaded with Western weapons and unwise calls for Kyiv to wield a military victory over Russia." He claimed that "Ukraine's air defence is to blame for residential houses getting damaged and civilians getting killed in Ukraine." In December 2022 however mass-scale attacks against Ukrainian "energy infrastructure", "combined heat and power plants" and "electrical substations" was openly described in Russian media as intended to "force adequate behavior" of Ukrainians, with quoted experts calling for increased "systematic destruction of Ukrainian infrastructure". In of August 2023 Russian state-controlled media also openly reported that Ukrainian port infrastructure, grain silos and hotels were targeted by Russian rockets. On 7 March 2023 Dmitry Ivanov, a mathematics student at Moscow State University, was sentenced to eight-and-a-half years in prison under Russia's 2022 war censorship laws for posting on Telegram about Russian strikes against Ukrainian infrastructure. On 30 May 2023 Putin claimed that Russia only bombed "with high-accuracy long-range weapons and targets precisely military infrastructure facilities, or warehouses with ammunition or fuel and lubricants used in combat operations." On 18 August 2024, following a report in The Washington Post that Ukraine's incursion into the Kursk Oblast disrupted plans for indirect talks in Doha, Qatar to stop mutual strikes on energy infrastructure in Ukraine and Russia, Russian foreign ministry spokesperson Maria Zakharova said that there were "no direct or indirect negotiations between Russia and Ukraine on the safety of civilian critical infrastructure facilities" and that after the assault on the Kursk Oblast, Putin ruled out the possibility of such talks. A Russian academic with close ties to senior Russian diplomats said that Putin probably lost interest in further talks in Qatar because the "Russian leadership usually does not make any compromises under pressure" and attacks on energy infrastructure are highly effective tactics that do more damage to Ukraine than to Russia, adding that Russia is more interested in talks with Ukraine about a broader ceasefire. On 13 December 2024 Russian Ministry of Defense on its official Telegram profile openly admitted its "mass bombing" campaign of the preceding night "targeted critical objects of fuel and energy infrastructure of Ukraine" in response to Ukraine's previous attack on "military airport near Taganrog". Remedial actions The UN launched an appeal through its Development Programme for the supply of power transformers, transformer substations, gas turbines and other critical items to Ukraine. The Office for the coordination of Humanitarian Affairs announced the roll out of a $1.7 billion programme for Ukrainians to buy food and other basics, saying it was the "largest cash assistance programme in history". In addition to €1 billion humanitarian assistance package, the European Union's Civil Protection Mechanism provided 500 generators with 300 more funded by charities. Repair kits were also provided. On 23 November, as a joint initiative between the European Parliament and Eurocities, a campaign called "Generators of Hope" was launched. It called on 200 European cities to direct relief to Ukraine with the President of Eurocities and Mayor of Strasbourg, Dario Nardella saying "..We must act immediately. Winter is upon us [..] there is no time to waste". Turkey's Karpowership company was reported, 29 November as being in talks with Ukraine to provide up to three floating power generators. The ships, if they were provided, could provide up to 300 megawatts, enough for 1 million homes. Volodymyr Kudrytskyi, CEO of Ukrenergo, said that Russian missile attacks had caused "colossal" destruction and that practically no power stations in Ukraine had been left untouched. For reasons to do with insurance in the war zone, discussions were ongoing 8 December with the UN and other aid agencies, to position the ships in Romania or Moldova. Power lines that interconnect the countries to Ukraine would be used to supply up to 400MW of electrical power. On 26 January 2023 Ukraine's JSC Energy Co. signed a Memorandum of Understanding with Karpowership to develop and finance the implementation of the project. The damage to Ukraine's energy infrastructure had caused a shortfall of approximately 2.5 gigawatts of power according to president Zelenskyy, speaking in Paris, 14 December. Electrical generators, he said, were now "as necessary [..] as armoured vehicles and bulletproof vests". The supply of 50 million LED lightbulbs to Ukraine would save around one gigawatt, reducing the shortfall by 40%. The European Union pledged to supply 30 million light bulbs. Ukraine have been looking for alternatives to centralized gas and nuclear energies. Effort have been done toward wind energy since its decentralized nature makes it more resilient to Russian bombing. In June 2023 Ukraine announced to be leading the largest upgrade and improvement of its energy infrastructure, to augment resilience to potential winter 2023-2024's strikes by Russia. Two loans of €150 million were agreed by the European Bank for Reconstruction and Development to Ukrenergo for equipment and capital structure support. A further €70 million was provided in grant form by the Netherlands making a combined package of €370 million. In mid-April the World Bank agreed to finance Ukrainian infrastructure reconstruction for $200 Million. International Criminal Court indictments On 5 March 2024, based on the violations of the Rome Statute, the International Criminal Court (ICC) indicted Lieutenant general Sergei Kobylash, Commander of Russian Aerospace Forces, and Admiral Viktor Sokolov, Commander of the Black Sea Fleet, for war crimes and crimes against humanity perpetrated through attacks at civilian objects, causing excessive incidental harm to civilians or damage to civilian objects, and inhumane acts during the attacks against Ukrainian electric infrastructure from October 2022 through March 2023. On 25 June 2024, the ICC indicted former Minister of Defence Sergei Shoigu and Head of General Staff of the Armed Forces of the Russian Federation Valery Gerasimov for the same three counts. See also References
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/2026_Cuban_crisis] \| [TOKENS: 1544]
Contents 2026 Cuban crisis The 2026 Cuban crisis[a] is an oil shortage and economic crisis in Cuba. The island is dependent on imported oil, mostly purchased from Venezuela and Mexico, but after the United States' intervention in Venezuela, in which U.S. forces ousted Venezuelan president Nicolás Maduro, the resulting blockade of Venezuelan oil destined for Cuba left the island without adequate supply. The United States is motivated by a desire for regime change on the island by the end of 2026. The United States has begun blocking oil tankers heading to Cuba, targeting companies such as the Mexican state-owned Pemex and threatening the responsible countries with tariffs should they resist. According to The New York Times, this is the "United States’ first effective blockade [of Cuba] since the Cuban Missile Crisis". President Trump has called on Cuba to "make a deal before it's too late" and jokingly called Marco Rubio "a next President of Cuba", suggesting he can hold an important role in a potential transition. Background The United States has maintained an embargo on Cuba since 1962. The severity of the embargo has varied over time, with a notable thaw in relations under President Barack Obama. During the second Trump presidency, the U.S. government significantly tightened its economic sanctions against Cuba in January 2025, orienting around a "total pressure" or "maximum pressure" strategy. Cuba's economy depends on foreign oil with most of it imported from Venezuela and Mexico. Recent but persistent issues with Cuba's economy and electrical grid triggered the March 2024 Cuban protests and 2024–2025 Cuba blackouts. In December 2025, as part of the escalation that ended with the United States intervention in Venezuela, the United States seized tankers with Venezuelan oil destined for Cuba and declared a blockade on exports of Venezuelan oil. On 29 January 2026, Executive Order 14380 was signed and entered into force on 30 January, declaring a national emergency in U.S. and authorizing the imposition of additional tariffs on imports into the United States from countries that directly or indirectly supply oil to Cuba. The United States confirmed that regime change in Cuba is a goal by the end of the year, asking the government of Miguel Díaz-Canel to "make a deal before it's too late". Impacts According to the United Nations Human Rights Office, the blockade and ensuing fuel shortage has threatened Cuba's food supply and disrupted the country's water systems and hospitals. The fuel shortage has prevented the harvesting of crops and undermined efforts toward food sovereignty. The lack of fuel has also hampered the UN World Food Programme relief efforts following Hurricane Melissa. In response, the Cuban government has closed schools and universities and limited public transport. Garbage has accumulated throughout Havana and other cities due to the lack of fuel for trash trucks. Cuba experienced its lowest ever temperature of 0 °C (32 °F) on 3 February as measured at a weather station in Matanzas Province. On 4 February, the eastern provinces of Guantánamo, Santiago de Cuba, Holguín and Granma suffered a total blackout, while the western part of the island and Havana suffered serious difficulties with electricity. On 9 February, Cuba stated that it would not refuel other planes at airports due to a lack of fuel. Air Canada suspended flights to the country on the same day, while Rossiya and Nordwind did so two days later, all citing ongoing fuel shortages in the island as a reason. A fire broke out at a key fuel processing plant on 13 February in Havana, exacerbating the energy crisis further since the executive order of Trump on 29 January, which imposed an oil blockade. A large plume of smoke was seen rising above Havana Bay from the Nico López refinery on Friday, drawing the attention of the capital's residents before fading as fire crews fought to bring the situation under control. Cuba's Ministry of Energy and Mines said the fire, which erupted in a warehouse at the refinery, was eventually extinguished and that "the cause is under investigation". There were no injuries and the fire did not spread to nearby areas, the ministry said in a post on social media. "The workday at the Nico Lopez Refinery continues with complete normalcy" the ministry said. The location of the fire was close to where two oil tankers were moored in Havana's harbour. On 14 February, it was announced Festival del Habano, an annual cigar festival, was called off due to "the complex economic situation" caused by the "economic, commercial and financial blockade" by the US. On February 17, 2026, it was reported that many collection trucks have been left with empty fuel tanks, causing refuse to pile up on the streets of the capital, Havana, and other cities and towns. Only 44 of Havana’s 106 rubbish trucks (approximately 41.5% of them) been able to keep operating due to the fuel shortages, slowing rubbish collection, as waste piles up on Havana's street corners, the Reuters news agency reported on Monday, citing state-run news outlet Cubadebate. Canadian mining company Sherritt announced that it would pause operations at its mining facility in Moa. International actions After the ouster of Maduro, the United States began increasing its pressure on Mexico to reduce its oil sales to Cuba with President Donald Trump threatening tariffs against any country supplying Cuba with oil. Mexico temporarily halted shipments of oil to Cuba by 27 January and Mexican President Claudia Sheinbaum said that the decision to halt oil deliveries was "a sovereign decision". In February 2026, Mexico sent 2 ships of humanitarian aid to Cuba to help alleviate the impacts of the US embargo. The government of Nicaragua cancelled visa-free travel for Cuban citizens in February 2026. This border was a frequent route to escape Cuba, used by thousands of migrants since its implementation in November 2021 following the COVID-19 pandemic and the 2021 Cuban protests. It is unclear if the measure was a direct request from United States administration but it is part of a series of concessions made by the administration of Daniel Ortega. On 13 February, the Guatemalan health ministry announced it would begin a "phased withdrawal of the Cuban Medical Brigade". The decision was linked to pressure from the US, which has called the Cuban medical mission "forced labor". Income earned by doctors serving in foreign countries is an important source of revenue for the Cuban government. Reactions Initially, Miguel Díaz-Canel used hawkish rhetoric about "U.S. imperialism", and called people to prepare for a "war of the entire nation", while organizing state-sponsored demonstrations against the American oil blockade. On 6 February, he declared that "Cuba is ready for a talk with Washington for every topic without prerequisites", while rejecting negotiations on cases that he viewed as "internal Cuban affairs". On 6 February, El País conducted interview with various Cuban dissidents, including José Daniel Ferrer, Manuel Cuesta Morúa and María Payá Acevedo. Their reactions were a mix of hope and warning against manipulations, including views that the Cuban regime could cease talks when it stabilizes itself. Belarus, Iran, Spain, Vietnam, and the African Union also expressed their support for Cuba. In February 2026, activists announced plans for the Nuestra América Flotilla, which will attempt to break the US blockade and provide humanitarian aid to Cuba during the crisis. The flotilla is organized by Progressive International and contains members of the Global Sumud Flotilla that had attempted to break the Israeli blockade of the Gaza Strip. See also Notes References
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Cattle_raiding] \| [TOKENS: 1329]
Contents Cattle raiding Cattle raiding is the act of stealing live cattle, often several or many at once. In Australia, such stealing is often referred to as duffing, and the perpetrator as a duffer. In other areas, especially in Queensland, the practice is known as poddy-dodging with the perpetrator known as a poddy-dodger. In North America, especially in the Wild West cowboy culture, cattle theft is dubbed rustling, while an individual who engages in it is a rustler. Historical cattle raiding The act of cattle-raiding is quite ancient, first attested over seven thousand years ago, and is one of the oldest-known aspects of Proto-Indo-European culture, being seen in inscriptions on artifacts such as the Norse Golden Horns of Gallehus and in works such as the Old Irish Táin Bó Cúailnge ("Cattle Raid of Cooley"), the paṇis of the Rigveda, the Mahabharata cattle raids and cattle rescues; and the Homeric Hymn to Hermes, who steals the cattle of Apollo. In his childhood, the Turco-Mongol conqueror Timur and a small band of followers raided travelers for goods, especially animals such as sheep, horses, and cattle. Around 1363, it is believed that Timur tried to steal a sheep from a shepherd but was shot by two arrows, one in his right leg and another in his right hand, where he lost two fingers. Both injuries disabled him for life. Timur's injuries have given him the names of Timur the Lame and Tamerlane by Europeans. In Gaelic Ireland, cattle raiding, whether in retaliation for an insult under the code of conduct or to keep the whole clan fed during a difficult winter, was a common part of warfare between Irish clans, as is often depicted in stories from Irish mythology, such as the Táin Bó Cúailnge and the Táin Bó Flidhais. Cattle raiding and selling protection against theft continued by Irish clan chiefs and rapparees, particularly against the estates of Anglo-Irish landlords, well into the 18th century in Ireland. Warfare between Scottish clans was often for very similar reasons and, during the 17th and 18th centuries, many Scottish clan chiefs would similarly operate an extralegal Watch over the cattle herds of the Lowland gentry in return for protection money, which Highland Chiefs similarly used to feed their tenants and clansmen. Any cattle that were stolen from herds under the Chiefs' Watch were either retrieved, or he paid for them in full. Cattle-raiding by the Border reivers was a serious problem for many centuries on both sides of the Anglo-Scottish border. In the American frontier, rustling was considered a serious offense and in some cases resulted in vigilantes hanging or shooting the thieves. Mexican rustlers were a major issue during the American Civil War (1861–1865); the Mexican government was accused of supporting the habit. American rustlers also stole Mexican cattle from across the border. Failure to brand new calves facilitated theft.[citation needed] Conflict over alleged rustling was a major issue in the Johnson County War of 1892 in Wyoming.[citation needed] The transition from open range to fenced grazing gradually reduced the practice of rustling in North America. In the 20th century, so called "suburban rustling" became more common, with rustlers anesthetizing cattle and taking them directly to auction. This often takes place at night, posing problems for law enforcement, because on very large ranches it can take several days for the loss of cattle to be noticed and reported. Convictions are extremely rare to nonexistent.[citation needed] Cattle raiding became a major issue at the end of the 19th century in Argentina, where cattle stolen during malones were taken through Camino de los chilenos across the Andes to Chile, where they were exchanged for alcoholic beverages and firearms. Several indigenous groups and outlaws, such as the Boroano and Ranquel peoples, and the Pincheira brothers, ravaged the southern frontier of Argentina in search of cattle. To prevent the cattle raiding, the Argentine government built a system of trenches called Zanja de Alsina in the 1870s. Most cattle raids ended after the military campaigns of the Conquest of the Desert in the 1870s, and the following partition of Patagonia established by the Boundary Treaty of 1881 between Chile and Argentina.[citation needed] In a letter to Chilean President Manuel Montt Mapuche chief Mañil denounced the plunder of graves in search of Mapuche silver, arson of Mapuche houses and other abuses against Mapuches that were happening in the newly created province. Mañil further accused intendant Villalón con Salbo of becoming rich by cattle theft. The return of Chilean veterans from the War of the Pacific coincided with the Chilean Army's crushing of Mapuche resistance in the Occupation of Araucanía (1861–1883). This led to opportunities for bandits and veterans-turned-bandits to immigrate to the newly opened Araucanía territory, leading to sudden rise in violence and in a region that was recovering from Chilean-Mapuche warfare. Bandits that immigrated to Araucanía allied with displaced Mapuche and made cattle theft their chief business. Stolen cattle was sold in marketplaces through the region. Contemporary cattle raiding (1990–present) The Pokot and Samburu Nilotic populations in northwestern Kenya often raid each other for cattle. Violent cattle rustling has caused massive loss of lives such as the Monday 12 March 2001 raid among the Marakwet in Murkutwo Location, Elgeyo Marakwet County, suspected to have been caused by the Pokot. Conflict over pastures and cattle raids has been happening between Dinka and Nuer as they battle for grazing their animals. Cattle rustling is a major problem in rural areas of South Sudan. In the state of Jonglei, cattle raids in August 2011 left around 600 people dead. Once again in January 2012, ethnic clashes related to cattle theft killed between 2,000 and 3,000 people and displaced as many as 34,500 in the area around Pibor. Cattle rustling is common in Nigeria. See also References Further reading
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בצלאל_סמוטריץ'] \| [TOKENS: 27335]
תוכן עניינים בצלאל סמוטריץ' בממשלה ה־37 בְּצַלְאֵל יוֹאֵל סְמוֹטְרִיץ' (נולד ב-י' באדר ה'תש"ם, 27 בפברואר 1980) הוא פוליטיקאי ישראלי המכהן כשר האוצר ה־27 של ישראל, כשר במשרד הביטחון האחראי על מנהלת ההתיישבות (יו"ש), וכיושב-ראש סיעת "הציונות הדתית". כיהן כשר התחבורה והבטיחות בדרכים, וכן במשך כשבע שנים כחבר הכנסת. בטרם כניסתו לתפקידיו בממשלות ובכנסות השונות, שימש כמנהל הפעילות של תנועת "רגבים", וכן כמנהל ישיבת קדומים. ביוגרפיה סמוטריץ' נולד בחיספין שברמת הגולן. אביו הוא הרב חיים ירוחם סמוטריץ', ששימש גם כרב של מושב בית יתיר ומשמש כר"מ בישיבת ניר קריית ארבע; אמו היא יוכבד (לבית מנזון), המשמשת כמורה. סמוטריץ' גדל בבית אל. התחנך בחטיבת הביניים של ישיבת שעלבים ובישיבה התיכונית 'ירושלים לצעירים', הסמוכה לישיבת מרכז הרב. לאחר מכן למד בישיבת קדומים. לדבריו, מורי דרכו הם הרב יצחק בן שחר ואביו. במקביל, למד גם לתואר ראשון במשפטים במכללת הקריה האקדמית אונו. לאחר מכן, החל בלימודים לתואר שני במשפט ציבורי ובין-לאומי באוניברסיטה העברית בירושלים, אך לא השלים אותו. בגיל 28, התגייס סמוטריץ' ושירת בצה"ל במשך כשנה וארבעה חודשים כסמב"ץ[א] בזירת מרכז בחטיבת המבצעים של מפקדת המטכ"ל. מקור שם משפחתו נובע משם העיירה, סמוטריץ', שבה חיו אבות אבותיו. פעילות ציבורית בתמוז התשס"ה (יולי 2005), בעת המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, נעצר סמוטריץ' על-ידי השב"כ יחד עם ארבעה פעילי ימין בחשד שארגנו חסימות כבישים שאירעו באותה תקופה. סמוטריץ' הוחזק בכלא שקמה במשך שלושה שבועות ובמעצר בית שלושה שבועות נוספים, לאחריהם שוחרר ללא שהוגש נגדו כתב אישום. לדבריו, מטרת המעצר והחקירות הייתה למנוע צעדת מחאה של המונים לעבר אזור גוש קטיף "שישתקו את החיים במדינה". בעת המעצר נמצאו בביתו של אחד העצורים חומר דליק ושמן, שלאחר המעצר פורסם שלפי החשד שימשו לארגון הפרות הסדר וחסימות הכבישים. ב-2015, לאחר שהוצב ברשימת הבית היהודי לקראת הבחירות לכנסת העשרים, נכתב בתקשורת שהחומר שנתפס היה "700 ליטרים של דלק ושמן". במהלך השנים הבאות עלו מספר פעמים טענות לפיהן סמוטריץ' היה זה שנתפס עם החומר הדליק, וכן שתכנן לבצע בעזרתו פיגוע. סמוטריץ' הכחיש את הטענות. ב-2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, אמר יצחק אילן, שהיה ראש אגף החקירות בשב"כ בזמן המעצר וחבר רשימת כחול לבן בעת הריאיון, שסמוטריץ' "רצה לפוצץ מכוניות נוסעות בכביש איילון" ונתפס "עם 700 ליטר של חומר". סמוטריץ' שלח מכתב התראה לאילן, אך לא תבע אותו. ב-2022 פורסם ריאיון עם פעיל ימין אנונימי, שנטען שהיה מעורב בפרשה, ולפיו הרעיון היה "לשפוך שמן על הכביש לאחר שחוסמים אותו", ותוכנן ללא ידיעתו של סמוטריץ'. בחשון התשס"ז (נובמבר 2006) נמנה עם מארגני מצעד הבהמות, שבו צעדו כ-200 איש בלוויית בהמות וכלבים כמחאה על מצעד הגאווה בירושלים. כשנשאל על הנושא ב-2015 אמר שהוא מתחרט על המצעד. בשיחה עם תלמידי תיכון בגבעתיים בשנת התשע"ה (2015) בתגובה לקריאה של תלמיד מהקהל בשיחה בנושא הקהילה הגאה אמר סמוטריץ' "אני הומופוב גאה". סמוטריץ' נמנה עם מייסדי עמותת "רגבים" ב-2006, ושימש כמנהל הפעילות שלה. התמנה למנהל ישיבת קדומים ונמנה עם מייסדי איגוד הישיבות הגבוהות. שימש נציג ציבור במליאת מועצת העיתונות, חבר הנהלה בישיבת בני חיל ובתנועת קוממיות בגרעין החינוכי בנתניה. פעילות פוליטית התמודדותו הראשונה של סמוטריץ' לכנסת הייתה בבחירות לכנסת השמונה עשרה ב-2009. אז הוצב במקום התשיעי ברשימת האיחוד הלאומי, ובהתאם לחוק הבחירות לכנסת שוחרר לשלושה חודשים משירותו בצה"ל, לאחריהם חזר להשלים את שירותו. המפלגה זכתה בארבעה מנדטים, וסמוטריץ' לא נכנס לכנסת. לימים סיפר אחד ממכריו שסמוטריץ' לא רצה לרוץ לכנסת ועשה זאת רק בלחץ חבריו, ובעקבות הוראת רבותיו ובראשם הרב חיים דרוקמן שקבעו שמדובר ברעיון טוב. בשנת 2015, לקראת הבחירות לכנסת העשרים, הוצב במקום התשיעי ברשימת הבית היהודי, לאחר שנבחר על ידי מרכז האיחוד הלאומי – תקומה למקום השני שהוקצה לה ברשימה. בעקבות פטירתו של השר אורי אורבך, קודם סמוטריץ' למקום השמיני ברשימה ונבחר לכנסת. הוא מונה לסגן יושב ראש הכנסת ולחבר בוועדת הכספים ובוועדת הפנים והגנת הסביבה. במהלך הכנסת העשרים העביר סמוטריץ' כיוזם ראשון שתים עשרה הצעות חוק. הצעות החוק הבולטות ביותר היו: בח' שבט התשע"ט (14 בינואר 2019), לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, גבר סמוטריץ' על השר אורי אריאל, ונבחר במרכז מפלגת האיחוד הלאומי – תקומה ליו"ר המפלגה. לקראת אותן בחירות הגיעה מפלגת האיחוד הלאומי – תקומה להסכם על ריצה משותפת עם הבית היהודי ועם עוצמה יהודית במסגרת איחוד מפלגות הימין. על פי ההסכם הוצב סמוטריץ' במקום השני ברשימה לכנסת, אחרי יו"ר הבית היהודי הרב רפי פרץ. עוד הוסכם כי תינתן לו הזכות לבחור ראשון מבין התפקידים שיתקבלו במסגרת ההסכם הקואליציוני, ושאם תקבל הסיעה רק תפקיד שר אחד, יכהנו בו שניהם ברוטציה. הסכם זה נשמר גם לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, אז רצו הבית היהודי והאיחוד הלאומי עם הימין החדש במסגרת רשימת ימינה. בכ' סיון התשע"ט (23 ביוני 2019) מונה לשר התחבורה ולחבר הקבינט המדיני ביטחוני, במסגרת ממשלת המעבר. במהלך כהונתו כשר התחבורה החל את מיזם נתיב פלוס שבמסגרתו הוקצו בכביש החוף ובנתיבי איילון נתיבי נסיעה לתחבורה ציבורית ולכלי רכב פרטיים עם לפחות נוסע אחד או שניים מלבד הנהג. כמו כן האיץ סמוטריץ' את חשמול הרכבת בקו המהיר בין ירושלים לתל אביב, וכן החל בבניית מסילת ראשון לציון – מודיעין. ביולי 2022, כשנשאל על יחסו לערבים, העיד על עצמו כי "אני כשר תחבורה יהודי, דתי, מתנחל, ימני – כנראה לא ימין רך כל כך – ידעתי לדאוג לצרכים שלהם. ותשאל אותם, הם מודים בזה". לקראת הבחירות לכנסת העשרים וארבע התפצל מרשימת "ימינה". לדבריו, על רקע נכונותו של בנט להיכנס לממשלה בשיתוף מפלגות שמאל. סמוטריץ' התמודד בראש רשימת "הציונות הדתית", בבלוק טכני של המפלגות "האיחוד הלאומי – תקומה", "עוצמה יהודית" ו"נעם". הרשימה קיבלה בבחירות 6 מנדטים, מתוכם 4 למפלגתו של סמוטריץ'. סמוטריץ' הרבה לתקוף את ממשלת ישראל השלושים ושש, ובפרט את ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הדתות מתן כהנא. באפריל 2022 אמר עליהם בריאיון: "מי ששותף לממשלה הזו לא צריך להכניס אותו לבית הכנסת. זה הדבר הכי לגיטימי בעולם. [...] אני חושב שאנשים שהפנו עורף לציבור, אמורים להרגיש לא רצויים בציבור". בסוף שנת 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל אמר סמוטריץ' בהתייחס לאמירה זו שהיה לו חלק בהסלמת השיח והוא מתנצל על כך. לקראת הבחירות לכנסת ה-25 חתם סמוטריץ' פעם נוספת על הסכם ריצה משותפת בבלוק טכני עם עוצמה יהודית ומפלגת נעם. סמוטריץ' ניסה לשמר את יחסי הכוחות בין מפלגתו לבין עוצמה יהודית כבמערכות הבחירות הקודמות, אך לבסוף נכנע לדרישתו של איתמר בן גביר שהסקרים נתנו לו יותר קולות מלמפלגתו של סמוטריץ' והסכים לחלוקה שווה של המקומות ברשימה. הרשימה זכתה ב-14 מנדטים, מהם 7 לאיחוד הלאומי – תקומה. לאחר הבחירות נכנס לממשלת ישראל השלושים ושבע והתמנה לשר האוצר ולשר במשרד הביטחון הממונה על יחידות מתאם פעולות הממשלה בשטחים והמנהל האזרחי. ב-7 בפברואר 2023 התפטר מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי. ב-2 במרץ 2023, חתם סמוטריץ עם יו"ר ההסתדרות החדשה ארנון בר־דוד על הסכם שכר חדש במגזר הציבורי, שהתפרס על פני ארבע שנים. ההסכם כלל תוספות שכר לעובדים, קיצור שבוע העבודה ומענקים חד־פעמיים בשווי 6,000 ש"ח לכל עובד. במסגרת חוק ההסדרים בשנת 2023, קידם סמוטריץ' את הקמת קרן הארנונה, שייעודה הוא העברת כספים מרשויות מקומיות שבונות שטחים לעסקים לרשויות מקומיות שיאשרו בנייה של יחידות דיור. הקמת הקרן לוותה בהתנגדות של מרכז השלטון המקומי בישראל ובשביתות של רשויות מקומיות. באוגוסט 2023 מנע סמוטריץ' העברה של כ-300 מיליון שקלים שהובטחו לרשויות מקומיות ערביות במסגרת הכספים הקואליציוניים בזמן הממשלה הקודמת, בטענה שמדובר בתקציב פוליטי שאין לו הצדקה מקצועית וכן שהתקציב עלול לזלוג לארגוני פשיעה, כפי שקרה במקרים דומים בעבר. כמו כן סירב לאשר תקציב של 200 מיליון שקלים למכינות לשילוב סטודנטים ערבים באקדמיה, והתנה את אישור התקציב ב"יצירת מנגנונים שיטפלו בהקצנה הלאומנית באוניברסיטאות וימנעו אותה". במאי 2024, עצר סמוטריץ' העברת תקציב של כ-6 מיליארד ש"ח לרכש ביטחוני. סמוטריץ' התנה את העברת הסכום בהקמת ועדה ציבורית לבחינת תקציב הביטחון. הוועדה הוקמה באוגוסט 2024 ובראשה עומד יעקב נגל, מ"מ ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר. בתחום המיסוי, ביטל סמוטריץ' את המס על כלים חד־פעמיים ואת מס הקנייה על משקאות ממותקים, יזם הארכת הוראת שעה שהעניקה תוספת נקודת זיכוי להורים על כל ילד בגיל 6–12, וקידם את השוואת סכום מענק העבודה שגבר מקבל לזה שאישה מקבלת. ב-11 בספטמבר 2024, ועדת הכספים של הכנסת אישרה את הצעתו של סמוטריץ' להטיל מס פחמן על דלקים שאינם לתחבורה באופן הדרגתי מ-2025 עד 2030. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. אף על פי כן, הטיל טראמפ מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. באפריל 2023, במהלך כהונתו כשר האוצר על רקע הרפורמה המשפטית, הורידה חברת דירוג האשראי מודי'ס את תחזית הדירוג של ישראל מ"חיובית" ל"יציבה" בטענה כי "הרשות המחוקקת והרשות המבצעת הפכו פחות צפויות ויותר מוכנות לייצר סיכונים משמעותיים ליציבות הכלכלית והחברתית". בפברואר 2024, בזמן מלחמת חרבות ברזל, הורידה מודי'ס את דירוג האשראי של ישראל מ-A1 ל-A2 עם תחזית דירוג שלילית, בין היתר בנימוק שהיעדר תוכניות לסיום המלחמה ולחיזוק ביטחונה של ישראל אחריה מגדילים את הסיכונים הפוליטיים ומחלישים את הרשות המבצעת והמחוקקת וכן את החוסן החברתי והפיסקלי של המדינה. הייתה זו הורדת הדירוג הראשונה מאז החלה החברה לדרג את ישראל בשנת 1988. באפריל 2024, הצטרפה אליה סוכנות S&P ובאוגוסט גם סוכנות הדירוג פיץ'. בספטמבר 2024, באופן חריג, הודיעה חברת הדירוג מודי'ס על הורדת דירוג כפולה לישראל, לדירוג Baa1 עם תחזית שלילית, הנמוך ביותר מעולם. בהחלטה נכתב כי "הסיכון הגאופוליטי התגבר באופן משמעותי, הכלכלה הישראלית לא תתאושש במהירות". באותם ימים לא תמה המלחמה בעזה והתגברה הלחימה מול חזבאללה בלבנון. נכתב כי ישנה "ירידה באיכות המוסדות והממשל של ישראל, אשר לא היו אפקטיביים בצורה מלאה במניעת פעולות הפוגעות במדדי האשראי". לצד ההתפתחויות בזירה הצבאית, בסוכנות הדירוג עקבו כיצד הממשלה אישרה את פריצת מסגרת תקציב 2024 והתעכבה בקידום תקציב 2025 – חרף אזהרות בכירי משרד האוצר ובנק ישראל. בעקבות פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נדרש סמוטריץ' לדאוג למימון המלחמה ולצורך כך העביר תקציבים מתוקנים לשנים 2023 ו-2024 עם הרחבה משמעותית לתקציב הביטחון ובתקציב 2025 הכניס העלאות מיסים וקיצוצים נרחבים. יעד הגירעון כאחוז מהתמ"ג עמד בתקציב 2024 על 6.6% לפני שישראל יצאה ללחימה עצימה בלבנון. סמוטריץ' הביא מתווה פיצויים לעסקים אותו הוא כינה "מרחיב"., לטענתו בניגוד לעמדת אנשי אגף התקציבים, קבע שמפוני הצפון יועברו לבתי מלון ולא לפתרונות זמניים כפי שתוכנן בעבר והביא מתווה תגמול מרחיב לחיילי המילואים. למרות זאת, סמוטריץ' דחה את הדרישה לביטול הכספים הקואליציוניים והסטתם לטובת המאמץ המלחמתי – למרות המלצת הדרגים המקצועיים במשרד האוצר ובבנק ישראל. סמוטריץ אישר הסטה קטנה יחסית, של 860 מיליון שקל בתקציב 2023, מתוך 10.5 מיליארד ש"ח שטרם נוצלו. בתקציב 2024 המתוקן, מתוך תקציב מתוכנן של 7.9 מיליארד ש"ח הסכים סמוטריץ' לקצץ 2.4 מיליארד (30%). הכספים הקואליציוניים ב-2024 כוללים תוספות שכר למורים בבתי ספר חרדיים. העלאות המיסים כללו העלאה של המע"מ מ-17% ל-18% בשנת 2025. ב-3 במרץ 2024, אישרה הכנסת את החוק שיזם סמוטריץ' לגביית תשלום חד פעמי מכלל הבנקים הגדולים במשק בשנים 2024–2025, לשם השגת יעדי תקציב המדינה במסגרת המלחמה. כן הוקפאו מדרגות מס הכנסה (צעד שמשעותו שחיקת המדרגות ב-3.43%), הועלו דמי ביטוח לאומי לשנתיים, והוטל מס על רווחים כלואים. בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר טבח שבעה באוקטובר, צוטט סמוטריץ' כאומר "צריך להיות עכשיו אכזריים לא להתחשב יותר מדי בשבויים". באפריל, לאחר שקבינט המלחמה הנחה להרחיב את המעברים לרצועת עזה, סירב לתקצב את ההרחבה בנימוק שההנחיה "חסרת תוקף, מנוגדת לחוק ולהחלטת הקבינט". ב-16 במאי 2024, הצהיר סמוטריץ' על כוונתו להטיל מכס של 100% על יבוא מוצרים מטורקיה, זאת עד לסיום כהונתו של רג'פ טאיפ ארדואן כנשיא טורקיה. ההחלטה ספגה ביקורת מאיגוד לשכות המסחר ומחלק ממפלגות האופוזיציה. לאורך המלחמה הביע סמוטריץ' התנגדות לעסקה לשחרור חטופים הכוללת שחרור מחבלים. עם זאת, הוא תמך בעסקת שחרור החטופים של נובמבר 2023. ביולי 2025 נמנה עם חברי "ועדת שיקלי", שהמליצה לממשלה על פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. בהתאם להסכם הקואליציוני להקמת הממשלה ה-25 נקבע שסמוטריץ' ימונה לשר במשרד הביטחון האחראי על המנהל האזרחי. בתחילה התגלעו חילוקי דעות בין סמוטריץ לשר הביטחון גלנט על הסמכויות שיוענקו לסמוטריץ', אך ב-23 בפברואר 2023 נחתם הסכם ביניהם. על פי ההסכם הוקם במשרד הביטחון גוף ממשלתי חדש בשם "מנהלת ההתיישבות (יו"ש)" שנועד לנהל את כל היבטי החיים של ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון שכפוף לסמוטריץ'. מנהלת זו היא גוף ממשלתי אזרחי, בניגוד למנהל האזרחי ולמתאם פעולות הממשלה בשטחים, שהם גופים צבאיים. בנוסף להתנחלויות ניתנו למנהלת ההתיישבות גם סמכויות הנוגעות ישירות לחיי הפלסטינים, בהן אכיפת חוק התכנון והבנייה כלפי הבנייה הפלסטינית בשטחי C, סמכות להפקעת מקרקעין וסמכות להכרזה על אדמות מדינה. בתפקידו במשרד הביטחון פעל סמוטריץ' לבנייה בהיקפים גדולים בהתנחלויות ביהודה ושומרון, להכשרת מאחזים, להקמת יישובים חדשים, להשקעה בתשתיות של כבישים ולהכרזה על אדמות מדינה. כמו כן פעל סמוטריץ' לצמצום האכיפה נגד בנייה בלתי חוקית של יהודים ולהגברת האכיפה נגד ערבים, באופן שעורר ביקורת מצד מפקד פיקוד המרכז דאז, יהודה פוקס. בשנים 2024-2025 נהרסו למעלה מ-1000 מבנים בכל שנה. בנובמבר 2024, לאחר זכייתו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית, אמר סמוטריץ' כי הנחה את המנהלת להתחיל בעבודת מטה להכנת התשתית הנדרשת להחלת ריבונות. בספטמבר 2025, לקראת הכרזתן של מדינות רבות על הכרה במדינה פלסטינית, קרא להחיל ריבונות על 82% מיהודה ושומרון (לא כולל שטחם של הערים הערביות הגדולות), כך שיחולו רק על 80,000 פלסטינים. לטענתו, יש לדבר קונזנוס רחב בקרב העם, בייחוד לאחר טבח שמחת תורה ותמיכה מצד הממשל בארצות הברית. לפי התוכנית, לא תינתן לפלסטינים בשטחים אלה זכות בחירה לכנסת. ההצהרה גונתה על ידי הרשות הפלסטינית ועל ידי איחוד האמירויות הערביות, שהזהירה כי צעד כזה "יפגע קשות ברוח הסכמי אברהם". בנובמבר 2025 פורסם דוח מבקר המדינה על פיו סמוטריץ' שהוסמך לנהל את הקבינט החברתי-כלכלי במלחמת חרבות ברזל, להוביל אותו, לקבוע את סדר היום שלו ולנהל את דיוניו שמטרתם קבלת החלטות, לא מימש את סמכויותיו אלה. כתוצאה הקבינט לא מילא את התפקידים שהוקצו לו ונמנע ממתן מענה מערכתי ליישובי קו העימות בצפון ותושביהם. עמדותיו סמוטריץ' מאמין שהתנועה הלאומית הפלסטינית התגבשה כהתנגדות לציונות תוך שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הוא סבור כי אין אפשרות לקיום שלום בין שתי התנועות הלאומיות, ולכן, לדבריו, דחו הפלסטינים הצעות שלום ישראליות. הוא תומך במדיניות "מאזן אימה" הכוללת סנקציות כמו הריסת בתי מחבלים וגירוש משפחות מחבלים. הוא הדגיש את הצורך באפס סובלנות מול אירועים המערערים את ההרתעה, כולל מקרים כמו פרשת עהד תמימי. סמוטריץ' מתנגד לעסקאות חטופים ושבויים שנעשו בשנים האחרונות, בטענה שזה מעודד חטיפות נוספות על ידי ארגוני הטרור השונים בעולם. הוא תומך בעיגון בחוק של המלצות ועדת שמגר, וזאת בכדי לצמצם את "מרחב התמרון" לעסקאות מסוכנות, לשיטתו. בעת כהונתו כשר אוצר ב-2023, לאחר פיגוע הירי בחווארה, שבעקבותיו פרצו מהומות בכפר, אמר סמוטריץ' שעל מדינת ישראל "למחוק את חווארה". דבריו ספגו גינויים ברחבי העולם, וכל גורמי הממשל האמריקאי סירבו להיפגש עמו. בהמשך הבהיר שהתכוון לפינוי ללא פגיעה בנפש. בינואר 2025, לאחר פיגוע הירי באל-פונדוק ובזמן שבו מתקיים קרב ג'באליה השלישי שבו נהרגו תושבים רבים ואחרים פונו בכוח תוך גרימת הרס רב, אמר סמוטריץ' כי "פונדוק, שכם וג'נין צריכות להיראות כמו ג'באליה, כדי שכפר סבא לא תהיה כפר עזה". סמוטריץ' התבטא מספר פעמים באופנים שונים ביחס לשאלת המצור ההומניטרי על עזה. מחד באפריל ובמאי 2025 אמר כי "אף גרגר לא יכנס לעזה באופן שיגיע לחמאס". ומאידך אמר באוגוסט 2024 וביולי 2025 כי אף אחד בעולם לא ייתן לנו להרעיב 2 מיליון אזרחים בעזה עד מוות. בפעם הראשונה שאמר זאת הוא הוסיף שאולי זה היה "צודק ומוסרי" לבצע הרעבה כזו עד שיוחזרו החטופים. דבריו אלו ספגו גינוי ממדינות הנחשבות לפרו-ישראליות. במהלך מלחמת חרבות ברזל, קרא מספר פעמים לחידוש ההתיישבות היהודית ברצועת עזה, ולעידוד הגירה מרצון מרצועת עזה. בספטמבר 2025 אמר כי יש בעזה "בוננזה של נדל"ן" וטען כי הוא דן עם ממשל טראמפ כיצד לחלק את הקרקע שם בין ישראל וארצות הברית, על מנת לכסות את עלויות המלחמה. גם לאחר הסכם חמאס–ישראל (אוקטובר 2025), בו נסוגה ישראל לגבולות מוסכמים בתוך הרצועה ועצרה את הלחימה, המשיך סמוטריץ' לדבוק בהקמת התיישבות יהודית בעזה. באוקטובר 2025 אמר סמוטריץ' כי יש לוותר על נורמליזציה עם סעודיה אם היא תתבע בתמורה לכך הקמת מדינה פלסטינית, ובמקרה כזה יש לומר לסעודים "תמשיכו לרכוב על גמלים על החול במדבר ואנחנו נמשיך לפתח מעצמה טכנולוגית". לאחר מכן התנצל על דבריו. בסוף 2014, בעת שהרשות הפלסטינית פעלה מדינית נגד ישראל, הציע סמוטריץ' לשקול לאפשר את עליית שלטון חמאס ביהודה ושומרון, מתוך הנחה ש"חמאס הוא נכס" מבחינת הלגיטימציה הבין-לאומית ושצה"ל השולט בשטח מאז מבצע חומת מגן ידע לטפל באיומים מבחינה ביטחונית. בריאיון ב-2015 חזר על טענה זו באומרו שבזירה המדינית, שהיא הזירה המרכזית שאיתה ישראל מתמודדת: "הרשות הפלסטינית היא נטל, וחמאס הוא נכס", כיוון שלדעתו הוא לא יזכה להכרה, או מעמד בבית הדין הפלילי הבין-לאומי, עקב פעילותו כארגון טרור. משנת 2018 טען סמוטריץ' שוב ושוב שיש לכבוש באופן מלא את רצועת עזה ולפרק את החמאס מנשקו וביקר את נתניהו על שהוא מסרב לעשות זאת. באפריל 2022 אמר שישראל עתידה לשלם מחיר כבד על חוסר הטיפול בהתעצמות חמאס ברצועת עזה. במאי 2023, במהלך מבצע מגן וחץ, אמר שבסופו של דבר לא תהייה ברירה אלא לכבוש את רצועת עזה ולפרז אותה, אבל שבאותה עת הדבר לא רלוונטי. ביולי 2025 סמוטריץ' אמר כי אינו רוצה לחזור לגוש קטיף במתכונתו הקודמת משום שהיה קטן וצפוף, וכי כיום עזה מאפשרת "לחשוב בגדול" מבחינת שטח ושליטה והביע תמיכה בכיבוש רצועת עזה, עידוד הגירה מרצון, והשמדת חמאס, בטענה כי שליטה על הקרקע היא הדרך לגבות מחיר מארגוני טרור. הוא התנגד לגישה שלפיה אין לישראל מה לחפש בעזה, וטען שהימנעות משליטה בה תגרום להמשך איומים על ישראל. בספטמבר 2017 הציג את "תוכנית ההכרעה", תוכנית חד־צדדית שאמור להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התוכנית מבוססת על הנחה שהעם הפלסטיני הוא תנועת נגד לציונות, ולכן לא ישלים לעולם עם קיומה של מדינת ישראל. על פי סמוטריץ', אין אפשרות ליישב את השאיפות הלאומיות של היהודים והפלסטינים, והטרור הפלסטיני לא נובע מייאוש, אלא מתקווה להכניע את ישראל. לפי התוכנית, יפורקו הרשות הפלסטינית והשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. ישראל תחיל ריבונות מלאה ביהודה ושומרון ותעודד התיישבות יהודית נרחבת באזור. לפלסטינים יוקמו מנהלות מוניציפליות, ללא מאפיינים לאומיים, שלטענתו תואמים את המבנה התרבותי־חמולתי בחברה הפלסטינית. תינתן להם אפשרות לחיות כתושבי קבע תחת שלטון ישראלי, ללא זכות הצבעה לכנסת, בכך תישמר עליונות יהודית בקבלת ההחלטות במדינת ישראל. אף על פי כן, טען סמוטריץ' שהפתרון לא יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד, כי היא מעניקה לפלסטינים זכויות דמוקרטיות רבות יותר מאשר הם מקבלים מהרשות הפלסטינית. התוכנית מציעה שלושה מודלים אפשריים לשיפור הרכיב הדמוקרטי בטווח הארוך: הענקת זכות הצבעה לפרלמנט הירדני; שיתוף בהחלטות אזרחיות ולא לאומיות; ואף אזרחות מלאה, בהתאם לכמות התושבים הערבים שיבקשו זאת, תוך הצהרת נאמנות ושירות צבאי או לאומי. תושב שלא יהיה מעוניין בכך יקבל סיוע להגר למדינה אחרת. אלו שינקטו בפעולות טרור יטופלו בידי כוחות הביטחון, כך שייווצרו ייאוש מחזון המדינה הפלסטינית ודעיכה של המוטיבציה לטרור, כפי שלאחר מלחמת העצמאות קיבלו ערביי ישראל את השלטון הישראלי כעובדה מוגמרת. בכנסת העשרים היה בין חברי הכנסת הפעילים ביותר בהגשת הצעות חוק בנושא דת ומדינה. פעילותו בתחום דיני האישות כוללת את הצהרתו שמפלגת הבית היהודי היא מפלגה דתית ש"לעולם לא תכיר בנישואים חד מיניים". הוא הגיש בשנת 2017 יחד עם חברי הכנסת יואב בן צור ומיכאל מלכיאלי מש"ס, הצעת חוק לפיה בעל של אישה שאינה מקיימת פסק דין המחייב אותה לקבל גט לא יצטרך להמתין שלוש שנים לפני שיוכל לבקש אישור לשאת אישה שנייה. בשנת 2018 הגיש הצעת חוק לפיה המדינה תממן הקפאת ביציות עבור נשים עגונות ומסורבות גט. מטרתה של הצעת חוק זו הייתה לבטל את אחד ממנופי הלחץ העיקריים של סרבני גט על נשותיהם, אולם "הקואליציה הבין-לאומית למען זכויות העגונה" טענה נגדה שמדובר בהליך שהצלחתו מוטלת בספק, ועלול לעכב באופן משמעותי את מתן הגט. בשנת 2018 קרא לממשלה להימנע מהרחבת הקריטריונים לזכאות לעלייה מאתיופיה כך שיכללו הורים ואחים של בני קהילת הפלאשמורה, שעל פי ההלכה אינם יהודים, ובנוסף אינם זכאֵי-עלייה מכח חוק השבות. הוא פנה לפרקליט המדינה לפתוח בחקירה פלילית נגד ארגון "השגחה פרטית", שלטענתו מעודד אנשים להפר את החוק בכך שהקים מערך נישואים אלטרנטיבי לרבנות הראשית. הוא פעל להשבת הסטטוס קוו בענייני תחבורה ציבורית בשבת על ידי שינוי לוחות הזמנים והמסלולים של קווי אוטובוס שפעלו לאחר כניסת השבת. בריאיון ביוני 2019 השיב לאסף ליברמן, ששאל אותו האם רצונו שישראל תהיה מדינת הלכה, כי "חוקי התורה עדיפים בהרבה על מדינת ההלכה שיצר כאן אהרון ברק". כשנשאל האם שאיפתו שיונהגו בישראל כל משפטי התורה, השיב שבעזרת השם, כשעם ישראל ירצה, תתנהל לפי משפט התורה, "כפי שהיה בימי דוד המלך ושלמה המלך, על פי משפט התורה, כמובן, בהתאמה לימים האלה ולאתגרים האלה ולכלכלה הזאת ולאיך שחיה חברה בשנת 2019". כשנשאל האם יסקלו מחללי שבת, השיב ש"לא סוקלים מחללי שבת כל כך מהר", ואמר שלפי חז"ל, סנהדרין שהייתה מוציאה להורג פעם בשבעים שנה הייתה נחשבת "קטלנית". סמוטריץ' השווה זאת למדינת ישראל, שהוציאה להורג אדם אחד בשבעים שנותיה, ואמר כי דומה לכך גם עונש המוות במשפט התורה "איננו כה מפחיד". סמוטריץ' הצהיר כי הוא מאמין בכלכלה חופשית, וכי תפקידה של הממשלה הוא להתערב כמה שפחות בשוק ולתת לכוחותיו לעשות את שלהם. הוא תומך בהצהרותיו בשיטת השוברים בחינוך, בהורדת מיסים ובאיסור שביתה בשירותים חיוניים. בנוסף, סמוטריץ' תומך במעבר לתמיכה ישירה בחקלאים על פני חסמים, מכסים ובירוקרטיה המונעים יבוא תוצרת מחו"ל. עם זאת, לאחר שהתמנה לשר האוצר, פרשנים רבים הביעו אכזבה ממדיניותו, וטענו כי מדיניותו בפועל קרובה יותר לשמאל הכלכלי מאשר לימין הכלכלי. בראיון איתו בינואר 2026 הודה כי מדיניותו בפועל גלשה לשמאל הכלכלי, אך טען כי עשה זאת בגלל לחצים מצד חברי הממשלה האחרים. בדצמבר 2015 נשאל על דו"ח העוני השנתי שפורסם, והשיב: "אין ספק שממצאי דו"ח העוני אמורים להילמד בצורה מעמיקה ולהיות חלק מתוכניות עבודה שלנו ככנסת וכממשלה כדי לצמצם את העוני בישראל. עם זאת, לא צריך לאבד פרופורציות. אין ספק שעני היום הוא הרבה פחות עני מלפני 20 שנה. הצמיחה במדינת ישראל מתקדמת. אז נכון שעשירים היום יותר עשירים מפעם אבל גם העניים יותר עשירים מבעבר במונחים מוחלטים. הפער נשמר והוא כמובן כואב וצריך לטפל בו, אבל לא צריך להלקות את עצמנו על מה שלא מגיע לנו. אין כאן אף אחד שמת מרעב או מקור ברחובות". בריאיון לעיתון משפחה, לאחר שהסביר סמוטריץ' על תפיסת עולמו הכלכלית שמשלבת בין שוק חופשי תחרותי ובין השקעה בערכים שהמדינה מאמינה בהם, התייחס להגדלת הקצבאות לאברכים ואמר: "אני אגיד לכם משפט שבעיניי חשוב מאוד: ניסו הרבה תאוריות כלכליות, ניסו קפיטליזם, ניסו סוציאליזם, אבל דבר אחד לא ניסו: תפיסה כלכלית שנקראת 'והיה אם שמוע'. אם ניישם את התורה, נזכה לשפע כלכלי וברכה גדולה. זו תהיה התפיסה הכלכלית שלי. אני לא נשאר בגובה שלושים אלף רגל. כשר אוצר אכנס למאקרו ולמיקרו ולנתונים ולשפה הכי מקצועית בעולם. אבל שנייה לפני שיורדים למטה – אנחנו יהודים מאמינים". בהמשך הריאיון הוסיף: "מהסיבה הזו, כאשר באתי ואמרתי שאני רוצה להגדיל את תקציב לימוד התורה, הצגתי שתי סיבות: א' – כי זה חשוב, ומדינת ישראל צריכה להצהיר 'לימוד התורה חשוב לי'. ב' – זה עובד כלפי שמיא וזה עובד במציאות. אנחנו מאמינים במה שכתוב בתורה – 'אם בחוקותיי תלכו ונתתי גשמיכם בעיתם' ויהיה שפע כלכלי גדול". לקראת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, הציגו סמוטריץ' וחבר הכנסת שמחה רוטמן את מצע מפלגת הציונות הדתית בנוגע למערכת המשפט הידוע גם בתור תוכנית "חוק וצדק", התכנית כוללת את: סמוטריץ' תומך ברפורמה המשפטית במערכת המשפט. באפריל 2016, בעקבות דיווחים על הפרדה הנהוגה בבתי חולים רבים בישראל בין יולדות יהודיות לערביות, ולאחר שאשתו התראיינה וסיפרה שלא נעים לה לשהות באותו חדר עם יולדות ערביות או לקבל טיפול ממיילדת ערביה, צייץ סמוטריץ' מספר ציוצים בהם כתב בין השאר: "יש פערים מנטליים ולשני הצדדים יותר נוח להיות עם עצמם", "אשתי ממש לא גזענית, אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות", וכן "יש מלחמה כבר מאה שנה בארץ הזו בין יהודים לערבים ולכן טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד עשרים שנה". לאחר שמפכ"ל המשטרה קובי שבתאי אמר, בהתייחסו למהומות בלוד, שהן אירעו כחלק מהמהומות בישראל, ושאין חלוקה מצידו בין יהודים וערבים, אלה טרוריסטים משני הצדדים שצריך לטפל בהם, ביקר אותו סמוטריץ: "הבעיה היא שהמפכ"ל יורק בפרצופם של אזרחי ישראל ומדבר כמו מהאו"ם על סימטריה בין שני הצדדים, יש התקוממות לאומנית של ערבי ישראל שמשתפים פעולה כגיס חמישי עם האויבים שלנו בחמאס, אתה צריך לדחוף לוועדת חקירה – למה המפכ"ל מדבר כך? למה לקח כל כך הרבה זמן לגייס כוחות? ערביי ישראל הם אזרחים אבל מה לעשות יש להם הזדהות עם האויב". ביחס לבעיית הנשק הבלתי-חוקי בציבור הערבי, סבור סמוטריץ ש"אי אפשר להצליח לטפל בתופעה של נשק בלתי חוקי בכלים הרגילים, וחייבים לייצר הגדרה אחרת של המציאות. יש כאן כפירה בריבונות של המדינה וצריך לומר שמדובר במכת מדינה. צריכים כאן מנהיגות ולא לשים פלסטרים ולייצר סט כלים אחר לממשלה". ב-2021, לאחר הבחירות לכנסת העשרים וארבע, התנגד סמוטריץ' נחרצות להקמת ממשלה בראשות בנימין נתניהו שתישען על הרשימה הערבית המאוחדת בהנהגת מנסור עבאס. התנגדותו של סמוטריץ' הכריעה את הוויכוח הפנימי בגוש הימין בשאלה זו בטרם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושש. בין השאר אמר סמוטריץ': "ניסיונות ההלבנה של התנועה האיסלאמית מצד גורמים מסוימים בימין משקפים עיוורון וקוצר רואי מסוכן וחסר אחריות שיביא לאובדן שלטון הימין לעשרות השנים הבאות ולסופה של המדינה היהודית. לא פחות. הסתמכות של הימין על עבאס תהיה פשע, שיביא אולי לעוד כמה שנות שלטון של נתניהו, אבל מיד אחר כך יעביר את השלטון לשותפות שמאל-ערבים להרבה מאוד שנים ולאסון למדינת ישראל". ב-2022 קרא להוציא מחוץ לחוק את המפלגות הערביות הקיימות, שלשיטתו תומכות במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, על מנת לפתוח "פתח בחברה הערבית ליסוד הנהגה אזרחית אחרת, שמקבלת את האתוס המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית ושואפת לשפר את חייהם ורווחתם של אזרחי ישראל הערבים במסגרת המדינה היהודית". באוקטובר 2021 עורר סערה כשבמהלך נאומו בכנסת הגיב לקריאות ביניים מצד חברי הכנסת מהרשימה המשותפת ומרע"ם במילים "אתם פה בטעות – כי בן-גוריון לא גמר את העבודה ולא זרק אתכם ב--48'. זאת האמת. איתכם אין לי שיג ושיח". סמוטריץ' מתנגד לשירות מעורב של גברים ונשים ואף קרא לעכב גיוס לצה"ל, מתוך התנגדות לכך. במרץ 2017 קרא סמוטריץ' לישיבות ולמכינות לעכב את גיוס תלמידיהם לצה"ל במחזור גיוס אחד, על-מנת להפעיל לחץ על הצבא על רקע סוגיית השירות הקרבי המשותף ושילוב נשים בתפקידי לחימה בצה"ל. על רקע סוגיה זו אמר סמוטריץ' בינואר 2018 כי "בסופו של יום יש מקצועות ותפקידים בחיים שמתאימים לגברים, ויש מקצועות שמתאימים לנשים – כך הקב"ה ברא את העולם, כך טוב לעולם". בפברואר 2026 אמר כי אם הבת שלו תשאל, הוא ישתדל לחנך אותה לא ללכת לצבא, כי הרבנות הראשית מתנגדת וכי זו עמדת רבותיו. סמוטריץ' מתח ביקורת על אמצעים חריפים, בהם עינויים, שנקט השב"כ כלפי עצורים בחשד של מעורבות בהצתת בית משפחת דוואבשה בדומא וכלפי בני קהילתם, ושלל את הגדרת המעשה כפעולת טרור. הוא כתב: "טרור הוא רק אלימות שמפעיל אויב במסגרת מלחמה נגדנו ורק הוא מצדיק נקיטת צעדים חריפים שמקומם לא יכירם במציאות רגילה. כל השאר זה פשע חמור, פשע נאלח, פשע לאומני, אבל לא טרור. בכל השאר מטפלים במגוון הכלים הרחב שמעמיד ההליך הפלילי. הרצח בדומא, עם כל חומרתו, הוא לא אירוע טרור." סמוטריץ' התנגד ל'חוק ההדחה', המעניק יכולת לחברי הכנסת להדיח ח"כ מכהן ללא צורך באישור בג"ץ, שמטרתו הייתה להדיח את חברת הכנסת חנין זועבי. באוקטובר 2016, לאחר דרישת נציגי ארגון בצלם מחברי האו"ם לנקוט בסנקציות נגד ישראל, קרא יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, לשלול את אזרחותו של מנכ"ל הארגון, חגי אלעד. סמוטריץ' התנגד לצעד זה בנימוק שהוא אנטי דמוקרטי. סמוטריץ' תומך בהצעת חוק עונש מוות למחבלים ובכך שתחול גם על יהודים. בדצמבר 2025 ציין: "אם יהיו בוגדים מתוכנו - זה חל גם עליהם". בשנת 2022 בנאום במליאת הכנסת ביום רצח רבין, אמר סמוטריץ' בהיותו חבר כנסת, כי שב"כ לא רק נכשל בהגנה על רבין אלא גם השתמש ב"מניפולוציות חסרות אחריות שעד היום לא נחשפו במלואן, כדי לעודד את הרוצח לבצע את זממו". דבריו עומדים בניגוד לברורים משפטיים שבוצעו בנושא ומצאו כי אבישי רביב לא ייחס ליגאל עמיר כוונה רצינית לרצוח את רבין. בכירים בשב"כ דחו את הדברים וטענו כי מדובר בהפצת תאורית קשר על רצח רבין. רבים במערכת הפוליטית גינו את דברי סמוטריץ' כתאוריית קשר שפוגעת בשב"כ. בהם גלעד קריב, תמר זנדברג, בני גנץ, ואבי דיכטר. סמוטריץ' טען באותו נאום כי הביקורת הקשה של גורמים בימין כלפי רבין והסכם אוסלו לא קשורה לרצח. לעומת זאת טען בני גנץ כי מנהיגי ציבור הסיתו וגרמו לאווירת הסתה שתרמה לרצח סנקציות בין-לאומיות ביוני 2025 הודיעו בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ונורווגיה שהטילו עיצומים על סמוטריץ' ועל השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, בנימוק שצעד זה ננקט עקב "הסתה לאלימות נגד פלסטינים". העיצומים כוללים איסור כניסה למדינות הללו, הקפאת נכסים אם קיימים, ואיסור על מוסדות כלכליים וחברות עסקיות לבצע איתם עסקאות כספיות. שר החוץ הבריטי דייוויד לאמי תיאר בנאום בפני הפרלמנט את התבטאויותיהם של השרים ביחס לעזה ולפלסטינים כ'מפלצתיות'. לפני הטלת הסנקציות, פנה סמוטריץ' לבנק ישראל בדרישה להגן על לקוחות בנקים שעלולים להיות מושפעים ממגבלות במדינות שונות ולדאוג לכך שיקבלו שירותים בנקאיים מהבנקים בישראל. בתגובה, הפיקוח על הבנקים גיבש טיוטת הוראה חדשה הנוגעת למתן שירותים ללקוחות שהוטלו עליהם סנקציות, במטרה להבטיח מתן שירות בנקאי הולם לצד ניהול סיכונים במערכת הפיננסית הגלובלית. בבנק ישראל ראו במכתב שר האוצר ניסיון פגיעה בסמכויות הבנק המרכזי. ב-17 ביולי הוגדר כאישיות בלתי רצויה על ידי ממשלת סלובניה בשל הצהרות ופעולות שמנוגדות לערכים הדמוקרטיים של סלובניה ולזכויות אדם ושלום בין-לאומי. ביולי 2025 החליטה ממשלת הולנד לאסור על כניסתם של השרים סמוטריץ' ואיתמר בן גביר להולנד. בספטמבר 2025 הודיע ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ס על איסור דומה. חיים אישיים סמוטריץ' נשוי לרויטל, ולהם שבעה ילדים, ונכד אחד. הם מתגוררים בשכונת גבעת רש"י בהתנחלות קדומים שבמחוז יהודה ושומרון. קישורים חיצוניים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ'
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Communal_conflicts_in_Nigeria] \| [TOKENS: 1515]
Contents Communal conflicts in Nigeria Christians Muslims Nigeria Bola Tinubu (2023–present) Muhammadu Buhari (2015–23) Goodluck Jonathan (2010–15) Umaru Musa Yar'Adua (2007–10) Olusegun Obasanjo (1999–07) Bashir Salihi Magashi (2019–2023) Mansur Mohammed Dan Ali (2015–19) Aliyu Mohammed Gusau (2014–15) Olusola Obada (2012–13) Haliru Mohammed Bello (2011–12) Adetokunbo Kayode (2010–11) Godwin Abbe (2009–10) Shettima Mustapha (2008–09) Yayale Ahmed (2007–08) Thomas Aguiyi-Ironsi (2006–07) Rabiu Kwankwaso (2003–07) Communal conflicts in Nigeria can be divided into two broad categories:[dubious – discuss] The most impacted states are those of the Nigerian Middle Belt like Benue, Taraba and Plateau. Violence has reached two peaks in 2004 and 2011 with around 2,000 fatalities those years. It resulted in more than 700 fatalities in 2015 alone. Causes Climate change played a major role in the migration of Fulani herdsmen. African countries have been affected the most by climate change globally. This notion has contributed to the migration of Fulani herdsmen from the North towards southwest Nigeria. As observed from a "Push and pull" model, desertification, landslides, droughts, pollution, sand storms, and diseases that have all transpired from climatic changes have led Fulani Herdsmen to leave their communities. This is mostly due to droughts which time span have persisted longer than anticipated, such as the drying up of Lake Chad. Moreover, diseases have developed from climatic conditions that are killing the animals of these herdsmen. Thus, many Fulani, also known as "Bororo", are inclined to migrate south where in search of improved vegetation, weather conditions, and market opportunities. Herder–farmer conflicts Since the Fourth Nigerian Republic's founding in 1999, farmer-herder violence has killed thousands of people and displaced tens of thousands more. Insecurity and violence have led many populations to create self-defence forces and ethnic militias, which have engaged in further violence.The majority of farmer–herder clashes have occurred between Muslim Fulani herdsmen and Christian peasants, exacerbating ethnoreligious hostilities. This violence stems from the relationship between the Bororo Fulani and the Yoruba farmers. Prior to this, the Fulani people had migrated into the southwestern Nigeria region centuries ago. In fact, in the 18th century, three different groups of Fulani had migrated to the city of Iseyin. These groups consisted of the Bangu, Sokoto, and Bororo Fulani. Out of these three groups, the Bororo Fulani in particular were the group to separate themselves from the Yoruba farmers. Meanwhile, the Bangu and Sokoto had developed a working relationship with the Yoruba people of Nigeria. Through this bond, they profited off of each other from the by products of their cattle and agriculture. The Fulani people would trade any commodities they extracted from their cattle to the Yorubas for their crops. However, the migration of the Bororo Fulani shifted this relationship as they were perceived to be more aggressive than the settled Fulani. This difference was further exacerbated as they did not speak the native Yoruba language unlike the settled Fulani people who did. As the Bororo Fulani pastoralists integrated into this region the cattle they owned started damaging Yoruba farmers' crops and plants.[citation needed] This led to friction to become quite common among these two groups. One case that can be observed was when additional wreckage was pressed into farmers in the city of Iseyin after a group of Bororo Fulani were exiled from the city of Oyo and migrated there in 1998. Another conflict the Bororo Fulani have been involved with was in 1804 when the Fulani had a Holy War between those who identified as Muslim and resonated with the Hausas and those that were still associated with the Pagan tribes. The war took place in the northern region of Nigeria. This war led to a dichotomy of two groups of the Fulani. One group amalgamated with the Hausa people and are essentially integrated as Hausas while holding positions of wealth and power. The other group kept their pastoral ways intact and did not intermesh with any other tribes. This is what eventually became the Bororo Fulani which means the Bush or Cow Fulani. Currently, the conflict between Fulani herders and other Nigerian farmers have intensified. From 2011 to 2016, roughly 2,000 people have been killed and tens of thousands have been displaced. This is partly due to the rise of jihadist groups, such as Boko Haram. Their presence has jeopardized many herders and farmers that graze in Northern Nigeria. The government has made little efforts to intervene and create schemes to alleviate this conflict. Hence, herders and farmers take it upon themselves to solve the conflicts existing within the community which invigorates conflict. In July 2023, As of the most recent updates, the intercommunal violence in Plateau State, Nigeria, has resulted in the displacement of more than 80,000 people and a reported death toll of around 300. The conflict primarily involves clashes between Muslim nomadic herders and Christian farming communities, posing a significant security challenge for the region. In response, the Nigerian military has taken measures to strengthen security and address the ongoing violence with the aim of restoring stability in the affected areas. Abet Fulani herders The Abet, also known as the Kachichere, are another subgroup of the Fulani. They live in the Abet region of Nigeria after they migrated there in the 18th century. They live in a region for approximately 3 to 5 years before moving another few kilometers within the Abet. Once they establish a homestead, their herds graze within a 3-mile radius.[citation needed] The reason they prefer to graze in the Abet is due to the favorable conditions it holds for their cattle. This stems from the dry season coinciding with the peak of cow fertility and the production of milk.[citation needed] Furthermore, it is easier to herd animals in these open land spaces rather than in condense areas replete of bushes. For land rights in this region, Fulani families may be given rights to parts of the land through customary structures. Thus, land is distributed from chiefs or those in charge of the villages that these fields reside in.[citation needed] Other examples Additional instances of ethnic violence in Nigeria exist; these are often urban riots or such, for example the Yoruba-Hausa disturbances in Lagos, the Igbo massacre of 1966 or the clashes between the Itsekiri and the Ijaw in Delta state. Others are land disputes between neighbours, such as clashes between Ile-Ife and Modakeke in the late 1990s and in Ebonyi State in 2011. See also References Suggested reading External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/United_States_embargo_against_Cuba] \| [TOKENS: 7360]
Contents United States embargo against Cuba The United States embargo against Cuba is an embargo preventing U.S. businesses and citizens from conducting trade or commerce with Cuban interests since 1960. Modern diplomatic relations are cold, stemming from historic conflict and divergent political ideologies. U.S. economic sanctions against Cuba are comprehensive and impact all sectors of the Cuban economy. It is the most enduring trade embargo in modern history. The U.S. government influences extraterritorial trade with Cuba. The embargo has faced international criticism for its adverse impact on Cubans, including by the United Nations who have formally condemned it intermittently since 1992. The U.S. government first launched an arms embargo against Cuba in 1958, with their energy and agricultural sectors targeted in 1960. The Cuban Revolution led to nationalization and a trade war with the U.S. that prompted seizure of American economic assets, including oil refineries. The U.S. retaliated with a total embargo on Cuban trade, with exceptions for food and medicine. Cuba held nuclear missiles for the Soviet Union during the 1962 Cuban Missile Crisis, which resulted in the U.S. fully blockading the island. The embargo was loosened during the Cuban thaw from 2015 to 2017, tightening sharply thereafter over human rights in Cuba. The embargo is enforced mainly through the Trading with the Enemy Act of 1917, the Foreign Assistance Act of 1961, the Cuban Assets Control Regulations of 1963, the Cuban Democracy Act of 1992, the Helms–Burton Act of 1996, and the Trade Sanction Reform and Export Enhancement Act of 2000. Relations remain tense due to stark differences on immigration, counterterrorism, civil and political rights, human rights, electoral interference, disinformation campaigns, humanitarian aid, trade policy, financial claims, fugitive extradition and Cuban foreign policy. History The United States imposed an arms embargo on Cuba on March 14, 1958, during the armed conflict of 1953-1959 between rebels led by Fidel Castro and the Fulgencio Batista régime. Arms sales violated U.S. policy which had permitted the sale of weapons to Latin-American countries which had signed the 1947 Inter-American Treaty of Reciprocal Assistance (Rio Treaty) as long as the weapons were not used for hostile purposes. After the Castro socialist government came to power on January 1, 1959, relations were initially friendly between Castro and the Dwight D. Eisenhower administration but became strained after agricultural reform confiscated land owned by many American businesses and Cuba continued to sponsor revolutionary movements in other parts of the Caribbean. By March 1960 the U.S. government began making plans to help overthrow the Castro administration. In April 1960, the U.S. Department of State issued a memorandum acknowledging majority support within Cuba for the Castro administration, the fast spread of communism within the country, and the lack of an effective political opposition. In May 1960 the Cuban government began regularly and openly purchasing armaments from the Soviet Union, citing the U.S. arms embargo. In July 1960 the U.S. reduced the import quota of brown sugar from Cuba to 700,000 tons under the Sugar Act of 1948; the Soviet Union responded by agreeing to purchase the sugar instead. In June 1960, Eisenhower's government refused to export oil to the island, leaving Cuba reliant on Soviet crude oil. Cuba and the Soviet Union signed a trade agreement according to which the Soviet Union would provide 900,000 tons of oil to Cuba.: 40 The U.S. viewed the agreement as a provocation, and successfully urged Esso, Texaco, and Shell to refuse to process Soviet crude in their Havana and Santiago de Cuba refineries.: 40 On June 29 and July 1, 1960, Cuba confiscated the refineries.: 40 The U.S. responded by canceling its quota of sugar purchases from Cuba.: 40 On July 11, 1960, Eisenhower wrote a personal letter to the UK prime minister Harold Macmillan encouraging joint action in sanctioning Cuba. Eisenhower elaborates in the letter that the reason for the original diplomatic decline with Cuba was: The story of the cancellation of elections, of the ascendancy of the Communist oriented group and purge of the moderates, of the executions and the hounding of all anti-Communists, of the abortive Cuban-supported efforts to overthrow various Caribbean governments, and of the shrill anti-American diatribes... We were directly affected when Castro, choosing the Agrarian Reform Law version advanced by the extremists, authorized the expropriation of extensive American properties without acceptable provision for compensation. Eisenhower goes on to mention that despite these issues, he pursued a "policy of restraint" throughout 1959, but that the ultimate factor leading to a proactive approach against the Castro government in 1960 was: ...the degree to which Cuba had been handed over to the Soviet Union as an instrument with which to undermine our position in Latin America and the world. In response to sanctions, on August 30, 1960, the Cuban government nationalized three American-owned oil refineries as well as Compañía Cubana de Electricidad, the Cuban Telephone Company, and 36 sugar mills.: 40 The refineries became part of the state-run company, Unión Cuba-Petróleo. This prompted the Eisenhower administration to launch the first trade embargo—a prohibition against selling all products to Cuba outside of humanitarian aid. In October 1960, the Cuban administration responded by nationalizing all American businesses and most American privately owned properties on the island. Castro promised to separate Americans in Cuba from all of their possessions "down to the nails in their shoes". Cuba's nationalization laws required the government to compensate the owners of seized property, but compensation was to be made in Cuban bonds, an offer rejected by American authorities. Payments pursuant to the Cuban bonds were to be paid from the sale of Cuban sugar to the U.S., but the Americans had just canceled its purchases of Cuban sugar.: 347 No compensation was paid. Other countries which had their assets nationalised, including Switzerland, Canada, Spain, and France, were more agreeable to Castro’s terms, seemingly convinced that they would not be able to get a better deal. The second wave of nationalizations prompted the Eisenhower administration, in one of its last actions, to sever all diplomatic relations with Cuba in January 1961. The U.S. partial trade embargo with Cuba continued under the Trading with the Enemy Act of 1917. The Cuban government's nationalization of U.S. owned property is the “largest uncompensated taking of American property by a foreign government in history.” Assets seized, included vacation homes and bank accounts of wealthy individuals, but most seized property was owned by large American corporations, including sugar factories, mines and oil refineries. Following the Bay of Pigs Invasion of 17 to 20 April 1961, an operation devised under Eisenhower but which President John F. Kennedy had approved preceding his presidency, Castro characterized the Cuban revolution and state as "socialist". It aligned with the Soviet Union. On September 4, 1961, partly in response, Congress passed the Foreign Assistance Act, a Cold War Act that prohibited aid to Cuba and authorized the President to impose a complete trade embargo against Cuba. On January 21, 1962, Cuba was suspended by the Organization of American States (OAS), by a vote of 14 in favor, one (Cuba) against with six abstentions. Mexico and Ecuador, two abstaining members, argued that the OAS Charter did not authorize expulsion. Multilateral sanctions were imposed by OAS, led by the U.S., on July 26, 1964, but were later rescinded on July 29, 1975. Relations between Cuba and the OAS have since warmed and the suspension was lifted on June 3, 2009. Kennedy extended measures by executive order, first widening the scope of the trade restrictions on February 8 and then again on March 23, 1962. These measures expanded the embargo to include all imports of products containing Cuban goods, even if the final products had been made or assembled outside Cuba. On August 3, 1962, the Foreign Assistance Act was amended to prohibit aid to any country that provides assistance to Cuba. On September 7, 1962, Kennedy formally expanded the Cuban embargo to include all Cuban trade, except for the non-subsidized sale of food and medicines. Following the Cuban Missile Crisis of October 1962, Kennedy imposed travel restrictions on February 8, 1963, and the Cuban Assets Control Regulations were issued on July 8, 1963, again under the Trading with the Enemy Act, in response to Cuba hosting Soviet nuclear weapons. These measures froze Cuban assets in the U.S. and consolidated existing restrictions. The restrictions on U.S. citizens traveling to Cuba lapsed on March 19, 1977; the regulation was renewable every six months, but President Jimmy Carter did not renew it and the regulation on spending U.S. dollars in Cuba was lifted shortly afterwards. President Ronald Reagan reinstated the trade embargo on April 19, 1982, though it was now only restricted to business and tourist travel and did not apply to travel by U.S. government officials, employees of news or film making organizations, persons engaging in professional research, or persons visiting their close relatives. This has been modified subsequently with the present regulation, effective June 30, 2004, being the Cuban Assets Control Regulations (31 C.F.R. Part 515). The current regulation does not prohibit travel by U.S. citizens to Cuba per se, but it makes it illegal for U.S. citizens to have transactions (spend money or receive gifts) in Cuba under most circumstances without a U.S. government Office of Foreign Assets Control (OFAC) issued license. Since even paying unavoidable airfare ticket taxes into a Cuban airport would violate this transaction law, it is effectively impossible for ordinary tourists to visit Cuba without breaking the monetary transaction rule. The embargo was reinforced in October 1992 by the Cuban Democracy Act and in 1996 by the Cuban Liberty and Democracy Solidarity Act (known as the Helms–Burton Act) which penalizes foreign companies that do business in Cuba by preventing them from doing business in the U.S. The Helms-Burton Act further restricted U.S. citizens from doing commerce in or with Cuba, and mandated restrictions on giving public or private assistance to any successor government unless and until certain claims against the Cuban government were met. The key sponsor of the Cuban Democracy Act, Democrat Robert Torricelli, stated that the legislation would "wreck[sic] havoc on that island."[unbalanced opinion?] Justification provided for these restrictions was that these companies were trafficking in stolen U.S. properties, and should thus be excluded from the United States.[citation needed] The European Union criticized the Helms-Burton Act because it felt that the U.S. was dictating how other nations ought to conduct their trade and challenged it on that basis. The E.U. eventually dropped its challenge in favor of negotiating a solution. After the Cuban military shot down two airplanes operated by Hermanos al Rescate (Brothers to the Rescue) in 1996, killing three Americans and a U.S. resident, a bi-partisan coalition in the U.S. Congress approved the Helms–Burton Act. The Title III of this law also states that any non-U.S. company that "knowingly traffics in property in Cuba confiscated without compensation from a U.S. person" can be subjected to litigation and that company's leadership can be barred from entry into the United States. Sanctions may also be applied to non-U.S. companies trading with Cuba. This restriction also applies to maritime shipping, as ships docking at Cuban ports are not allowed to dock at U.S. ports for six months. This title includes waiver authority, so that the President might suspend its application. The waiver must be renewed every six months and traditionally was until U.S. President Donald Trump in 2019. In response to pressure from some American farmers and agribusiness, the embargo was relaxed by the Trade Sanctions Reform and Export Enhancement Act, which was passed by Congress in October 2000 and signed by President Bill Clinton. The relaxation allowed the sale of agricultural goods and medicine to Cuba for humanitarian reasons. Although Cuba initially declined to engage in such trade (having even refused U.S. food aid in the past, seeing it as a half-measure serving U.S. interests), the Cuban government began to allow the purchase of food from the U.S. as a result of Hurricane Michelle in November 2001. In some tourist spots across the island, American brands such as Coca-Cola can be purchased. Ford tankers refuel planes in airports and some computers use Microsoft software. The origin of the financing behind such goods is not always clear. The goods often come from third parties based in countries outside the U.S., even if the product being dealt originally has U.S. shareholders or investors. In April 2009, President Barack Obama first attempted to warm relations by easing the U.S. travel ban, allowing Cuban-Americans to travel freely to Cuba. Ana Cecilia became the first officially approved ship to sail in July 2012 from Miami to Cuba. Two years later, in 2014, the Obama administration announced its intention to formally re-establish relations with Cuba and later completed a prisoner exchange. President Obama and First Secretary of the Communist Party of Cuba Raúl Castro met on April 11, 2015, the first meeting in over 50 years. On May 29, 2015, the U.S. removed Cuba from its designated list of state sponsors of terrorism, later re-adding it on January 12, 2021. U.S. banks then were temporarily allowed to open accredited accounts in Cuban banks. Relations officially established on July 20, 2015, with increased travel licenses, amended civil aviation and commercial passenger aircraft regulations, and normalized import-export license requirements announced in September. In February 2016, the U.S. agreed to allow two American men to build a $5-10 million tractor factory. The deal was later disallowed by Cuban authorities because one of the investors was a Cuban permanent resident and Cuba does not allow large investments by Cubans who live on the island. In his final eight days in office, Obama formally discontinued the wet feet, dry feet policy, halting all illegal immigration from Cuba in an effort to promote legal alternatives. On November 8, 2017, it was announced that President Trump's administration had enacted new rules which would re-enforce the business and travel restrictions which were loosened by the Obama administration and would go into effect on November 9. In 2019, ExxonMobil, the largest American energy producer, sued the Cuban government for their theft of U.S. oil assets in the 1960s. In September 2019, the U.S. tightened restrictions on Cuba by limiting U.S. remittances to Cuba and further closing the country's access to the U.S. financial system. Immediately following Cuba's designation as a state sponsor of terrorism in January 2021, the State Department launched new political sanctions against Cuba's support of Venezuela and their president, Nicolás Maduro. That month the U.S. Treasury additionally sanctioned the Cuban Ministry of Interior for human rights abuse in Cuba. In July 2021, under President Joe Biden, the U.S. imposed sanctions on Cuba's domestic police force and on two of Cuba's leaders in response to political violence related to the 2021 Cuban protests. Cuba attempted to embargo the U.S. by banning U.S. cash deposits at Cuban banks in 2021 but had to reverse the ban due to economic distress in 2023. The U.S. government eased select financial sanctions against companies that serve Cuban interests but have no link to the Cuban government in 2024. President Biden authorized additional sanctions against Cuba during the 2024 Cuban protests which caused further diplomatic strain with First Secretary of the Communist Party of Cuba Miguel Díaz-Canel. First Secretary Díaz-Canel was joined by former First Secretary Raúl Castro in a protest with "tens of thousands of Cubans" against the U.S. embargo in December following the re-election of President Trump. The U.S. government significantly tightened its economic sanctions against Cuba in January 2025, orienting around a "total pressure" or "maximum pressure" strategy. In addition to re-designating the island as a state sponsor of terrorism for a third time, the State Department announced further sanctions against Cuban military contractors and further restricted Cuba's access to the U.S. dollar. U.S. Homeland Security and Coast Guard soon thereafter restricted immigration of economic refugees from Cuba, along with Haiti, Nicaragua, and Venezuela. The U.S. re-activated Title III of the Helms–Burton Act, an international deterrent against foreign investment in Cuba. The U.S. government halted foreign aid funding, expanded visa restrictions, and formally cautioned against Cuban forced labor in February. President Trump issued a presidential directive in July for greater enforcement of the Cuban travel ban, further isolating the tourism industry of Cuba. The U.S. government banned First Secretary Díaz-Canel along with two ministers from entering the U.S., later restricting access to the Cuban luxury real estate sector. In late January 2026, the United States expanded its "maximum pressure" policy toward Cuba by introducing an extraterritorial tariff mechanism aimed at halting the supply of crude oil and refined petroleum products to the island. On 29 January 2026, Executive Order 14380 was signed and entered into force on 30 January, declaring a national emergency and authorizing the imposition of additional tariffs on imports into the United States from countries that directly or indirectly supply oil to Cuba. In practice, the threat of tariffs, combined with measures intended to disrupt logistical channels, led to the suspension of Mexican oil deliveries after the President of Mexico announced a halt to ongoing shipments, contributing to a sharp decline in fuel availability and to a severe energy and humanitarian crisis in Cuba. The consequences included widespread electricity outages and significant disruptions to essential public and social services. The United Nations, through its special procedures and the Office of the High Commissioner for Human Rights, publicly criticized the U.S. order and warned of its humanitarian implications, characterizing the measures as a form of extraterritorial economic coercion and a "fuel blockade" with the potential to affect hospitals, water supply systems, and food security. Impact The economic impact of the U.S. trade embargo on Cuba is comprehensive and impacts all sectors of the Cuban economy. The United Nations estimated in 2023 the total economic damage to the Cuban economy to be in the "trillions of dollars" since inception. A 2015 report in Al Jazeera estimated that the embargo had cost the Cuban economy $1.1 trillion in the 55 years since its inception, once inflation is taken into account. The Cuban government assessed the cost in 2018 to be around $933 billion since inception. In 2009, the U.S. Chamber of Commerce estimated that the embargo costs the U.S. economy $1.2 billion per year in lost sales and exports, while the Cuban government estimates that the embargo has cost the island itself $753 million annually. In 2001, the U.S. International Trade Commission found that, from 1996 and 1998, without the embargo, Cuban imports to the U.S. would be worth $658 million. In 2002, the U.S.-based, anti-embargo Cuba Policy Foundation estimated that the embargo costs the U.S. economy $3.6 billion per year in economic output. The U.N. assessed the damage to the Cuban economy from 2022 to 2023 to be at $4.87 billion. The U.S. government has pursued extraterritorial measures to enforce its embargo. Cuban ambassador Ricardo Alarcón cited 27 recent cases of trade contracts interrupted by U.S. pressure to the U.N. in 1991. British Petroleum was seemingly dissuaded by U.S. authorities from investing in offshore oil exploration in Cuba despite initially expressing interest. In 1992, the U.S. State Department discouraged firms like Royal Dutch Shell and Clyde Petroleum from investing in Cuba. In 1998, U.S. officials attributed Cuba's economic penury not as a result of the embargo, but instead its unwillingness to liberalize its own economy and substantial debts owed to its Japanese, European, and Latin American trading partners. After the formal implementation of the embargo and the passage of Proclamation 3355, there was a 95% decrease in Cuba's sugar quota, which canceled roughly 700,000 tons of the 3,119,655 tons previously allotted to the United States. A year later, Cuba's sugar quota was reduced to zero when President Eisenhower issued Proclamation 3383. This substantially affected Cuba's total exports, as Cuba was one of the world's leading sugar exporters at the time. In 1989, with the collapse of the Soviet bloc, Cuba witnessed its most devastating economic crises. Cuba's GDP plummeted 34% and trade between the nations apart from the Council of Mutual Economic Assistance (CMEA) declined by 56%. Between 1989 and 1992 (the Special Period), the termination of trade partnerships with the Soviet bloc caused the total value of Cuba's exports to fall by 61% and imports to drop by approximately 72%. International economists believed the Cuban government would fall along with the Soviet Union but Cuba instituted a campaign of macroeconomic adjustment and liberalization instead, which provided significant economic recovery. As of 2024, Cuba was experiencing its worst economic crisis in 30 years due to increased sanctions, the challenges of economic reforms, and the COVID-19 pandemic. In February 2026, Cuba suspended refueling for airliners at its airports, including José Martí International Airport, stating it had exhausted the country's fuel supply due to the U.S. blockade of the island and the end of fuel supplies from Venezuela after U.S. intervention the previous month. The U.S. government has implemented significant restrictions on financial activity within Cuba. The U.S. Treasury holds over $6 billion worth of financial claims against the Cuban government according to the U.S. Foreign Claims Settlement Commission. There are over 6,000 financial claims against the Cuban government by American companies valued at around $2 billion. The Cuban government is required to pay cash for all food imports from the U.S., as credit is not allowed. Cuba is heavily dependent on U.S. remittances from family members and access to U.S. dollar deposits influences financial decision-making on the island. Limited access to the U.S. dollar and financial system has exacerbated wealth inequality in Cuba and forced involuntary dollarization on the island. Cuban banks are banned from operating within the United States. U.S. investors are prohibited from owning and trading Cuban sovereign debt. Cuba conducts international financing with many countries, including many U.S. allies; U.S.-based companies, and companies that do business with the U.S. which trade in Cuba do so at the risk of U.S. sanctions. The U.S. has threatened to stop financial aid to other countries if they trade non-food items with Cuba. The U.S.'s attempts to do so have been vocally condemned by the United Nations General Assembly as an extraterritorial measure that contravenes "the sovereign equality of States, non-intervention in their internal affairs and freedom of trade and navigation as paramount to the conduct of international affairs". The embargo has been criticized for its effects on food, clean water, medicine, and other socioeconomic needs of the Cuban population. Criticism has come from both Fidel Castro and Raúl Castro, citizens and groups from within Cuba, and international organizations and leaders. U.S. diplomat Lester D. Mallory wrote an internal memo on April 6, 1960, arguing in favor of an embargo to "(make) the greatest inroads in denying money and supplies to Cuba, to decrease monetary and real wages, to bring about hunger, desperation and overthrow of government". The embargo has been linked to shortages of medical supplies and soap which have resulted in a series of medical crises and heightened levels of infectious diseases. Medical scholars have also linked the embargo to epidemics of specific diseases, including neurological disorders and blindness caused by poor nutrition. An article written in 1997 suggests malnutrition and disease resulting from increased food and medicine prices have affected men and the elderly in particular, due to Cuba's rationing system which gives preferential treatment to women and children. In 1997, the American Association for World Health stated that the embargo contributed to malnutrition, poor water access, lack of access to medicine and other medical supplies and concluded that "a humanitarian catastrophe has been averted only because the Cuban government has maintained a high level of budgetary support for a health care system designed to deliver primary and preventative medicine to all its citizens." The AAWH found that travel restrictions embedded in the embargo have limited the amount of medical information that flows into Cuba from the United States. Since 2000, the embargo has explicitly excluded the acquisition of food and medicines. The severe effects of the U.S. embargo on the economic activity and political affairs of Cuba has led political scientists to classify the effort as a full-scale "blockade". They claim that violations of the embargo are too harsh, citing the fact that violations often lead to severe sanctions. Academic Nigel White writes, "While the U.S. measures against Cuba do not amount to a blockade in a technical or formal sense, their cumulative effect is to put an economic stranglehold on the island, which not only prevents the U.S. intercourse but also effectively blocks commerce with other states, their citizens and companies." Political economist Jorge Antonio stated in 2000 that the effects of the embargo on the development of Cuba are likely negligible. His research concluded: "Under the real world of Castroism, however, the answer must be a terse one: none. The embargo has not harmed the Cuban economy. Cooperation between the U.S. and Cuba would have been impossible from the very beginning of the Revolution for legal, political, ideological, strategic, and economic reasons, not to mention others of a philosophical or moral character." Former Central Bank of Cuba economist Pavel Vidal said "Reforms in Cuba do not depend on the embargo, and the embargo should be eliminated unilaterally, independently from reforms in Cuba. Both cause problems". A 2009 report by Amnesty International found that the "Cuban embargo has had an adverse effect on human rights" and said that "states must take into account the effects that [imposed] sanctions may have on the enjoyment of economic, social and cultural rights in the country affected". In Cuba, the embargo is commonly called el bloqueo (the blockade), especially by the government and its supporters. Since the Trade Sanction Reform and Export Enhancement Act was enacted in 2000, the trade of food and medicine goods is excluded from the embargo. Complex licensing and regulatory requirements severely limit export of medicines, medical equipment and supplies, which contain anything produced or patented by the United States, to Cuba. In 2020, $176.8 million worth of goods were exported to Cuba from the U.S. and $14.9 million imported to the U.S. from Cuba. The U.S. embargo has included travel restrictions for American tourists visiting the island since 1961. The U.S. government maintains a Level II Travel Advisory Alert for the island, cautioning citizens against legally traveling through Cuba due to crime. Federal law requires persons subject to U.S. jurisdiction to obtain a license to engage in any travel-related transactions pursuant to travel to, from, and within Cuba. Transactions related solely to tourist travel are not licensable. The U.S. Treasury Department's Office of Foreign Assets Control (OFAC) considers any visit of more than one day to be prima facie proof of violation. OFAC also holds that U.S. citizens may not receive goods or services for free from any Cuban national, eliminating any attempts to circumvent the regulation based on that premise. Spurred by a burgeoning interest in the assumed untapped product demand in Cuba, a growing number of free-marketers in Congress, backed by Western and Great Plains lawmakers who represent agribusiness, have tried each year since 2000 to water down or lift regulations preventing Americans from traveling to Cuba. President George W. Bush threatened to veto such efforts which stalled the legislation during the 2000s. U.S. nationals have circumvented the ban by traveling to Cuba from a different country, such as Mexico, the Bahamas, Canada, or Costa Rica. The practice opens U.S. citizens to a risk of prosecution and fines by the U.S. government if discovered. In 2006, the U.S. announced the creation of a task force that will more aggressively pursue violations of the U.S. trade embargo against Cuba, with severe penalties. Criminal penalties for violating the embargo range up to ten years in prison, $1 million in corporate fines, and $250,000 in individual fines; civil penalties up to $55,000 per violation. Criticism The embargo is formally opposed by multiple international organizations including: Amnesty International, Human Rights Watch, and the Inter-American Commission on Human Rights, among others around the world. The Helms-Burton Act has been the target of criticism from Canadian and European governments in particular, who object to what they say is the extraterritorial pretensions of a piece of legislation aimed at punishing non-U.S. corporations and non-U.S. investors who have economic interests in Cuba. The European Council has criticized the embargo as being extraterritorial and indirectly impacting the economic growth of European countries that have ties to Cuba, recommending WTO dispute settlement. The embargo has also faced criticism from a select faction of international trade advocates and business leaders. Cato Institute's Daniel Griswold called the embargo a failure, saying the economic sanctions have impoverished Cubans and "deprived Americans of their freedom to travel and has cost US farmers and other producers billions of dollars of potential exports." Business leaders who have opposed the embargo include: James E. Perrella, Dwayne O. Andreas, and Peter Blyth, according to Foreign Affairs. It has faced criticism from a variety of U.S. political figures since inception. President Jimmy Carter called for an end to the embargo in 2002 saying the U.S. and Cuba were "trapped in a destructive state of belligerence." George Shultz, who served as Secretary of State under Reagan, called the embargo "insane" in 2005. Venezuelan President Hugo Chávez criticized the embargo in 2009 calling it a "great farce" later stating that the "U.S. empire [is] alive and well, threatening us." During this time U.S. President Barack Obama discussed easing the embargo during his 2008 campaign for president, though he promised to maintain it. Secretary of State Hillary Clinton publicly shared the view that the embargo helps the Castros stay in power by enabling an anti-American narrative. The Latin America Working Group argues that pro-embargo Cuban-American exiles, whose votes are crucial in the U.S. state of Florida, have swayed many politicians to adopt views similar to their own. In June 2011, George McGovern, the Democratic nominee for president in 1972, blamed "embittered Cuban exiles in Miami" for keeping the embargo alive. Political scientist William LeoGrande opined in 2015 that the embargo "has never been effective at achieving its principal purpose: forcing Cuba's revolutionary regime out of power or bending it to Washington's will.' Humanitarian opposition of the embargo has persisted since the 1970s due to the strict restrictions the embargo imposes on Cubans. Pope John Paul II criticized the embargo during his 1979 pastoral visit to Mexico. Patriarch Bartholomew I called the embargo a "historic mistake" while visiting the island in 2004. Reverends Jesse Jackson and Al Sharpton as well as minister Louis Farrakhan have also publicly opposed the embargo. The U.S. bishops called for an end to the embargo on Cuba, after Pope Benedict XVI's 2012 visit to the island. Film director Michael Moore challenged the embargo by bringing 9/11 rescue workers in need of healthcare to Cuba to obtain subsidized health care. Every year since 1992, except for 2020 due to the COVID-19 pandemic, the U.N. General Assembly has passed a non-binding resolution that condemns the ongoing impact of the embargo and declares it in violation of the Charter of the United Nations and of international law. Israel is the only country that routinely joins the U.S. in voting against the resolution. Other countries that voted against the resolution in the past include Romania in 1992, Albania and Paraguay in 1993, Uzbekistan from 1995 to 1997, Marshall Islands from 2000 to 2007, Palau from 2004 to 2009 then once in 2012, and Brazil in 2019. 187 countries voted in favor of the resolution in 2024, with only the United States and Israel voting against it and Moldova abstaining. In 2025, five countries joined the United States and Israel in voting against the resolution: Argentina, Paraguay, Hungary, North Macedonia, and Ukraine. Additionally, twelve countries abstained from the vote: Albania, Bosnia and Herzegovina, Costa Rica, the Czech Republic, Ecuador, Estonia, Latvia, Lithuania, Morocco, Poland, Moldova, and Romania. This was reportedly a result of intense lobbying by the Trump Administration, as well as a protest against the alleged participation of Cuban nationals as foreign volunteers during the ongoing Russian invasion of Ukraine. In February 2026, UN experts condemned the executive order issued by the Trump administration which imposed a fuel blockade on Cuba, describing it as “a serious violation of international law and a grave threat to a democratic and equitable international order.” Public opinion in the U.S. Cuba continues to play a destabilizing role in the Western Hemisphere, providing a communist foothold in the region and propping up U.S. adversaries in places like Venezuela and Nicaragua by fomenting instability, undermining the rule of law, and suppressing democratic processes. The U.S. government has made a strategic decision to reverse the loosening of sanctions and other restrictions on the Cuban regime. These actions will help to keep U.S. dollars out of the hands of Cuban military, intelligence, and security services. A 2008 USA Today/Gallup Poll indicated that Americans believed that diplomatic relations should be re-established with Cuba, with 61% in favor and 31% opposed. In January 2012, an Angus Reid Public Opinion poll showed that 57% of Americans called for ending the U.S. travel ban with Cuba, with 27% disagreeing and 16% not sure. The Cuban Research Institute at Florida International University has conducted thirteen polls (from 1991 to 2020) of Cuban Americans in Dade County, Florida. In 1991, support for the embargo was 67.9% (5.5% don't know) shortly after the end of the Cold War, bottoming out at 31.6% (9.4% don't know) in 2016 during the Cuban thaw, and back up to 54% (8% don't know) in 2020 after relations with Cuba deteriorated. In 2024, the Cuban Research Institute found high levels of support for the embargo among Cuban-American voters in southern Florida, reporting that 55% of Cuban-American voters were in favor of the embargo's continuation with 43% preferring a more humanitarian sanctions program. See also References
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/מירי_רגב] \| [TOKENS: 14102]
תוכן עניינים מירי רגב מרים (מירי) רגב (נולדה ב-26 במאי 1965) היא אשת צבא ופוליטיקאית ישראלית המכהנת כשרת התחבורה והבטיחות בדרכים. את שירותה הצבאי סיימה בדרגת תת-אלוף לאחר ששימשה דוברת צה"ל בתקופת ההתנתקות ובמלחמת לבנון השנייה. ביוגרפיה נולדה בשם מרים סיבוני וגדלה בקריית גת. אביה פליקס סיבוני עלה ממרוקו, ואימה מרסל (מרסדס) לבית בן זקן עלתה מספרד בשנות ה-50. גדלה בבית דובר ספרדית. למדה בתיכון אורט רוגוזין שבקריית גת. בגיל 17 זכתה לתואר "צברית השנה" של השבועון "מעריב לנוער". בצעירותה התנדבה במשך מספר שנים במד"א ואף מונתה שם לתפקיד מזכירת מחוז השפלה. הייתה פעילה במועצת הנוער של קריית גת וארגנה מבצעי התנדבות למען עולים חדשים. רגב בעלת תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי מהמכללה האקדמית בית ברל, ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות במימון ושוק ההון מהקריה האקדמית אונו. בנוסף, היא בוגרת המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. נשואה לדרור רגב, מהנדס בתעשייה האווירית, ואם לשלושה. מתגוררת בראש העין. רגב התגייסה לצה"ל בשנת 1983 ושירתה כמדריכת נוער. יצאה לקורס קצינות ולאחר מכן שימשה כמפקדת מחלקה בבסיס גדנ"ע. בשנת 1986 עברה לחטיבת דובר צה"ל, תחילה בתפקיד דוברת פיקוד הדרום תחת אלוף הפיקוד יצחק מרדכי. לאחר מכן, בשנת 1988 היא מונתה לראש לשכת דובר צה"ל אפרים לפיד. בשנת 1989 הקימה את מדור יחסי ציבור במפקדת חילות השדה (מפח"ש) ושימשה כראש המדור, ולאחר מכן שימשה ראש מדור תקשורת מקומית, ראש ענף תכנון וייזום וראש ענף תקשורת. בשנת 2002 הועלתה לדרגת אלוף-משנה ומונתה לסגנית דוברת צה"ל. לאחר שלושה חודשים מונתה למרכזת מערך ההסברה בלשכת ראש הממשלה במסגרת ההיערכות לקראת מלחמת עיראק, לאחר מכן יצאה לחופשה ארוכה, שבסיומה, בשנת 2004, מונתה לצנזורית הראשית לעיתונות ולתקשורת. עם מינויו של רב-אלוף דן חלוץ לרמטכ"ל, מונתה לדוברת צה"ל (ב-2 ביוני 2005). רגב הייתה האישה השנייה שמילאה את התפקיד ברציפות (החליפה את תת-אלוף רות ירון), והראשונה (והיחידה עד כה) מדוברי צה"ל שצמחה מתוך חטיבת דובר צה"ל עצמה. רגב הייתה דוברת צה"ל בזמן יישום תוכנית ההתנתקות, שבמהלכה ניתן חופש פעולה רב לעיתונאים, שהיו רשאים להצטרף לצוותי הפינוי ולראיין מפקדים בכירים וחיילים ללא צורך בקבלת אישור. באותה העת כינתה את התנהגות הנוער בכפר דרום "התנהגות ברברית ועבריינית", התבטאות שעליה התנצלה 13 שנים לאחר מכן. בתפקידה המשיכה גם במהלך מלחמת לבנון השנייה, עד אוגוסט 2007. באוקטובר 2007 מינה אותה הרמטכ"ל גבי אשכנזי לרכזת אירועי צה"ל לציון חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל, תפקיד שמילאה עד לסיום שירותה בשנת 2008. בדו"ח ועדת וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השנייה בפרק "מבחן התוצאה - חשיפת סודות המדינה בפני גופים אחרים" כתוב כי "נתגלו כשלים משמעותיים" בחטיבת דובר צה״ל שהשפיעו על תוצאות המלחמה, כשהוועדה מציינת במפורש ראיון שהם ערכו עם ״דוברת צה״ל (מירי רגב). על פי מקורות שונים, לאחר שחרורה מצה"ל ולקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה ניהלה רגב מגעים עם מספר מפלגות, כולל מפלגת העבודה, אך ללא הצלחה, ובעקבות זאת הצטרפה למפלגת הליכוד. ח"כ לשעבר דניאל בן סימון העיד כי הוא תיווך בינה לבין מנהיגי מפלגת העבודה, והעיתונאי אמנון אברמוביץ' העיד כי פנתה אליו להתייעצות בנושא. רגב הכחישה בעקביות את הטענות הללו. רגב הצטרפה למפלגת "הליכוד" בנובמבר 2008. לאחר הבחירות המקדימות במפלגת הליכוד, דורגה בתחילה במקום ה-34 ברשימת "הליכוד" לכנסת ה-18. לאחר קבלת ערעור שהוגש בנוגע להצבעה, הוצבה במקום ה-27 ברשימה. רגב נבחרה לכנסת ה-18 ומאז מכהנת כחברת הכנסת מטעם "הליכוד". בכנסת ה-18 הייתה יושבת ראש ועדת המשנה לפריפריה וכחברה בוועדת הכספים, בוועדת החוץ והביטחון בוועדת הפנים והגנת הסביבה ובוועדה משותפת לתקציב הביטחון. בכנסת ה-19 הייתה יושבת ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה וכחברה בוועדות הכספים והחוץ והביטחון. בהפגנה שנערכה בתל אביב נגד מסתננים מאפריקה, אמרה כי "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו - נעשה הכול להחזיר אותם בחזרה למקום מוצאם. לא נאפשר לאנשים לבוא לחפש עבודה בארץ ישראל". על משפט זה נעשו פרודיות רבות, בין היתר צוטט במערכון של היהודים באים. היא הדגישה בריאיון לאחר מכן כי היא אינה מעודדת אלימות. רגב כינסה דיון מיוחד של ועדת הפנים בנושא מקורות המימון של ארגוני הסיוע לפליטים, שלדבריה מעוניינים לשנות את האופי היהודי של מדינת ישראל. ב-2011 בזמן המחאה החברתית ביקרה רגב במאהל שדרות רוטשילד בתל אביב כדי להביע הזדהות. אף על פי כן, חלק מהמוחים גירשו אותה מהמתחם ובתגובה כינתה אותם רגב "שמאל קיצוני". לקראת הבחירות לכנסת ה-20, זכתה בבחירות המקדימות ברשימת הליכוד במקום החמישי. עם הקמת ממשלת ישראל ה-34 מונתה לשרת התרבות והספורט ונכנסה לתפקידה במאי 2015. צעדיה נתפסו כ"אנטי דמוקרטיים" ונחתמה עצומה של מאות אנשי תרבות נגד רגב. בראיון שנתנה רגב לכתב העת "את", אמרה בתגובה ש"עולם האמנות הוא כפוי טובה, ולא בא לי לעבוד בשביל כפויי טובה". ברקע העימות, עמדה החלטת שר החינוך נפתלי בנט להוציא מסל התרבות הארצי את ההצגה "הזמן המקביל" המבוססת על כתבי המחבל וליד דקה, חבר החוליה שרצחה את החייל משה תמם, ושהוצגה ב"תיאטרון אל-מידאן" בחיפה. ב-16 ביוני קיבלה רגב את המלצתה של ועדה בראשות ד"ר חיים פרלוק והורתה על הקפאת העברת התקציבים לתיאטרון "אל-מידאן". זאת עקב אי-סדרים כספיים שנתגלו בו והחשיפה שהמחזאי של ההצגה "הזמן המקביל" מזדהה עם המחבל דקה, ושדקה עצמו מעורב בשיווק ההצגה מהכלא. רגב פעלה לביטול הקרנת הסרט "אל סף הפחד" העוסק ביגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, בפסטיבל הקולנוע ירושלים. מארגני הפסטיבל הודיעו שהסרט יוקרן לפני טקס הפתיחה וישתתף בתחרות. רגב התנגדה להקמת תאגיד השידור הישראלי. על פי פרסומים, אמרה ביולי 2016 בדיון בוועדת השרים לחקיקה: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?". במאי 2017 הודיעה למנהל פסטיבל ישראל שתמנע מימון מתקציב המדינה למופעים בפסטיבל שיש בהם עירום, בנימוק שמופע כזה פוגע ברגשותיהן של אוכלוסיות רחבות ובערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ב-4 ביוני ביקש היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מרגב לחדול מהתבטאויות מסוג זה, בנימוק שסוגיות התקצוב אינן בסמכותה. החל מיוני 2017, מונתה מספר פעמים לממלאת מקום ראש הממשלה. בשנת 2018 הובילה את היערכות הממשלה לחגיגות שנת ה-70 למדינת ישראל. במהלך ההכנות לטקס הדלקת המשואות התגלעה מחלוקת בינה לבין יושב ראש הכנסת, יולי אדלשטיין, לאחר שרגב ביקשה לשלב בטקס נאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אדלשטיין התנגד בנימוק שיש לשמור על המתכונת הקבועה של הטקס, שבה ראש הממשלה איננו נוכח. לקראת יום העצמאות הסתמנה פשרה שלפיה ראש הממשלה ידליק משואה בשם ראשי הממשלה לדורותיהם ויישא דברי ברכה קצרים, בדומה למתכונת שהתקיימה בטקס ביום העצמאות ה-50. בפועל, נתניהו התעלם מהדרישות ונשא נאום ארוך. רגב פעלה להעביר את משחק הידידות בין נבחרת ארגנטינה בכדורגל לנבחרת ישראל מחיפה לירושלים, והקצתה לכך 2.7 מיליון ש"ח מתקציב חגיגות ה-70 למדינה. נבחרת ארגנטינה ביטלה את המשחק ושר החוץ של הארגנטינאי הסביר שהעברת המשחק לירושלים היא שגרמה לביטול. בעקבות הביטול ספגה רגב ביקורת בישראל. בתפקידה כיושבת ראש הוועדה למקומות הקדושים וסירבה לאשר את מתווה הכותל. רגב הגיעה למקום השני בדירוג פעילות חברי "הליכוד" למען היהדות בכנסת העשרים, שנערך על ידי ארגון מתפקדי "ליכוד", בין היתר בעקבות התנגדותה למתווה הכותל ולמתווה הגיור. בספטמבר 2015 פרסמה רגב את הקריטריונים של משרד התרבות והספורט לתקצוב מוסדות תרבות, במסגרת תיקון "חוק התרבות והאמנות", אשר כונה "חוק הנאמנות בתרבות". בין הקריטריונים לשלילת תקציב: שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות לאלימות ולטרור, תמיכה במעשה טרור נגד ישראל, ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל, מעשה השחתה הפוגע בסמל המדינה והחרמה או קריאה להטלת חרם על ישראל. במאי 2016 משרד התרבות והספורט פרסם תיקונים למבחנים לחלוקת כספי תמיכות של המשרד, ובהם מתן בונוס למוסדות שיופיעו ביהודה ושומרון, וגריעת ניקוד מזכה ממוסדות שיימנעו מלעשות כן. במאי 2020 פסל בג"ץ את סעיף הבונוס. רגב קידמה את "חוק הנאמנות בתרבות", הצעת חוק שעוררה התנגדות של אישים מתחום התרבות. החוק עבר בקריאה ראשונה, אך נפל בשל התנגדות ח"כים מכולנו וישראל ביתנו. בשנת 2018 פעלה לקידום חקיקתו של תיקון לחוק התרבות והאמנות, שיאפשר לשר התרבות והספורט לשלול תקציב ממשלתי מגוף שביצע פעילות שיש בה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה). היוזמה לתיקון החוק עוררה מחאה. בדצמבר 2016 הקימה רגב ועדה לבחינת קרנות הקולנוע, שמסקנותיה הצביעו על ליקויים בתחום המנהל התקין של קרנות הקולנוע ובתחום השוויון בייצוג. ביולי 2018 הציגה רגב רפורמה הכוללת הקמת מאגר לקטורים, הגברת ייצוג האוכלוסיות המוחלשות והכנסת רכיב ההצלחה הקופתית לשיקולי המימון. במהלך שנת 2020 הוקמו קרנות אזוריות למתן מענה ליוצרים בפריפריה, בדרום, בצפון ובשומרון. כתוצאה מרפורמה זו קמה בין השאר גם "קרן קולנוע שומרון". ב-17 במאי 2020 הושבעה כשרת התחבורה בממשלת ישראל השלושים וחמש. רגב קיבלה גם את האחריות על טקס הדלקת המשואות. בתפקיד התמודדה עם סוגיית התחבורה הציבורית בתקופת מגפת הקורונה. באוקטובר 2020 הכריזה כי מערכת הרכבת הקלה במטרופולין תל אביב תיקרא ה"דנקל". באותו החודש הכריזה כי היא תתנגד לתוכנית המטרו במטרופולין תל אביב וטענה כי עדיף להשקיע בהקמת קו הרכבת לאילת או במסילת הרכבת לקריית שמונה. בדצמבר 2020 מינתה את פעיל הליכוד יגאל עמדי ליו"ר דירקטוריון חברת נתיבי ישראל. בכנסת ה-24 נמנתה, ככל חברי מפלגתה, עם האופוזיציה. באוגוסט 2021 נמנתה עם העותרים לבג"ץ נגד החלטת הכנסת על הרכב ועדותיה. ב-23 במאי 2022 התנגדה להצעת החוק "ממדים ללימודים" של הקואליציה למימון 50% מהתוכנית, תוך דרישה שהמדינה תממן במלואה את התוכנית ב-100%, וטענה בישיבת סיעת הליכוד כי ”החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת ואנחנו רוצים להפיל את הממשלה הזו, אז אין כאבי בטן. אין כאבי בטן למקרי אונס, ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים”. דבריה עוררו סערה ציבורית. החוק התקבל לאחר פשרה בין הקואליציה לאופוזיציה לשינויו, כך שהמדינה תממן 75% מהתוכנית. לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש מונתה רגב לשרת התחבורה והבטיחות בדרכים בממשלת ישראל השלושים ושבע והתפטרה מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי. בנוסף קיבלה רגב שוב את האחריות על טקס הדלקת המשואות. בפברואר 2023, למרות העומסים בעקבות המחאה נגד הרפורמה המשפטית, סירבה לאפשר לרכבת ישראל לתגבר את הרכבות לירושלים. בינואר 2023, עם כניסתה לתפקיד, טענה רגב כי נתיבי התחבורה הציבורית בכבישים מהירים, שהוקמו בידי קודמיה בתפקיד, מירב מיכאלי וישראל כץ, ריקים רוב הזמן ושצריך לבטל אותם, וזאת למרות התנגדות משרד האוצר בטענה שהחלטה תגרום לנזק כספי של מיליארדי שקלים. היא הודיעה על ביטול אכיפה בנתיב פלוס בכביש החוף, ושינתה את הנהלים ב"נתיב פלוס" בכביש 1 לירושלים כך שתותר תנועת כלי רכב עם שני נוסעים, במקום שלושה קודם לכן. באותה שנה, מינתה את פעיל הליכוד משה בן זקן למנכ"ל משרד התחבורה, חצי שנה לאחר שוועדת המינויים של נציבות שירות המדינה, בהרכב שונה, שללה את המינוי מפאת חוסר ניסיונו הרלוונטי לתפקיד. בנוסף, מינתה את עו"ד עינב אבוחצירה, בתו של פעיל ליכוד, לממלאת מקום היועמ"ש בנתיבי ישראל, אף שהיו מועמדים מנוסים ובכירים מאבוחצירה. זאת, לאחר שרשות החברות ביטלה את מינוי הפוקד לליכוד אלעד ברדוגו לאותו תפקיד בשל פגמים חמורים בתהליך האיתור. ב-20 באפריל 2023 אישרה הממשלה הצעה של רגב לפיה יושקעו מאות מיליוני שקלים בשורה של פרויקטים תחבורתיים בשדרות וביישובי עוטף עזה, אך התוכנית לא יצאה לפועל. במאי 2023 הודיע מנכ"ל רכבת ישראל, מיכה מייקסנר, על עזיבתו, לאחר כמה ניסיונות מצידה להדחתו, זאת, על פי פרסומים בתקשורת, בעקבות התנגדותו למינויים פוליטיים. כנגד מדיניותה נמתחה ביקורת רבה בשל הפגיעה בנת"צים, ביטול התחבורה הציבורית במלחמה וחוסר קידום פרויקט הרכבת התחתית בגוש דן. ח"כ בועז טופורובסקי התפטר מראשות ועדת המשנה לבטיחות בדרכים לאחר שמשרד התחבורה לא התייחס לעבודתו. ב-7 באוקטובר 2023 הוביל חמאס את טבח שבעה באוקטובר נגד יעדים צבאיים ואזרחיים בדרום ישראל. בתה של רגב, מיכל, הייתה בין ניצולי הטבח בפסטיבל נובה ותפסה מחסה בעיר באר שבע לאחר שרכבה נורה. התחבורה הציבורית החלה לפעול שעות ארוכות לאחר ההודעה על גיוס מילואים, והמידע שעבר לגביה היה מעורפל, כך שבמשך שעות ארוכות חיילים שנדרשו להגיע בדחיפות ליישובים המותקפים ולבסיסים נאלצו לחפש טרמפים. רגב ספגה ביקורת גם על כך שלא הפעילה באופן מלא את חברת "אל על" בשבת (באמצעות "מניית הזהב" של המדינה), לצורך הבאת נוסעים ומטענים במסגרת מצב החירום. במהלך מלחמת חרבות ברזל עוררה רגב סערה ציבורית בהחלטתה להפסיק את התחבורה הציבורית בשבת. טענתה כי הדרישה הגיעה ממשרד הביטחון התבררה כלא נכונה. טיסותיה הרבות של רגב לחו"ל בזמן המלחמה עוררו ביקורת ציבורית וכן מצד בכירים בממשלה. ב-5 בנובמבר 2023 ניסתה להיכנס לקיבוץ בארי, אך הניצולים מן הטבח חסמו את כניסתה. בתגובה רגב איימה "אתם תהיו הקיבוץ האחרון שישוקם". באוגוסט 2024 הסמיכה הממשלה את רגב להיות אחראית גם על טקס הזיכרון לטבח בשבעה באוקטובר באותה השנה. ההחלטה עוררה ביקורת בקרב חלקים בציבור הישראלי, כולל הודעה של מספר קיבוצים בעוטף עזה שיחרימו את הטקס בהובלתה. בנובמבר 2025 טענה רגב כי מאז כניסתה לתפקיד לא היה בכביש 90 אפילו הרוג אחד בתאונת דרכים, אעפ"י שהיו בכביש הזה תאונות קטלניות גם בשנת 2025. בדצמבר 2025, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הושעתה מהארגון האירופי לבטיחות בתחבורה (ETSC) בעקבות צעדי ממשלת ישראל, שלטענת הארגון אינם עולים בקנה אחד עם מחויבותו הבסיסית להצלת חיים. הארגון הודיע על הפסקת השתתפותה של ישראל בתוכנית המדד האירופית לביצועי בטיחות בדרכים (PIN). על פי הדוח השנתי של הארגון שפורסם ביוני 2025, ישראל דורגה אחרונה מבין 32 החברות בו בהפחתת מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנים 2014-2024. שיעור השינוי הממוצע של המדינות החברות היה ירידה של 17% במספר ההרוגים, ואילו בישראל נרשמה עלייה של 37.6%: 319 הרוגים ב-2014 לעומת 439 הרוגים ב-2024. במאי 2024 שודר בערוץ 13 תחקיר "המקור" של רביב דרוקר על תפקודה כשרת התחבורה. לפי התחקיר רגב עסקה זמן מועט בענייני המשרד, והקדישה את עיקר זמנה לפעילות פוליטית פנימית של הליכוד, במטרה להגדיל את מספר בוחריה בפריימריז. היא ניהלה רישום של בכירים בשלטון המקומי, שדורגו לפי פוטנציאל מצביעי פריימריז שיוכלו לגייס עבורה, ועל בסיס רישום זה נתנה מענה בענייני תחבורה. על פי התחקיר רגב פעלה בניגוד להמלצות המקצועיות, ונתנה יחס בלתי ענייני, מפלה ואף מסכן חיים, בהתאם לפוטנציאל גיוס הקולות עבורה. בנוסף, ניצלה תקני העסקה ליועצים מקצועיים לשם מינוי יועצים פוליטיים. התחקיר התבסס על עדות וחומרים שהעביר ראש המטה שלה שפרש, יונתן יהוסף, ועל ראיונות עם ראשי רשויות. רגב הגיבה כי דרוקר ניצל את מצבו הבריאותי של יהוסף. בהמשך, הגישה רגב תלונה במשטרה נגד יהוסף, בטענה כי גנב וזייף מסמכים. ב-10 ביוני משטרת ישראל הודיעה על פתיחת חקירה בחשד למרמה והפרת אמונים ופשטה על משרדה של רגב. רגב ניסתה למנוע מהשוטרים לקחת מסמכים בטענה שיש לה חסינות, ואף עתרה לבית המשפט בנושא זה, אך עתירותיה נדחו בשלוש ערכאות. חוקרי להב 433 לקחו בפשיטה מסמכים ומחשבים, וצפויים לזמן את המעורבים לחקירה. בתאריך ה-17 ביולי 2025 נסגר תיק החקירה נגד השרה רגב. למעלה משנה לאחר שנפתחה, המשטרה והפרקליטות המליצו לגנוז את החקירה נגד שרת התחבורה, לאחר שלא התגבשה תשתית ראייתית. במאי 2025 שודר בתחקיר "המבקר" בערוץ 12, כי רגב בעזרתו של שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת הקפיאה רפורמת חלקי חילוף לרכב שנועדה להוזיל במידה ניכרת את מחירי חלקי החילוף ואת מחירי הביטוח. קישורים חיצוניים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Avalanche] \| [TOKENS: 6872]
Contents Avalanche An avalanche is a rapid flow of snow down a slope, such as a hill or mountain. Avalanches can be triggered spontaneously, by factors such as increased precipitation or snowpack weakening, or by external means such as humans, other animals, and earthquakes. Primarily composed of flowing snow and air, large avalanches have the capability to capture and move ice, rocks, and trees. Avalanches occur in two general forms, or combinations thereof: slab avalanches made of tightly packed snow, triggered by a collapse of an underlying weak snow layer, and loose snow avalanches made of looser snow. After being set off, avalanches usually accelerate rapidly and grow in mass and volume as they capture more snow. If an avalanche moves fast enough, some of the snow may mix with the air, forming a powder snow avalanche. Though they appear to share similarities, avalanches are distinct from slush flows, mudslides, rock slides, and serac collapses. They are also different from large scale movements of ice. Avalanches can happen in any mountain range that has an enduring snowpack. They are most frequent in winter or spring, but may occur at any time of the year. In mountainous areas, avalanches are among the most serious natural hazards to life and property, so great efforts are made in avalanche control. There are many classification systems for the different forms of avalanches. Avalanches can be described by their size, destructive potential, initiation mechanism, composition, and dynamics. Formation Most avalanches occur spontaneously during storms under increased load due to snowfall and/or erosion. Metamorphic changes in the snowpack, such as melting due to solar radiation, is the second-largest cause of natural avalanches. Other natural causes include rain, earthquakes, rockfall, and icefall. Artificial triggers of avalanches include skiers, snowmobiles, and controlled explosive work. Contrary to popular belief, avalanches are not triggered by loud sound; the pressure from sound is orders of magnitude too small to trigger an avalanche. Avalanche initiation can start at a point with only a small amount of snow moving initially; this is typical of wet snow avalanches or avalanches in dry unconsolidated snow. However, if the snow has sintered into a stiff slab overlying a weak layer, then fractures can propagate very rapidly, so that a large volume of snow, possibly thousands of cubic metres, can start moving almost simultaneously.[citation needed] A snowpack will fail when the load exceeds the strength. The load is straightforward; it is the weight of the snow. However, the strength of the snowpack is much more difficult to determine and is extremely heterogeneous. It varies in detail with properties of the snow grains, size, density, morphology, temperature, water content; and the properties of the bonds between the grains. These properties may all metamorphose in time according to the local humidity, water vapour flux, temperature and heat flux. The top of the snowpack is also extensively influenced by incoming radiation and the local air flow. One of the aims of avalanche research is to develop and validate computer models that can describe the evolution of the seasonal snowpack over time. A complicating factor is the complex interaction of terrain and weather, which causes significant spatial and temporal variability of the depths, crystal forms, and layering of the seasonal snowpack. Slab avalanches are formed frequently in snow that has been deposited, or deposited by wind. They have the characteristic appearance of a block (slab) of snow cut out from its surroundings by fractures. Elements of slab avalanches include a crown fracture at the top of the start zone, flank fractures on the sides of the start zones, and a fracture at the bottom called the stauchwall. The crown and flank fractures are vertical walls in the snow delineating the snow that was entrained in the avalanche from the snow that remained on the slope. Slabs can vary in thickness from a few centimetres to three metres. Slab avalanches account for around 90% of avalanche-related fatalities.[citation needed] The largest avalanches form turbulent suspension currents known as powder snow avalanches or mixed avalanches, a kind of gravity current. These consist of a powder cloud, which overlies a dense avalanche. They can form from any type of snow or initiation mechanism, but usually occur with fresh dry powder. They can exceed speeds of 300 km/h (190 mph), and masses of 1,000,000 tons; their flows can travel long distances along flat valley bottoms and even uphill for short distances. In contrast to powder snow avalanches, wet snow avalanches are a low velocity suspension of snow and water, with the flow confined to the track surface (McClung, 1999, p. 108). The low speed of travel is due to the friction between the sliding surface of the track and the water saturated flow. Despite the low speed of travel (≈10–40 km/h), wet snow avalanches are capable of generating powerful destructive forces, due to the large mass and density. The body of the flow of a wet snow avalanche can plough through soft snow, and can scour boulders, earth, trees, and other vegetation; leaving exposed and often scored ground in the avalanche track. Wet snow avalanches can be initiated from either loose snow releases, or slab releases, and only occur in snowpacks that are water saturated and isothermally equilibrated to the melting point of water. The isothermal characteristic of wet snow avalanches has led to the secondary term of isothermal slides found in the literature (for example in Daffern, 1999, p. 93). At temperate latitudes wet snow avalanches are frequently associated with climatic avalanche cycles at the end of the winter season, when there is significant daytime warming.[citation needed] An ice avalanche occurs when a large piece of ice, such as from a serac or calving glacier, falls onto ice (such as the Khumbu Icefall), triggering a movement of broken ice chunks. The resulting movement is more analogous to a rockfall or a landslide than a snow avalanche. They are typically very difficult to predict and almost impossible to mitigate.[citation needed] As an avalanche moves down a slope it follows a certain pathway that is dependent on the slope's degree of steepness and the volume of snow/ice involved in the mass movement. The origin of an avalanche is called the Starting Point and typically occurs on a 30–45 degree slope. The body of the pathway is called the Track of the avalanche and usually occurs on a 20–30 degree slope. When the avalanche loses its momentum and eventually stops it reaches the Runout Zone. This usually occurs when the slope has reached a steepness that is less than 20 degrees. These degrees are not consistently true due to the fact that each avalanche is unique depending on the stability of the snowpack that it was derived from as well as the environmental or human influences that triggered the mass movement.[citation needed] Injuries and deaths People caught in avalanches can die from suffocation, trauma, or hypothermia. From "1950–1951 to 2020–2021" there were 1,169 people who died in avalanches in the United States. For the 11-year period ending April 2006, 445 people died in avalanches throughout North America. On average, 28 people die in avalanches every winter in the United States. In 2001 it was reported that globally an average of 150 people die each year from avalanches. Terrain, snowpack, weather Doug Fesler and Jill Fredston developed a conceptual model of the three primary elements of avalanches: terrain, weather, and snowpack. Terrain describes the places where avalanches occur, weather describes the meteorological conditions that create the snowpack, and snowpack describes the structural characteristics of snow that make avalanche formation possible. Avalanche formation requires a slope shallow enough for snow to accumulate but steep enough for the snow to accelerate once set in motion by the combination of mechanical failure (of the snowpack) and gravity. The angle of the slope that can hold snow, called the angle of repose, depends on a variety of factors, such as crystal form and moisture content. Some forms of drier and colder snow will only stick to shallower slopes, while wet and warm snow can bond to very steep surfaces. In coastal mountains, such as the Cordillera del Paine region of Patagonia, deep snowpacks collect on vertical and even overhanging rock faces. The slope angle that can allow moving snow to accelerate depends on a variety of factors such as the snow's shear strength (which is itself dependent upon crystal form) and the configuration of layers and inter-layer interfaces.[citation needed] The snowpack on slopes with sunny exposures is strongly influenced by sunshine. Diurnal cycles of thawing and refreezing can stabilize the snowpack by promoting settlement. Strong freeze-thaw cycles result in the formation of surface crusts during the night and of unstable surface snow during the day. Slopes in the lee of a ridge or of another wind obstacle accumulate more snow and are more likely to include pockets of deep snow, wind slabs, and cornices, all of which, when disturbed, may result in avalanche formation. Conversely, the snowpack on a windward slope is often much shallower than on a lee slope. Avalanches and avalanche paths share common elements: a start zone where the avalanche originates, a track along which the avalanche flows, and a runout zone where the avalanche comes to rest. The debris deposit is the accumulated mass of the avalanched snow once it has come to rest in the run-out zone. For the image at left, many small avalanches form in this avalanche path every year, but most of these avalanches do not run the full vertical or horizontal length of the path. The frequency with which avalanches form in a given area is known as the return period. The start zone of an avalanche must be steep enough to allow snow to accelerate once set in motion, additionally convex slopes are less stable than concave slopes because of the disparity between the tensile strength of snow layers and their compressive strength. The composition and structure of the ground surface beneath the snowpack influences the stability of the snowpack, either being a source of strength or weakness. Avalanches are unlikely to form in very thick forests, but boulders and sparsely distributed vegetation can create weak areas deep within the snowpack through the formation of strong temperature gradients. Full-depth avalanches (avalanches that sweep a slope virtually clean of snow cover) are more common on slopes with smooth ground, such as grass or rock slabs. Generally speaking, avalanches follow drainages down-slope, frequently sharing drainage features with summertime watersheds. At and below tree line, avalanche paths through drainages are well defined by vegetation boundaries called trim lines, which occur where avalanches have removed trees and prevented regrowth of large vegetation. Engineered drainages, such as the avalanche dam on Mount Stephen in Kicking Horse Pass, have been constructed to protect people and property by redirecting the flow of avalanches. Deep debris deposits from avalanches will collect in catchments at the terminus of a run out, such as gullies and river beds. Slopes flatter than 25 degrees or steeper than 60 degrees typically have a lower incidence of avalanches. Human-triggered avalanches have the greatest incidence when the snow's angle of repose is between 35 and 45 degrees; the critical angle, the angle at which human-triggered avalanches are most frequent, is 38 degrees. When the incidence of human triggered avalanches is normalized by the rates of recreational use, however, hazard increases uniformly with slope angle, and no significant difference in hazard for a given exposure direction can be found. The rule of thumb is: A slope that is flat enough to hold snow but steep enough to ski has the potential to generate an avalanche, regardless of the angle.[citation needed] The snowpack is composed of ground-parallel layers that accumulate over the winter. Each layer contains ice grains that are representative of the distinct meteorological conditions during which the snow formed and was deposited. Once deposited, a snow layer continues to evolve under the influence of the meteorological conditions that prevail after deposition.[citation needed] For an avalanche to occur, it is necessary that a snowpack have a weak layer (or instability) below a slab of cohesive snow. In practice the formal mechanical and structural factors related to snowpack instability are not directly observable outside of laboratories, thus the more easily observed properties of the snow layers (e.g. penetration resistance, grain size, grain type, temperature) are used as index measurements of the mechanical properties of the snow (e.g. tensile strength, friction coefficients, shear strength, and ductile strength). This results in two principal sources of uncertainty in determining snowpack stability based on snow structure: First, both the factors influencing snow stability and the specific characteristics of the snowpack vary widely within small areas and time scales, resulting in significant difficulty extrapolating point observations of snow layers across different scales of space and time. Second, the relationship between readily observable snowpack characteristics and the snowpack's critical mechanical properties has not been completely developed.[citation needed] While the deterministic relationship between snowpack characteristics and snowpack stability is still a matter of ongoing scientific study, there is a growing empirical understanding of the snow composition and deposition characteristics that influence the likelihood of an avalanche. Observation and experience has shown that newly fallen snow requires time to bond with the snow layers beneath it, especially if the new snow falls during very cold and dry conditions. If ambient air temperatures are cold enough, shallow snow above or around boulders, plants, and other discontinuities in the slope, weakens from rapid crystal growth that occurs in the presence of a critical temperature gradient. Large, angular snow crystals are indicators of weak snow, because such crystals have fewer bonds per unit volume than small, rounded crystals that pack tightly together. Consolidated snow is less likely to slough than loose powdery layers or wet isothermal snow; however, consolidated snow is a necessary condition for the occurrence of slab avalanches, and persistent instabilities within the snowpack can hide below well-consolidated surface layers. Uncertainty associated with the empirical understanding of the factors influencing snow stability leads most professional avalanche workers to recommend conservative use of avalanche terrain relative to current snowpack instability.[citation needed] Avalanches only occur in a standing snowpack. Typically winter seasons at high latitudes, high altitudes, or both have weather that is sufficiently unsettled and cold enough for precipitated snow to accumulate into a seasonal snowpack. Continentality, through its potentiating influence on the meteorological extremes experienced by snowpacks, is an important factor in the evolution of instabilities, and consequential occurrence of avalanches faster stabilization of the snowpack after storm cycles. The evolution of the snowpack is critically sensitive to small variations within the narrow range of meteorological conditions that allow for the accumulation of snow into a snowpack. Among the critical factors controlling snowpack evolution are: heating by the sun, radiational cooling, vertical temperature gradients in standing snow, snowfall amounts, and snow types. Generally, mild winter weather will promote the settlement and stabilization of the snowpack; conversely, very cold, windy, or hot weather will weaken the snowpack. At temperatures close to the freezing point of water, or during times of moderate solar radiation, a gentle freeze-thaw cycle will take place. The melting and refreezing of water in the snow strengthens the snowpack during the freezing phase and weakens it during the thawing phase. A rapid rise in temperature, to a point significantly above the freezing point of water, may cause avalanche formation at any time of year. Persistent cold temperatures can either prevent new snow from stabilizing or destabilize the existing snowpack. Cold air temperatures on the snow surface produce a temperature gradient in the snow, because the ground temperature at the base of the snowpack is usually around 0 °C, and the ambient air temperature can be much colder. When a temperature gradient greater than 10 °C change per vertical meter of snow is sustained for more than a day, angular crystals called depth hoar or facets begin forming in the snowpack because of rapid moisture transport along the temperature gradient. These angular crystals, which bond poorly to one another and the surrounding snow, often become a persistent weakness in the snowpack. When a slab lying on top of a persistent weakness is loaded by a force greater than the strength of the slab and persistent weak layer, the persistent weak layer can fail and generate an avalanche.[citation needed] Any wind stronger than a light breeze can contribute to a rapid accumulation of snow on sheltered slopes downwind. Wind slabs form quickly and, if present, weaker snow below the slab may not have time to adjust to the new load. Even on a clear day, wind can quickly load a slope with snow by blowing snow from one place to another. Top-loading occurs when wind deposits snow from the top of a slope; cross-loading occurs when wind deposits snow parallel to the slope. When a wind blows over the top of a mountain, the leeward, or downwind, side of the mountain experiences top-loading, from the top to the bottom of that lee slope. When the wind blows across a ridge that leads up the mountain, the leeward side of the ridge is subject to cross-loading. Cross-loaded wind-slabs are usually difficult to identify visually.[citation needed] Snowstorms and rainstorms are important contributors to avalanche danger. Heavy snowfall will cause instability in the existing snowpack, both because of the additional weight and because the new snow has insufficient time to bond to underlying snow layers. Rain has a similar effect. In the short term, rain causes instability because, like a heavy snowfall, it imposes an additional load on the snowpack and once rainwater seeps down through the snow, acts as a lubricant, reducing the natural friction between snow layers that holds the snowpack together. Most avalanches happen during or soon after a storm.[citation needed] Daytime exposure to sunlight will rapidly destabilize the upper layers of the snowpack if the sunlight is strong enough to melt the snow, thereby reducing its hardness. During clear nights, the snowpack can re-freeze when ambient air temperatures fall below freezing, through the process of long-wave radiative cooling, or both. Radiative heat loss occurs when the night air is significantly cooler than the snowpack, and the heat stored in the snow is re-radiated into the atmosphere. Dynamics When a slab avalanche forms, the slab disintegrates into increasingly smaller fragments as the snow travels downhill. If the fragments become small enough the outer layer of the avalanche, called a saltation layer, takes on the characteristics of a fluid. When sufficiently fine particles are present they can become airborne and, given a sufficient quantity of airborne snow, this portion of the avalanche can become separated from the bulk of the avalanche and travel a greater distance as a powder snow avalanche. Scientific studies using radar, following the 1999 Galtür avalanche disaster, confirmed the hypothesis that a saltation layer forms between the surface and the airborne components of an avalanche, which can also separate from the bulk of the avalanche. Driving an avalanche is the component of the avalanche's weight parallel to the slope; as the avalanche progresses any unstable snow in its path will tend to become incorporated, so increasing the overall weight. This force will increase as the steepness of the slope increases, and diminish as the slope flattens. Resisting this are a number of components that are thought to interact with each other: the friction between the avalanche and the surface beneath; friction between the air and snow within the fluid; fluid-dynamic drag at the leading edge of the avalanche; shear resistance between the avalanche and the air through which it is passing, and shear resistance between the fragments within the avalanche itself. An avalanche will continue to accelerate until the resistance exceeds the forward force. Attempts to model avalanche behaviour date from the early 20th century, notably the work of Professor Lagotala in preparation for the 1924 Winter Olympics in Chamonix. His method was developed by A. Voellmy and popularised following the publication in 1955 of his Ueber die Zerstörungskraft von Lawinen (On the Destructive Force of Avalanches). Voellmy used a simple empirical formula, treating an avalanche as a sliding block of snow moving with a drag force that was proportional to the square of the speed of its flow: He and others subsequently derived other formulae that take other factors into account, with the Voellmy-Salm-Gubler and the Perla-Cheng-McClung models becoming most widely used as simple tools to model flowing (as opposed to powder snow) avalanches. Since the 1990s many more sophisticated models have been developed. In Europe much of the recent work was carried out as part of the SATSIE (Avalanche Studies and Model Validation in Europe) research project supported by the European Commission which produced the leading-edge MN2L model, now in use with the Service Restauration des Terrains en Montagne (Mountain Rescue Service) in France, and D2FRAM (Dynamical Two-Flow-Regime Avalanche Model), which was still undergoing validation as of 2007. Other known models are the SAMOS-AT avalanche simulation software and the RAMMS software. Human involvement Preventative measures are employed in areas where avalanches pose a significant threat to people, such as ski resorts, mountain towns, roads, and railways. There are several ways to prevent avalanches and lessen their power and develop preventative measures to reduce the likelihood and size of avalanches by disrupting the structure of the snowpack, while passive measures reinforce and stabilize the snowpack in situ. The simplest active measure is repeatedly traveling on a snowpack as snow accumulates; this can be by means of boot-packing, ski-cutting, or machine grooming. Explosives are used extensively to prevent avalanches, by triggering smaller avalanches that break down instabilities in the snowpack, and removing overburden that can result in larger avalanches. Explosive charges are delivered by a number of methods including hand-tossed charges, helicopter-dropped bombs, Gazex concussion lines, and ballistic projectiles launched by air cannons and artillery. Passive preventive systems such as snow fences and light walls can be used to direct the placement of snow. Snow builds up around the fence, especially the side that faces the prevailing winds. Downwind of the fence, snow build-up is lessened. This is caused by the loss of snow at the fence that would have been deposited and the pickup of the snow that is already there by the wind, which was depleted of snow at the fence. When there is a sufficient density of trees, they can greatly reduce the strength of avalanches. They hold snow in place and when there is an avalanche, the impact of the snow against the trees slows it down. Trees can either be planted or they can be conserved, such as in the building of a ski resort, to reduce the strength of avalanches. In turn, socio-environmental changes can influence the occurrence of damaging avalanches: some studies linking changes in land-use/land-cover patterns and the evolution of snow avalanche damage in mid latitude mountains show the importance of the role played by vegetation cover, that is at the root of the increase of damage when the protective forest is deforested (because of demographic growth, intensive grazing and industrial or legal causes), and at the root of the decrease of damage because of the transformation of a traditional land-management system based on overexploitation into a system based on land marginalization and reforestation, something that has happened mainly since the mid-20th century in mountain environments of developed countries. In many areas, regular avalanche tracks can be identified and precautions can be taken to minimize damage, such as the prevention of development in these areas. To mitigate the effect of avalanches the construction of artificial barriers can be very effective in reducing avalanche damage. There are several types: One kind of barrier (snow net) uses a net strung between poles that are anchored by guy wires in addition to their foundations. These barriers are similar to those used for rockslides. Another type of barrier is a rigid fence-like structure (snow fence) and may be constructed of steel, wood or pre-stressed concrete. They usually have gaps between the beams and are built perpendicular to the slope, with reinforcing beams on the downhill side. Rigid barriers are often considered unsightly, especially when many rows must be built. They are also expensive and vulnerable to damage from falling rocks in the warmer months. In addition to industrially manufactured barriers, landscaped barriers, called avalanche dams stop or deflect avalanches with their weight and strength. These barriers are made out of concrete, rocks, or earth. They are usually placed right above the structure, road, or railway that they are trying to protect, although they can also be used to channel avalanches into other barriers. Occasionally, earth mounds are placed in the avalanche's path to slow it down. Finally, along transportation corridors, large shelters, called snow sheds, can be built directly in the slide path of an avalanche to protect traffic from avalanches. Warning systems can detect avalanches which develop slowly, such as ice avalanches caused by icefalls from glaciers. Interferometric radars, high-resolution cameras, or motion sensors can monitor unstable areas over a long term, lasting from days to years. Experts interpret the recorded data and are able to recognize upcoming ruptures in order to initiate appropriate measures. Such systems (e.g. the monitoring of the Weissmies glacier in Switzerland) can recognize events several days in advance. Modern radar technology enables the monitoring of large areas and the localization of avalanches at any weather condition, by day and by night. Complex alarm systems are able to detect avalanches within a short time in order to close (e.g. roads and rails) or evacuate (e.g. construction sites) endangered areas. An example of such a system is installed on the only access road of Zermatt in Switzerland. Two radars monitor the slope of a mountain above the road. The system automatically closes the road by activating several barriers and traffic lights within seconds such that no people are harmed.[citation needed] Avalanche accidents are broadly differentiated into 2 categories: accidents in recreational settings, and accidents in residential, industrial, and transportation settings. This distinction is motivated by the observed difference in the causes of avalanche accidents in the two settings. In the recreational setting most accidents are caused by the people involved in the avalanche. In a 1996 study, Jamieson et al. (pages 7–20) found that 83% of all avalanches in the recreational setting were caused by those who were involved in the accident. In contrast, all the accidents in the residential, industrial, and transportation settings were due to spontaneous natural avalanches. Because of the difference in the causes of avalanche accidents, and the activities pursued in the two settings, avalanche and disaster management professionals have developed two related preparedness, rescue, and recovery strategies for each of the settings.[citation needed] Notable avalanches Two avalanches occurred in March 1910 in the Cascade and Selkirk Mountain ranges. On 1 March the Wellington avalanche killed 96 in Washington state, United States. Three days later 62 railroad workers were killed in the Rogers Pass avalanche in British Columbia, Canada. During World War I, an estimated 40,000 to 80,000 soldiers died as a result of avalanches during the mountain campaign in the Alps at the Austrian-Italian front, many of which were caused by artillery fire. Some 10,000 men, from both sides, died in avalanches in December 1916. In the Northern Hemisphere winter of 1950–1951 approximately 649 avalanches were recorded in a three-month period throughout the Alps in Austria, France, Switzerland, Italy and Germany. This series of avalanches killed around 265 people and was termed the Winter of Terror. The avalanche in Biały Jar occurred on 20 March 1968, sweeping away 24 people who were walking along the bottom of Biały Jar ravine in the Giant Mountains. Five of them, who were thrown aside by the avalanche, managed to survive. The remaining 19 people – including 13 Russians, 4 citizens of East Germany, and two Polish citizens – lost their lives. A total of 1,100 people took part in the rescue operation. A mountain climbing camp on Lenin Peak, in what is now Kyrgyzstan, was wiped out in 1990 when an earthquake triggered a large avalanche that overran the camp. Forty-three climbers were killed. In 1993, the Bayburt Üzengili avalanche killed 60 individuals in Üzengili in the province of Bayburt, Turkey. A large avalanche in Montroc, France, in 1999, 300,000 cubic metres of snow slid on a 30° slope, achieving a speed in the region of 100 km/h (62 mph). It killed 12 people in their chalets under 100,000 tons of snow, 5 meters (16 feet) deep. The mayor of Chamonix was convicted of second-degree murder for not evacuating the area, but received a suspended sentence. The small Austrian village of Galtür was hit by the Galtür avalanche in 1999. The village was thought to be in a safe zone but the avalanche was exceptionally large and flowed into the village. Thirty-one people died. On 28 January 2003, the Tatra Mountains avalanche swept away nine out of a thirteen-member group heading to the summit of Rysy in the Tatra Mountains. The participants of the trip were students from the I Leon Kruczkowski High School in Tychy and individuals associated with the school's sports club. On 3 July 2022 a serac collapsed on the Marmolada Glacier, Italy, causing an avalanche that killed 11 alpinists and injured eight. Classification of avalanches In Europe, the avalanche risk is widely rated on the following scale, which was adopted in April 1993 to replace the earlier non-standard national schemes. Descriptions were last updated in May 2003 to enhance uniformity. In France, most avalanche deaths occur at risk levels 3 and 4. In Switzerland most occur at levels 2 and 3. It is thought that this may be due to national differences of interpretation when assessing the risks. Stability: additional load: Gradient: Avalanche size: [citation needed] In the United States and Canada, the following avalanche danger scale is used. Descriptors vary depending on country. There are nine different types of avalanche problems: The Canadian classification for avalanche size is based upon the consequences of the avalanche. Half sizes are commonly used. The size of avalanches are classified using two scales; size relative to destructive force or D-scale and size relative to the avalanche path or R-scale. Both size scales range from 1 to 5 with the D size scale half sizes can be used. Slab avalanche hazard analysis can be done using the Rutschblock Test. A 2 m wide block of snow is isolated from the rest of the slope and progressively loaded. The result is a rating of slope stability on a seven step scale. (Rutsch means slide in German.) Avalanches and climate change Avalanche formation and frequency is highly affected by weather patterns and the local climate. Snowpack layers will form differently depending on whether snow is falling in very cold or very warm conditions, and very dry or very humid conditions. Thus, climate change may affect when, where, and how often avalanches occur, and may also change the type of avalanches that are occurring. Overall, a rising seasonal snow line and a decrease in the number of days with snow cover are predicted. Climate change-caused temperature increases and changes in precipitation patterns will likely differ between the different mountain regions, and the impacts of these changes on avalanches will change at different elevations. In the long term, avalanche frequency at lower elevations is expected to decline corresponding to a decrease in snow cover and depth, and a short-term increase in the number of wet avalanches are predicted. Precipitation is expected to increase, meaning more snow or rain depending on the elevation. Higher elevations predicted to remain above the seasonal snow line will likely see an increase in avalanche activity due to the increases in precipitation during the winter season. Storm precipitation intensity is also expected to increase, which is likely to lead to more days with enough snowfall to cause the snowpack to become unstable. Moderate and high elevations may see an increase in volatile swings from one weather extreme to the other. Predictions also show an increase in the number of rain on snow events, and wet avalanche cycles occurring earlier in the spring during the remainder of this century. The warm, wet snowpacks that are likely to increase in frequency due to climate change may also make avalanche burials more deadly. Warm snow has a higher moisture content and is therefore denser than colder snow. Denser avalanche debris decreases the ability for a buried person to breathe and the amount of time they have before they run out of oxygen. This increases the likelihood of death by asphyxia in the event of a burial. Additionally, the predicted thinner snowpacks may increase the frequency of injuries due to trauma, such as a buried skier striking a rock or tree. Avalanches of dust on Mars See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/קובץ:Emblem_of_Israel_alternative.svg] \| [TOKENS: 672]
קובץ:Emblem of Israel alternative.svg Derivative works of this file: Category:PD Israel & British Mandate. العربية \| Deutsch \| Ελληνικά \| English \| עברית \| հայերեն \| македонски \| português \| русский \| 中文 \| 中文（简体）‎ \| +/− יומן העלאה מקורי This image is a derivative work of the following images: Uploaded with derivativeFX .}} היסטוריית הקובץ ניתן ללחוץ על תאריך/שעה כדי לראות את הקובץ כפי שנראה באותו זמן. שימוש בקובץ יותר מ־100 דפים משתמשים בקובץ זה. הרשימה הבאה מראה רק את 100 הדפים הראשונים שמשתמשים בקובץ. ניתן לצפות ברשימה המלאה. צפייה בקישורים נוספים לקובץ הזה. שימוש גלובלי בקובץ אתרי הוויקי האחרים הבאים משתמשים בקובץ זה: צפו בשימושים בקובץ זה במיזמי ויקימדיה נוספים. מטא־נתונים קובץ זה מכיל מידע נוסף, שכנראה הגיע ממצלמה דיגיטלית או מסורק שבהם הקובץ נוצר או עבר דיגיטציה. אם הקובץ שונה ממצבו הראשוני, כמה מהנתונים להלן עלולים שלא לשקף באופן מלא את הקובץ הנוכחי.
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Multiple-vehicle_collision] \| [TOKENS: 895]
Contents Multiple-vehicle collision A multiple-vehicle collision (colloquially known as a pileup or multi-car collision), is a road traffic collision involving many vehicles. Generally occurring on high-capacity and high-speed routes such as freeways, they are one of the deadliest forms of traffic collisions. The most disastrous pileups have involved more than a hundred vehicles. Terminology A chain collision can be defined as "an accident involving three or more vehicles in which one vehicle has only rear impact damage (i.e., the "lead" vehicle); one vehicle has only frontal damage; and all other vehicles have frontal and rear impact damage (these are the "middle" vehicles)". Statistics In Great Britain, statistics are available on the number of vehicles involved in crashes. In America, statistics are available from the Fatality Analysis Reporting System (FARS). Causes Pile-ups generally occur in low-visibility conditions as drivers on freeways are following too closely and unable to adjust to road conditions. Chain-reaction crashes can also occur in conditions of good visibility, when black ice or other road hazards are encountered unexpectedly as drivers round a curve or crest a hill. Multiple vehicle collisions can also occur when a third vehicle is too close to an initial collision to avoid hitting one or both of the vehicles. Due to the high traffic speeds on the road, if one car develops a problem and suddenly halts, ones behind it cannot stop in time and may hit it. Considering that these roads often have high traffic volumes, more cars are forced into braking and skidding, darting into other lanes and in front of other traffic; more vehicles become involved, creating a chain reaction effect. Determining the cause of such collisions is difficult for investigators and it is often impossible to tell if negligence caused the crash. In spite of their frequency, little formal research has been done in the United States regarding their causes. Effects Multiple-vehicle collisions are particularly deadly as the mass of crumpled vehicles makes escape for survivors difficult. Even if survivors are able to exit their vehicles, other cars may strike them. Individual vehicles in a multiple-vehicle collision are often hit multiple times at high speed, increasing the risk of injury to passengers who may have survived the first impact with the benefit of now-discharged protective airbags. Collisions after the initial collision may occur from the side of the vehicle, where the passenger compartment is more vulnerable. A fire in one part of the collision can quickly spread via spilled gasoline and cover the entire crash area. Multiple-vehicle collisions can also overwhelm local emergency services making speedy rescues more difficult. If the collision takes place in a remote area, getting medical help to the scene can be difficult. The destruction and intense heat of fires can also damage roadways, particularly by melting and burning the asphalt or spalling concrete surfaces. The structural steel of bridges and overpasses can also be weakened by the heat. A fiery pileup inside a tunnel is the most serious, as there is little means to escape the poisonous fumes and the confined heat may damage structural supports. The large scale of these collisions can close highway routes for several days, or even longer if highway support structures are damaged. Avoidance A NHTSA report suggests that a vehicle fit with a center high-mounted stop lamps has 23.7% less risk to be involved as a lead vehicle in a chain collision while it has 16.0% less risk to be involved as a middle vehicle in such a chain collision. France In the French ASFA motorway network, out of all vehicle crashes with injuries, single vehicle crashes make up 42% of the total, dual vehicle crashes make up 41%, and crashes involving three or more vehicles make up 17%. Korea On Korean expressways, chain crashes represent 10.7% of crashes with injuries involving truck drivers. On Korean rural roads, chain crashes represent 0.6% of crashes with injuries involving truck drivers. Major pileups Motorsports Multiple vehicle collisions can occur in the restricted courses used in motorsports as well, most commonly after a green flag (on road courses) being waved following a warm-up lap during the start of the race. Reporters and fans apply subjective guidelines as to what threshold needs to be crossed before a simple on-track incident can be described as such. NASCAR fans, for example, talk about the "Big One", where many cars can be or are involved in a wreck while running close together. See also References
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/2026_United_States%E2%80%93Iran_crisis] \| [TOKENS: 3294]
Contents 2026 Iran–United States crisis Ongoing Since 13 January 2026, tensions between Iran and the United States have intensified amid Iran's ongoing crackdown on nationwide anti‑government protests. On 13 January, Iranian officials warned they were "ready for war" after U.S. President Donald Trump threatened potential military action in response to the growing death toll and mass detentions linked to the protests. The U.S. government signaled that airstrikes remained an option, emphasizing that all responses were under consideration while maintaining that diplomacy was still preferred. Regional actors, including Qatar, cautioned that any escalation could have severe consequences for the Middle East. The crisis unfolded against the backdrop of Iran's deepening economic collapse and internal unrest, which had begun in late 2025 and continued into early 2026. Background The escalation of the 2025 Iran–Israel war, combined with United States strikes on Iranian nuclear sites, had a major influence on the crisis. Throughout 2025, Israel intensified its campaign of covert and overt operations against Iranian military infrastructure, missile sites, and Revolutionary Guard assets in Syria and inside Iran itself. These actions deepened Iran's sense that it was under sustained external assault, pushing Iranian leaders toward a more militarized defensive posture. When the United States conducted its own strikes on Iranian nuclear‑associated targets, Iran interpreted this as confirmation that the governments in Washington and Jerusalem, were an existential threat to the Islamic Republic. In the aftermath of 13 January, Iran's internal situation remained marked by an economic crisis due to sanctions and persistent public dissent. The country continued to experience high inflation, currency depreciation, and shortages of essential goods, all of which contributed to growing frustration among Iranians. Protest activity, which had begun in the months earlier, persisted across multiple provinces and involved students, workers, and residents of economically marginalized regions. Demonstrations frequently centered on economic grievances, but they also expanded to include broader political demands, including calls for greater accountability and an end to government corruption. Iranian authorities responded with an intensified security posture. Reports from human rights organizations described large‑scale arrests, increased surveillance, and the deployment of security forces to areas with sustained protest activity. Internet restrictions, including temporary shutdowns and censorship, were used to limit communication and hinder the organization of demonstrations. State media framed the unrest as the result of foreign interference by parties such as the United States and Israel. The domestic pressures also affected Iran's political landscape. Hardline factions within the government advocated for stronger measures to suppress dissent. Public dissatisfaction with economic management and governance contributed to declining trust in state institutions, further complicating the government's efforts to project unity during a period of heightened international tension. United States policy In the period following 13 January, the United States adopted a more assertive public posture toward Iran while continuing to emphasize that it sought to avoid direct conflict. Senior officials within the Trump administration issued a series of statements outlining Washington's position. President Donald Trump reiterated that the United States was prepared to respond to any actions perceived as threatening U.S. personnel or regional stability, while also stating that military force would be used only if necessary. His remarks framed the situation as a test of deterrence, emphasizing that Iran would be held accountable for further escalation. The US Secretary of state Marco Rubio underscored this approach by calling on Iran to halt its crackdown on domestic protests and to comply with international obligations. In public briefings, the Secretary described Iran's internal unrest as evidence of widespread dissatisfaction and urged Tehran to "choose de‑escalation" through diplomatic channels. The National Security Advisor similarly warned that the United States would not tolerate attacks on its regional partners or interests, calling out Iran's actions as destabilizing and inconsistent with international norms. The escalation in U.S.–Iran tensions after 13 January prompted extensive debate within the United States Congress, where lawmakers expressed differing views on the appropriate scope and direction of U.S. policy. Members of Congress who favored a more assertive approach argued that Iran's regional activities and domestic repression required stronger deterrence measures. These legislators supported maintaining or expanding sanctions, increasing military readiness in the region, and issuing clear warnings that attacks on U.S. personnel or allies would result in a forceful response. They contended that a firm posture was necessary to prevent further escalation and to counter what they viewed as destabilizing behavior by Iran. Some bipartisan lawmakers advocated for a more restrained strategy, emphasizing the risks of miscalculation and the potential for unintended conflict. These members called for renewed diplomatic engagement, greater transparency regarding the administration's decision‑making, and adherence to congressional oversight mechanisms related to the use of military force. Some raised concerns about the legal basis for any potential military action, citing the need for updated authorizations and clearer definitions of U.S. objectives. They argued that sustained diplomatic efforts, rather than increased military pressure, offered the best path to reducing tensions and addressing long‑standing disputes. No clear consensus emerged. Further U.S. policy discussions after 13 January also focused on the security of American personnel and facilities across the Middle East. The Department of Defense reviewed force protection measures at bases in Iraq, Syria, and the Gulf, citing concerns about potential retaliation from Iranian‑aligned groups. Pentagon officials emphasized that any attack on U.S. forces would prompt a direct response, reflecting a broader effort to deter proxy activity without escalating into open conflict. Analysts noted that these measures were consistent with previous periods of heightened tension, during which the United States sought to balance deterrence with the risk of miscalculation. At the diplomatic level, the United States intensified consultations with European and regional partners to coordinate messaging and assess potential avenues for de‑escalation. American diplomats engaged with NATO allies, Gulf Cooperation Council members, and other partners to reinforce shared concerns about Iran's internal repression and regional activities. These discussions aimed to maintain a unified international stance while exploring options for renewed dialogue. Despite these efforts, progress remained limited, as longstanding disagreements over sanctions, nuclear policy, and regional security continued to shape the broader context of U.S.–Iran relations. On 13 January, senior national security officials met at the White House to review potential military options, including airstrikes, cyber operations, and targeted raids, as part of the administration's response to Iran's violent suppression of demonstrations. The U.S. military began repositioning assets to strengthen its regional posture. By 25 January, an American aircraft carrier strike group, the USS Abraham Lincoln (CVN-72) was deployed toward the Gulf, accompanied by additional Navy and Air Force assets. This movement was described as a precautionary measure amid fears of further escalation and was part of a broader effort to deter Iranian actions. Throughout late January, President Donald Trump continued to weigh expanded military options. Reports on 29–30 January indicated that he had been presented with additional plans, including possible commando operations targeting Iranian nuclear facilities. These deliberations occurred alongside ongoing concerns about Iran's mass arrests and internal unrest, which U.S. officials cited as contributing factors in the heightened military readiness. On February 14, Trump stated he will dispatch a second carrier strike, the USS Gerald R. Ford, will be on the way to the Middle East with Carrier Strike Group 12 after completing operations in the Caribbean as part of Operation Southern Spear to support the USS Abraham Lincoln. In the final week of January, President Donald Trump used Truth Social to issue a series of public warnings directed at Iran, marking one of the most visible escalations in U.S. messaging during the crisis. On 28 January 2026, Trump declared that "a massive Armada is heading to Iran", describing it as moving "with great power, enthusiasm, and purpose." Trump warned that if Iran did not agree to a deal, "the next attack will be far worse", referencing previous U.S. strikes on Iranian nuclear facilities.The posts emphasized the scale and readiness of U.S. military forces deployed to the region, with Trump describing the movement of a large naval formation toward the Gulf as a deliberate signal of American resolve. He framed the deployment as part of a broader effort to pressure Iran amid its ongoing domestic unrest and to deter any actions that might threaten U.S. personnel or regional partners. Several of the posts referenced previous U.S. strikes on Iranian nuclear facilities, which Trump cited as evidence of Washington's willingness to act if necessary. He warned that any further escalation by Iran could prompt a more severe response, presenting the situation as a narrowing window for Tehran to alter its course. When speaking at Fort Bragg on February 13, Trump declared that regime change would be “the best thing that could happen”. Trump said on a post on Truth Social, when referring to the Chagos dispute, UK air bases at RAF Fairford and the shared base at Diego Garcia in the British Indian Ocean Territory would be used by the US in an attack on Iran should Iran not agree to a nuclear deal. However, the United Kingdom has reportedly blocked Trump's request to use their air bases, leading to the latter withdrawing his support for the Chagos Islands deal. While some US sources, including Senator Lindsey Graham told Axios that the US might need more time to prepare on February 18, others disagreed. "The boss is getting fed up. Some people around him warn against going to war with Iran, but I think there is 90% chance we see kinetic action in the next few weeks," one anonymous Trump advisor told Axios. United States officials stated that Iran has two weeks to submit a detailed proposal. On the same day, anonymous sources informed CNN that the US military was prepared to strike Iran as early as the 21st, although President Donald Trump had yet to make a final decision on whether he would authorize such actions. One source, however, cautioned that Trump has privately argued both for and against military action and, polling advisers and allies on what the best course of action is. Top administration national security officials met on the 18th in the White House Situation Room to discuss the situation in Iran, a person familiar with the meeting said. Trump was also briefed on the 18th by special envoy Steve Witkoff and Jared Kushner, Trump’s son-in-law, about their indirect talks with Iran that occurred a day earlier. It was not clear if Trump would make a decision by the weekend. On February 19, 2026, The US could launch military strikes on Iran within days, according to reports, as the White House issued a stark warning that Tehran should make a deal. President Donald Trump has sent warships, tankers and submarines to the Middle East to be ready for potential strikes as soon as Saturday, sources told CBS. Iran was preparing to put on a show of strength with rocket launches across the south on Thursday. Iranian Supreme Leader Ali Khamenei warned this week that Iran was prepared to retaliate, saying the United States “may be struck so hard that it cannot get back up” if it renews attacks against the regime. On that same day, President Trump says he’s prepared to decide whether to attack Iran within the next 10 days — after deploying a second aircraft carrier strike group to the Middle East. “We may have to take it a step further, or we may not. Maybe we’re going to make a deal. You are going to be finding out over the next, probably, 10 days,” Trump said Thursday at a meeting of the Board of Peace in Washington. Iranian response Senior Iranian officials dismissed U.S. warnings as psychological warfare and accused Washington of exploiting Iran's domestic unrest for strategic gain. Government spokespeople reiterated that Iran would not alter its policies under foreign pressure and warned that any military action by the United States would be met with what they described as a "decisive" and "regret‑inducing" response. These statements were accompanied by assurances that Iran's armed forces remained fully prepared to counter external threats. Iranian authorities intensified efforts to control the internal situation. Security forces expanded their presence in major cities, and state media portrayed the protests as foreign‑influenced attempts to destabilize the country. Officials framed the unrest as part of a broader campaign orchestrated by hostile governments, arguing that the United States was using the demonstrations to justify increased military pressure. Diplomatically, Iran maintained that it remained open to dialogue but insisted that any negotiations must respect its sovereignty and security interests. Iranian representatives criticized U.S. sanctions and military deployments as provocative and counterproductive, urging regional states to avoid aligning with what Tehran described as destabilizing American policies. On January 31, top Iranian security official Ali Larijani said on X that work on a framework for negotiations with the United States is progressing. Iranian state media reported increased activity among the Islamic Revolutionary Guard Corps (IRGC), including the repositioning of units responsible for air defense, missile operations, and internal security. Analysts noted that these movements were consistent with Iran's standard response during periods of heightened tension, aimed at demonstrating preparedness without provoking direct confrontation. Iran also conducted limited military exercises in several regions, emphasizing missile capabilities and rapid‑deployment forces. These drills were framed by Iranian officials as routine but were widely interpreted as a message to external actors, particularly the United States, that Iran retained the capacity to respond to any attack. Satellite imagery during this period indicated heightened activity at several IRGC bases, including the movement of mobile missile launchers and increased aircraft dispersal at military airfields, measures typically associated with efforts to reduce vulnerability to potential strikes. Naval forces in the Persian Gulf and Strait of Hormuz also began movements. The IRGC Navy increased patrols and monitored U.S. naval movements closely, while Iranian officials reiterated that the country would defend its territorial waters against any perceived encroachment. Although no direct confrontations were reported, the combination of heightened naval activity, missile readiness, and internal security deployments contributed to a broader atmosphere of military alertness within Iran during the late‑January escalation. On 3 February 2026, six IRGC Navy gunboats attempted to stop and seize a US tanker in the Strait of Hormuz. The Stena Imperative tanker ignored their demands and continued toward the Arabian Sea under the escort of the USS McFaul (DDG 74). Moreover, a US F-35 fighter jet shot down an Iranian Shahed 139 drone approaching the aircraft carrier USS Abraham Lincoln. On 5 February, Iran's IRGC Navy announced it had seized two foreign oil tankers near Farsi Island in the Persian Gulf and transferred them to the port of Bushehr, claiming both vessels were involved in fuel smuggling operations. During the second round of nuclear talks in Geneva on 17 February, Khamenei threatened the United States warships in the area, stating Iran is "capable of sinking...[them]." In addition the Strait of Hormuz was closed for several hours during a live military fire drill. Khamenei said that even though the US military may be the strongest in the world, “the strongest army in the world can sometimes be slapped so hard it cannot get up.” Abu Hussein al‑Hamidawi the leader of Kata'ib Hezbollah, an Iraqi group part of the Popular Mobilization Forces reaffirmed its support for Iran, warning of a "total war" if Iran is attacked by the U.S. The leader of Hezbollah made a statement saying that they will choose whether or not to intervene, and is "concerned" about confronting the U.S. He said that he is "not neutral". Negotiations The United States demanded that Iran transfer its remaining 400 kg of enriched uranium, halt its nuclear weapons development, restrict its ballistic missile program, and end support for groups such as Hezbollah, Hamas, and the Houthis. Ahead of the talks, Iran increased regional diplomacy, with Ali Larijani visiting Moscow, Abbas Araqchi holding consultations in Istanbul, and Qatar’s Prime Minister Mohammed bin Abdulrahman bin Jassim Al Thani traveling to Tehran. Turkey, Egypt, and Qatar worked to arrange U.S.–Iran talks, with Iran requesting Oman as a neutral venue. On 6 February, indirect US–Iran talks were held in Muscat, mediated by Omani foreign minister Badr bin Hamad Al Busaidi. Both sides described the nuclear-focused discussions as a “good start” and agreed to continue engagement despite deep mistrust. International reactions See also References
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/לוי_אשכול] \| [TOKENS: 46966]
תוכן עניינים לוי אשכול לֵוִי אֶשְׁכּוֹל (שְׁקוֹלְניק; 25 באוקטובר 1895, ז' בחשוון ה'תרנ"ו – 26 בפברואר 1969, ח' באדר ה'תשכ"ט) היה פוליטיקאי ישראלי שכיהן כראש ממשלת ישראל השלישי, החל משנת 1963 ועד מותו בשנת 1969. קודם לכן כיהן כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל. אשכול החל את פעילותו הפוליטית כחבר בקונגרס הציוני. הוא היה ממקימי ההגנה בשנת 1920, וממקימי חברת המים "מקורות" בשנת 1937. בפעילותו הציונית עסק בהתיישבות, בפיתוח הארץ ובביצור מקורותיה הכלכליים. היה חבר הוועד הלאומי, וחבר בוועד הביטחון של היישוב, שעניינו הקמת כוח צבאי סדיר למדינה שבדרך. לאחר הקמת המדינה מונה למנכ"ל משרד הביטחון, והמשיך לעסוק ברכש צבאי, בעיצוב מבנהו של צה"ל ובבניית עוצמתו. אשכול היה הוגה הקמת המעברות ועיירות הפיתוח, ומאוחר יותר כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של עמידר. אשכול נבחר לכנסת השנייה מטעם מפא"י, וזמן קצר לאחר מכן מונה לשר החקלאות והפיתוח. ב-1952 מונה לשר האוצר, תפקיד בו שימש 11 שנים, והיה מבוניה של הכלכלה הישראלית בשנותיה הראשונות של ישראל. ב-1963 התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, ואשכול נבחר לרשת אותו בראשות המפלגה ובראשות הממשלה. ב-1964 חנך את המוביל הארצי שהיה מיוזמי הקמתו. ב-1966 הוביל את ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. ב-1967 הסלים המצב הביטחוני בעקבות כניסת כוחות מצריים לחצי האי סיני המפורז. ישראל נכנסה לתקופת ההמתנה המתוחה, שבסופה פרצה מלחמת ששת הימים. ישראל נחלה ניצחון מוחץ במלחמה, ותפסה שטחים רבים, לרבות ירושלים העתיקה. יש הזוקפים את הניצחון במלחמה לזכותו של אשכול, הן כראש הממשלה והן כשר בממשלות ישראל, ומצביעים על פעילותו רבת השנים למען בניית כוחו של הצבא. אשכול נקט בגישה מתונה יותר מאשר קודמיו כלפי התנועה הרוויזיוניסטית. הוא אישר את העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, בניגוד לעמדת בן-גוריון, ואף צירף את גח"ל לממשלת האחדות הלאומית בעת תקופת ההמתנה. מאידך, פעל לאיחוד מפלגות הפועלים לכדי מפלגת העבודה הישראלית, ועמד בראשה. מאוחר יותר פעל להקמת רשימה משותפת למפלגת העבודה ולמפ"ם, היא המערך. אשכול נפטר בעת כהונתו כראש הממשלה, ונקבר בחלקת גדולי האומה בירושלים. ביוגרפיה לוי-יצחק שקולניק נולד בשנת 1895 בעיירה אוֹראטוֹב (ברוסית: Оратов; באוקראינית: Оратів, אוראטיב) שבפלך קייב של האימפריה הרוסית, כ-150 ק"מ מדרום לקייב (בימינו נמצאת העיירה בתחומי מחוז ויניצה שבאוקראינה), בנם של דבורה לבית קרַסניַינסקי ויוסף שקולניק. אימו באה ממשפחה עשירה ובעלת נטייה למתנגדים, למרות קרבתה המשפחתית לאדמו"ר החסידי יהושע השל ממונסטריץ', ואביו היה מנהל משק חקלאי זעיר, ומחסידי הרב ממונסטריץ'. אשכול התחנך בילדותו בחדר, ולצד זאת למד גם לימודי חול. בסתיו 1909 נסע ללמוד בגימנסיה היהודית לבנים הרוסית-עברית של פאבל קָגָן בווילנה. במהלך לימודיו בווילנה הצטרף לאגודת נוער ציונית, ולאחר שנעשה חבר הנהלתה, הוביל את הצטרפותה לתנועת צעירי ציון. בעקבות פגישה עם יוסף שפרינצק בעת ביקורו בווילנה, השתכנע אשכול לעלות לארץ ישראל. עם סיום לימודיו בשנת 1914, בשלהי תקופת העלייה השנייה, עלה לארץ ישראל. ב-19 בפברואר הגיע לנמל יפו, ולמוחרת יצא לחפש עבודה בפתח תקווה. הוא הצטיין בעבודה חקלאית מעשית, ובמשך תקופה גם עבד בסיוע לנתן שיפריס בתחזוקת מערכת ההשקיה של המושבה. במאי 1914 הצטרף לקבוצת פועלים שהתיישבה בקלנדיה (לימים "עטרות") וכינתה את עצמה "בני הדסה". אולם בנובמבר אותה שנה נטשה הקבוצה בחשאי את האדמות שעיבדה בקלנדיה והגיעה לירושלים. כעבור מספר ימים יצאו אשכול וחבריו לחפש עבודה בראשון לציון. ב-2 במרץ 1915 (פורים תרע"ה) הקימו כעשרים מחבורת הפועלים בני העלייה השנייה שעבדו בראשון לציון את "קבוצת עבודה", במטרה לסייע לפועלים בהשגת מקומות עבודה במושבות. אשכול נבחר לעמוד בראש הוועד של הקבוצה. חברי הקבוצה זיהו עצמם כאנשי "הפועל הצעיר". במחצית השנייה של 1915 ובמהלך 1916 התגורר אשכול לסירוגין גם בפתח תקווה, שם נפתח "סניף" של "קבוצת עבודה", ובמשך מספר חודשים עסק, תמורת משכורת צנועה מאוד, בעיקר באיתור מקומות עבודה. בתקופה זו, שבה התחוללה מלחמת העולם הראשונה, בחר אשכול "להתעת'מן", ובעזרת הקשרים שיצר עם פקידים טורקיים, קיבל פטור מחובת הגיוס לצבא העות'מאני, באמצעות "תעודת שחרור" כ"עובד חיוני". בעזרת קשריו ותשלום "בקשיש", נפטר גם מעבודות השירות בבסיסים טורקיים ברחבי הארץ, שנלוותה לפטור מהשירות הצבאי. בתחילת 1916 נענה לפניית "הסתדרות פועלי יהודה" להצטרף אליה, ובקיץ אותה שנה נבחר לוועד המרכזי שלה ("המרכז החקלאי"), לצד ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי ונטע גולדברג (הרפז). אז גם הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר". בעקבות הפלישה הבריטית, נדרש להתגייס לצבא הטורקי, ובאמצעות קשרים ובקשיש, נשלח באוקטובר 1917 לעבודות שירות עבור הצבא במחנות עבודה באזור עזה, בעקרון ובלטרון. לאחר שעבד כחודש ימים במחנות הצבא, ברח בתחילת נובמבר לפתח תקווה. בתחילת דצמבר 1917 הגיעו אשכול וחברי "קבוצת עבודה" לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", כדי לקבל הכשרה חקלאית, ובסוף אותו חודש הצטרפו לחוות חולדה. בתקופה זו עבר, בהשפעתו של שפרינצק, לעסקנות מפלגתית בהנהגת "הפועל הצעיר", בוועדה החקלאית של המפלגה וכנציגה בוועד "הסתדרות פועלי יהודה". הייתה זו עליית מדרגה במעמדו הציבורי בהנהגת תנועת הפועלים בארץ ישראל. ביולי 1918, לקראת סוף המלחמה, התנדב אשכול, בניגוד להחלטת מפלגתו, לגדוד ה-40 "הארץ ישראלי" של הגדודים העבריים שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. את האימון הבסיסי עשה במצרים. חיילי הגדוד הועסקו בעיקר בתפקידי שמירה במצרים וגם במחנות שבויים באזור טריפולי. בתחילת 1919, בעזרת קשריה של הנהגת "הפועל הצעיר", קיבל אשכול חופשת שחרור ארוכה מהצבא, ומונה למנהל המחלקה הכלכלית של התנועה. בספטמבר אותה שנה הועבר הגדוד למחנה סרפנד (צריפין) בארץ ישראל, ובחודשים האחרונים של אותה שנה הצליח אשכול לארגן גניבות נשק ממחסני הגדוד, לטובת חימוש המושבות בצפון הארץ, שנזקקו לנשק לקראת עימות עם הבדווים באזור. ב-31 ביולי 1920 שוחרר סופית מהגדוד. בסתיו 1920 נמנה אשכול עם מייסדי קיבוץ דגניה ב', בו היה חבר במשך שנים רבות; בשנים הראשונות היה מרכז ענף הירקות. באותו זמן נמנה אשכול עם מייסדי הסתדרות העובדים הכללית. ב-27 בנובמבר 1920 נבחר כאחד מ-27 צירי "הפועל הצעיר" בבחירות להסתדרות, וכעבור שבוע השתתף בדיוני ועידת היסוד שלה בחיפה. בעקבות ועידת היסוד, הוקמה "הסתדרות הפועלים החקלאית" ("ההסתדרות החקלאית") – ארגון הגג של חברי ההסתדרות הכללית מן המגזר החקלאי. ב-11 בדצמבר 1920 נבחר אשכול ל"מרכז הסתדרות החקלאים" ("המרכז החקלאי"), המוסד המבצע של "הסתדרות הפועלים החקלאיים". הוא נבחר לשמש רכז ההסתדרות החקלאית. כן היה ממייסדי ארגון ההגנה, והיה חבר "המפקדה הארצית" הראשונה. בתחילת 1922 קיבל אשכול על עצמו שלושה תפקידים: חבר "מועצת ההסתדרות" (בת 21 חברים בראשות המזכיר הכללי בן-גוריון); חבר הוועד הפועל של ההסתדרות (שבעה חברים); ונציג "הפועל הצעיר" בוועד המנהל של "המרכז החקלאי". בתחילת יוני 1922 יצא אשכול בשליחות "הפועל הצעיר" וההסתדרות לפגישות ולוועידות באירופה, כדי לקבל מהגופים הללו מימון לנסיעתו לצורך קבלת טיפול רפואי לקדחת. מספר חודשים קודם לכן קיבל אישור לשמועות שהגיעוהו כבר קודם, כי עוד בסוף 1917 נרצח אביו בפוגרום שערכו "הלבנים" (אויבי הבולשביקים "האדומים") באוראטוב. אשכול נפגש בווינה עם אליהו גולומב ובמשך שלושת השבועות שבהם שהה בעיר, סייע לו באריזה והסוואה של נשק המיועד להברחה לארץ ישראל. ב-16 ביולי נעצרו אשכול, גולומב ודוד הכהן על ידי משטרת אוסטריה, ושהו במעצר עד ששוחררו ב-14 באוגוסט וגורשו מאוסטריה. מייד עם שחרורו השתתף אשכול בוועידה השלישית של "הברית העולמית" בברלין וב"ועידה הציונית השנתית" בקרלסבד, וב-17 בספטמבר חזר לדגניה ב'. ב-21 בנובמבר 1922 התחתן בחצר הקבוצה עם חברתו, רבקה מהרשק, בטקס שכלל הצהרות אמונים, ללא שירותיו של רב. בתחילת יולי 1924 יצא עם דוד בן-גוריון לשליחות באירופה. הוא השתתף כנציג "הפועל הצעיר" בישיבת "הוועד הפועל הציוני הגדול" של ההסתדרות הציונית בלונדון ובישיבות של מספר ועדות נוספות שלה, ובניגוד לפעם הראשונה שייצג את תנועתו מחוץ לארץ ישראל, הפעם לקח חלק פעיל בדיונים. ב-21 באוגוסט השתתף ב"ועידת העזרה" ליהודי רוסיה שהתקיימה בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה, ודנה בארגון עזרה למאות "אסירי ציון" ברוסיה ולמגורשים ממנה. בתחילת ספטמבר נסע לדנציג, גרמניה, והשתתף במועצת תנועת "החלוץ". בסוף ספטמבר השתתף ב"ועידה לענייני הגירת יהודים" בפראג. בנובמבר חזר לדנציג והשתתף בוועידת הנוער של "החלוץ". בתחילת ינואר 1925 שב לארץ ישראל. בתחילת מרץ 1925 יצא עם דוד רמז בשליחות "הסתדרות העובדים" לברית המועצות במטרה למנוע פילוג בתנועת החלוץ ולדרבן את ראשיה לפעול לעלייה מהירה. השניים הגיעו למוסקבה ב-13 במרץ והשתתפו בוועידת החלוץ שנפתחה בעיר כעבור יומיים. בזמן הוועידה נפגש עם אחיו הבכור, ליפא, וביקש להאריך את אשרת השהייה שניתנה לו כדי לנסוע לבקר את בני משפחתו, אולם השלטונות הסובייטים סירבו לאפשר זאת מטעמים "ביטחוניים". מייד בסוף הוועידה שב לארץ ישראל. באוגוסט 1925 השתתף לראשונה כציר בקונגרס הציוני ה-14 בווינה. עם חזרתו לארץ היה אחראי להקמת תחנת המים בעמק הירדן. אשכול היה ממארגני ועידת היסוד של "חבר הקבוצות" (נובמבר 1925, אשכול היה חבר בוועד המנהל שלו) ושל הוועידה החקלאית השלישית (סוף ינואר 1926). ביולי 1926 השתתף במושב הוועד הפועל הציוני שהתקיים בלונדון. במהלך דיוני "הוועד הפועל הציוני הגדול" הציע ליישב מייד כאלף איש ביישובים חדשים, כדי להתגבר על המשבר הכלכלי החמור שנוצר בארץ ישראל. התוכנית זכתה לאהדה מצד ראשי התנועה הציונית וזכתה להקצבה גבוהה. פרויקט זה כונה מאז "התיישבות האלף". באוגוסט אותה שנה השתתף אשכול בוועידת "ההתאחדות" בוורשה. בתחילת ספטמבר 1926 נסע ליוון כדי ללמוד כיצד התמודד הממשל עם קליטתם של 600,000 פליטים שהגיעו מאסיה הקטנה בעקבות הסכם חילופי האוכלוסין עם טורקיה, וזאת לטובת יישום רעיון "התיישבות האלף". ביקורו ביוון נמשך חמישה ימים, במהלכם סייר בסלוניקי ובכפרים סביבה ונפגש עם יהודים ואנשי ממשל. בשנים 1926–1928 העלה מספר פעמים תוכניות להתיישבות יהודית בעבר הירדן המזרחי וברמת הגולן, אולם הללו נדחו על ידי המוסדות המיישבים. בתחילת 1927 הופקד על גזברות "המרכז החקלאי". אשכול השתתף בקונגרס הציוני ה-15, ובקונגרס ה-16 שהתקיים בציריך באוגוסט 1929, ובמהלכו נבחר לחבר "הוועד הפועל הציוני הגדול". מייד בתום הקונגרס נערכה ועידת היסוד של הסוכנות היהודית. אשכול נבחר ל"מועצת הסוכנות היהודית" ולממלא מקום בוועד המנהל של הסוכנות. בתפקידיו אלה החל לעסוק בהרחבת ההתיישבות (במסגרת המענה של המוסדות הלאומיים לדו"ח ועדת שאו), וכן בקידום תוכנית התיישבות האלף באזורים חקלאיים. בשנת 1930 נמנה עם מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר, שאליה השתייך אשכול. בשנים 1930–1932 עסק אשכול בפעילותו הציבורית כמעט רק בנושאים הקשורים להרחבת ההתיישבות החקלאית. ב-23 בינואר 1931 נפגשו אשכול ואברהם הרצפלד, לבקשתו של חיים ויצמן, עם הברון רוטשילד בארמונו, כנציגי ההתיישבות העובדת, ושמעו ממנו ביקורת על מה שנראה בעיניו כמחדלים שלה. בקונגרס הציוני ה-17 שנפתח בסוף יוני 1931 בבזל, מונה אשכול ליושב ראש "ועדת ההתיישבות". בסוף אפריל 1933 יצא אשכול ללונדון בשליחות ההסתדרות, במטרה לגייס הון למפעלים שתוכננו על ידי המרכז החקלאי. בתחילת יולי נסע משם לברלין, עתה בירת גרמניה הנאצית, כדי לנסות לחתום על הסכם "העברה" בין חברות הסתדרותיות ובראשן "יכין" ו"ניר" לבין משרד הכלכלה הגרמני, בדומה להסכם שנחתם כבר עם חברת "הנוטע", על יצוא סחורות גרמניות לארץ ישראל, שרכישתן אפשרה לעקוף את הגבלת הוצאת מטבע החוץ מגרמניה ולהוציא את הרכוש היהודי ממנה. בסופו של דבר נחתם הסכם שריכז את ההעברה בשתי חברות, אחת בגרמניה ואחת בארץ ישראל. אשכול טיפל בנושאים הקשורים לעליית היהודים מגרמניה ובשילוב ה"העברה" בפרויקטים של "יכין" ו"ניר". אשכול השתתף בקונגרס הציוני ה-18 שנפתח בסוף אוגוסט בפראג, ונבחר בו לחבר הלשכה המרכזית ליישובם של יהודי גרמניה. בסוף דיוני הקונגרס חזר לברלין. באוגוסט 1934 חזר מגרמניה לארץ ישראל. מעורבותו הרבה בנושא הסכם ההעברה, עוררה כלפיו ביקורת מצד חוגי הימין. בינואר 1935 הקימה "המועצה החקלאית" את "חברת ניר בע"מ", בבעלות ההסתדרות, וחודש לאחר מכן נבחר אשכול לאחד משמונת חברי הנהלתה. באוגוסט 1935 הגיע כציר לקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן מטעם מפא"י. במהלך הקונגרס הגיעו הידיעות על חקיקת "חוקי נירנברג" ואשכול נסע משם שוב לברלין כדי לעסוק בתיאום נושאי ה"העברה". בתחילת ספטמבר חזר לארץ ישראל והמשפחה עברה להתגורר בתל אביב. אשכול פעל במקביל והתקדם, הן בשורות מפא"י, הן בהסתדרות והן בהגנה. במאי 1938 נבחר כחבר קבוע במרכז מפא"י. בנובמבר אותה שנה יצא בשליחות הסוכנות היהודית וההסתדרות למסע שארך חמישה חודשים בארצות הברית ובקנדה, כדי לגייס כספים מהיהדות המקומית. בסתיו 1939 מונה על ידי דוד רמז ל"ועד ההגנה" של ההסתדרות. ב-1940 מונה לנשיאות ועידת המפלגה. בין השנים 1942–1944 היה מזכיר המפלגה. בין השנים 1944–1948 היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב-יפו. כישוריו הארגוניים והכלכליים של אשכול הביאוהו להיות איש מפתח במספר יוזמות מרכזיות: ב-1937 הוא ייסד את חברת מקורות, שנוסדה כמפעל משותף של ההסתדרות (50%), הסוכנות היהודית (25%), והקרן הקיימת (25%). מפעל המים הראשון שהקימה החברה היה מפעל הקישון, שתוכנן על ידי שמחה בלאס, ואשר סיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים (מהם שלושה שהוקמו הודות למפעל זה), להר הכרמל ולשכונת הדר הכרמל בחיפה. חלק גדול ממימון מפעל הקישון השיג אשכול במסגרת הסכם העברה, אשר נחתם בין שלטונות גרמניה הנאצית לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודים תושבי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם הפקעתם על ידי השלטונות. לאחר המכירה יכלו היהודים לקחת את התמורה איתם לארץ ישראל, וכך לעלות לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם. אשכול כיהן בהנהלת חברת מקורות עד 1951. עוד בשנת 1939 הציג בפניו שמחה בלאס את תוכניתו "הפנטזיונרית" שהגיש לד"ר ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בהצגה זאת הובאו שלושת המקורות האפשריים להשקיית הנגב: מי קידוחים קרובים, מי נחל הירקון ומים מן הצפון. ב-12 בפברואר 1941 קיבל אשכול את התזכיר שהגיש בלאס למקורות על "יישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מנחלים", שבו הציע להשקות כ-15–17 מיליון דונם בנגב, באזור הכנרת ובצפון ישראל, באמצעות מקורות מים גלויים בלבד, וללא קידוחים. על בסיס תזכיר זה, ולאחר ועדת בדיקה, השיג אשכול, יחד עם פנחס ספיר, את התקציב להקמת משרד טכני, שעיבד את התוכניות הראשונות למפעל מים ארצי שהזכיר את המוביל הארצי העתידי, שתוכנן ונבנה לאחר הקמת המדינה. בהתקבל החלטת הקונגרס הציוני לתמוך בהצעתו, הוא החל בעבודות תכנון מפורטות (ביחד עם המהנדס שמחה בלאס), ורתם את חברת ניר לביצוע קידוחים. בראשית 1937 הוקמה חברת מקורות ובמשך 14 השנים הבאות, עד 1951, היה אשכול מנהל-שותף בחברה. ב-1938 הורחבה פעילותה גם אל המגזר העירוני. תוכנית החברה ליישוב מדבריות היוותה ב-1941 את הבסיס לתוכנית ארוכת טווח להקמת המוביל הארצי. כבר מ-1941 פעלה מקורות גם במרכז הארץ וגם בדרומה. עד 1948 הניחה החברה מעל מאתיים קילומטרים של צינורות מים, אשר נמתחו בין היתר אל אתרי ההקמה של 11 הנקודות בדרום הארץ, עובדה שהכריעה את גורל הנגב בתוכנית החלוקה. מאז היה שותף להקמת ארגון ההגנה בשנת 1920, היה אשכול פעיל בארגון, במיוחד בנושאי כספים ורכש. בקיץ 1931 כיהן לבקשת אליהו גולומב, יחד עם משה בילינסון ושמעון דוד יפה, בוועדה לבירור התלונות החמורות שהועלו כנגד יוסף הכט בנוגע לפעילותו בזמן פרעות תרפ"ט. ועדת הבירור מצאה אותו אשם וסילקה אותו מפעילות ב"הגנה" למשך שנה. בין השנים 1940–1948 היה אשכול חבר המפקדה הארצית (המ"א) של ההגנה, וגזבר הארגון. בתקופה זו כינויו המחתרתי היה "ליש". בשנות מלחמת העולם השנייה תמך בתחילה בהתגייסות ארץ-ישראלית לשורות הצבא הבריטי. מאוחר יותר סבר כי ההתגייסות לצד הבריטים לא הביאה תוצאות מדיניות מספקות ותמך בהחלטת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל לחדש את המאבק בשלטון המנדט. עם הקמתה של "ועדת x" לתיאום בין המחתרות היהודיות בתנועת המרי העברי, אשכול היה חבר בוועדה מטעם מפא"י. בשנת 1947 מונה אשכול לחבר "ועד הביטחון" של היישוב היהודי, כנציג מפא"י. הוא שימש כעוזרו של דוד בן-גוריון ושירת ב"מפקדה הארצית", שם רוכזה פעילות הגיוס הצבאי מקרב היישוב היהודי כולו. בחודשי מלחמת העצמאות אשכול פעל בתפקידו זה בתחומי גיוס, אספקה ורכש. כמו כן היה לו חלק בארגון סלילת "דרך בורמה", והוא עסק בין היתר גם בפירוק הפלמ"ח ובאיחוד המחתרות לכדי יצירת צבא מאוחד. עם הקמת מדינת ישראל הוא שימש כמנכ"ל הראשון של משרד הביטחון. הוא המשיך ועסק בארגון הצבא, ברכש, בהנחת יסודות לתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל. אשכול עמד בראש משרד הביטחון עד ינואר 1949. בתפקידו זה שימש למעשה כסגן שר הביטחון מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. את כישוריו הכלכליים יישם גם בתפקידו כיושב ראש ועדה לייעול הצבא. בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, ישבה הנהלת הסוכנות בחוץ לארץ, כאשר חברי הנהלת הסוכנות ששהו בארץ הושמו במעצר. נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן אשכול כראש מחלקת ההתיישבות יחד עם זלמן שזר והרב מאיר בר-אילן. ביום "השבת השחורה" הביא אשכול לאישור בהנהלה הזמנית של הסוכנות את תוכנית הקמת 11 הנקודות בנגב, אותה הוא יזם. הנקודות הוקמו בערב יום הכיפורים תש"ז, והיו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל, ועדת אונסקו"פ, המליצה להכליל את הנגב בתחומי המדינה היהודית. בספטמבר 1948 עזב אשכול את משרד הביטחון ואת משרתו כמזכיר פועלי תל אביב–יפו. באותו חודש עִברת בלחצו של בן-גוריון את שמו מ"שקולניק" ל"אשכול", והתמנה כחבר הנהלת הסוכנות היהודית וב-7 בספטמבר מונה לראש מחלקת ההתיישבות שלה. ב-18 באוקטובר 1949 מונה לגזבר בפועל של הסוכנות היהודית במקום יצחק גרינבוים, וב-30 בינואר 1950 מונה לגזבר הקבוע. אשכול עמד בראש מחלקת ההתיישבות במשך 15 שנה, עד כניסתו לתפקיד ראש הממשלה. עד 1952 ייסד ואכלס במסגרת תפקידו 371 יישובים חקלאיים חדשים ששימשו לקליטת העלייה הגדולה. לאחר מכן ריכז מאמצים בחיסול מחנות העולים, שהחלו להיבנות במהלך 1949: בתחילה הגה את רעיון הקמת המעברות, שהחלו להיבנות ב-1950, ולאחר מכן דחף להקמת עיירות הפיתוח. כן שימש בין השנים 1949–1953 יו"ר מועצת המנהלים של עמידר – תפקיד חשוב ומרכזי בימי קליטת העלייה והפיתוח המואץ. במחצית השנייה של שנות החמישים יזם וליווה בין היתר את מפעלי ההתיישבות בחבל לכיש ובחבל עדולם. עד שנת 1952 כיהן, בנוסף, גם בתפקיד גזבר הסוכנות ומנהל חברת המים "מקורות". בשנת 1951 אשכול נבחר לכנסת השנייה מטעם מפא"י. ב־8 באוקטובר מונה לשר החקלאות ולשר הפיתוח, ושימש בתפקיד במשך תשעה חודשים. ב-25 ביוני 1952 מונה לשר האוצר, בהחליפו בתפקיד את השר אליעזר קפלן, שהתפטר עקב מחלה. פרץ נפתלי מונה במקומו לשר החקלאות, ואילו משרד הפיתוח עבר לתחום סמכותו של משרד האוצר. בתפקידו כשר האוצר שימש אשכול במשך אחת-עשרה שנים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה עצמו כמדינאי האחראי בלעדית לענייני החוץ והביטחון ולעיצוב המורשת העתידית של מדינת ישראל. את ענייני היום-יום והכלכלה הותיר לאשכול. בהמשך לתפיסת העולם של תנועת העבודה - בראש ובראשונה של מפא"י שהמשיכה מבחינה זו את מורשת 'פועלי ציון', 'הפועל הצעיר' ו'אחדות העבודה' - דגל אשכול במדיניות פיתוח מרחיבה שמטרתה לאפשר קליטת מיליוני עולים והפיכת ישראל למדינה חזקה מבחינה כלכלית, תנאי ליכולתה להתמודד עם אתגרי פנים וחוץ, חברה וביטחון. תפיסת עולם זו אמנם העדיפה את המשק ההסתדרותי, אך לא באופן דוגמהטי, אלא כברירת מחדל בהינתן מגבלות 'השוק החופשי' להתמודד עם אתגרי הפיתוח, בוודאי בשנותיה הראשונות של המדינה. את תפיסתו הכלכלית הציג אשכול בשלל נאומים והרצאות, כמו למשל בדברים אלו שנישאו ב-1955: בדור זה, דור הקמת המדינה וקיבוּץ הגלוּיות, אמרנו: נעשה את המלאכה על יסוד איתן של יזמה ציבוּרית והון ציבוּרי, לא שנאנוּ הון פרטי, אך לא רצינוּ להשלות את עצמנוּ ולשבת בחיבוּק־ידים ולצפות להון הפרטי עד אשר יבוא ויבנה את המדינה. כאשר לא בא אמרנוּ: היזמה הפרטית, כשיבוא ההון הפרטי נקל עליו ככל האפשר. אבל הערכתנוּ היסודית הייתה והנה, כי את מלאכת הבניין של הדור הזה, מלאכת־הבניין היסודית, קליטת העלייה, הקמת מאות כפרים ויישוב עשרות אלפי מתיישבים, סלילת דרכים, בנין רכבות ונמלים, קביעת דרכי־אוויר וכן פיתוּח התעשייה והמלאכה – ייעשוּ על־ידי ההון הלאוּמי. עברוּ שבע שנים – וההנחה התאמתה והוסיפה. בהתאם נקטה ממשלת ישראל במדיניות של קליטה גדולה ללא מגבלות שהוחלפה ב-1952 ב"מדיניות הכלכלית החדשה", כינוי להחלטת ממשלה שהתקבלה עוד במהלך כהונת קודמו בתפקיד, אליעזר קפלן. בשנת 1954 ניתן היה לראות מפנה חיובי: סיוע רב שהתקבל מחוץ לארץ, וכן כספי השילומים מגרמניה, היו בין הגורמים לכך שבשנים (1954–1963) היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר הלאומי הגולמי 10% לשנה, ואילו שיעורי האבטלה והאינפלציה היו נמוכים מאוד. עם זאת, סממן נוסף היה גידול בצריכה הפרטית, שהשיג בהרבה את גידול התל"ג לנפש, מה שהביא לפער במאזן המסחרי בין היבוא ליצוא, וכן להתרחבות אי-השוויון הכלכלי. אשכול פעל לקידום שוק חופשי על פני אינטרסים אידאולוגיים, כפי שלדוגמה צידד במכירת מניות של מפעלי ים המלח לבעלי הון פרטיים. ה"מדיניות הכלכלית החדשה" היא שהורידה מהפרק את האפשרות של שוק ריכוזי סוציאליסטי על רקע אידאולוגי וסימנה פנייה מתמשכת של הממשלה לעבר כלכלת שוק. בנוסף, זמן קצר לאחר מינויו של אשכול לשר האוצר הועברה חקיקה עיקרית ב-20 באוגוסט 1952 שקבעה רשמית כי הלירה ארץ-ישראלית שהייתה בתוקף מתקופת המנדט, מוחלפת בלירה ישראלית, שעד אותה העת הייתה בתוקף במסגרת תקנות שעת חירום בלבד. בתחום המנהלי, אשכול היה אחראי להקמת אגף התקציבים במשרד האוצר ולגיוס שדרה מקצועית של כלכלנים צעירים בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים לשירות במשרד האוצר. בנוסף היה אשכול בין האחראים על הקמת בנק ישראל. לקראת סוף 1954 אישרה הכנסת את הצעת החקיקה שלו והעבירה את חוק בנק ישראל. לתפקיד נגיד בנק ישראל הראשון מונה מנכ"ל משרדו של אשכול, דוד הורוביץ, שכיהן בתפקיד עד 1971. בשלהי 1956 תמך אשכול, כמו רוב בקרב שרי הממשלה, ביציאה למבצע קדש וקידם חקיקה שהנפיקה איגרת חוב ממשלתית והטילה מיסוי על שירותים ממשלתיים כדי להגדיל את רווחי המדינה. לאחר המלחמה הייתה ישראל נתונה למשבר באספקת הנפט, שכן האספקה מברית המועצות נפסקה בעקבותיה. כבר למחרת פרוץ מלחמת סיני ביקש אשכול לתכנן צינור נפט מאילת צפונה. על כן קודמו מגעים עם איראן, שבאותה העת הייתה ב"ברית הפריפריה" עם ישראל, להקמת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א). אשכול שמר על הקשרים עם איראן וביקר בה בכהנו כראש הממשלה ב-1966. נטל המס בישראל בתקופת כהונתו של אשכול כשר האוצר היה נמוך (פחות מ-25%) ואיפשר את הצמיחה המהירה של המשק. זאת לנוכח מדיניות רווחה דלת התקציב שהונהגה, תשלומי העברה קטנים וסלקטיביים והוצאות ביטחון מצומצמות של בין 5% ל-6% בשנה בלבד, שקפצו זמנית רק עקב מבצע קדש. ב-1957 הוקטן בחזרה תקציב הביטחון, והחל מ-1959 שב קצב הצמיחה לקנה מידה שהיה בו טרם המבצע. ב-1 במאי 1956 נתן אשכול אישור לתוכנית הקמת העיר אשדוד, וב-15 במאי חתם על ההסכם עם בן עמי וקלוצניק. לקראת סוף אותה השנה הוקמה חברת אשדוד בע"מ – חברת בת של קבוצת בוני ערים בע"מ – על ידי בן עמי וקלוצניק. בתמורה למימון הנמל קיבלה חברת אשדוד הבטחה לשטח של כ-42 אלף דונם, כ-32 ק"מ בקו אווירי מתל אביב, והוטלה עליה האחריות לתכנון העיר ובנייתה. בחודשים יוני–יולי 1960 ערך אשכול מסע בשש מדינות מערב אפריקה, שם נפגש עם אישי ממשל בכירים ודן עמם בפיתוח הסחר עם ישראל. במסע זה נחתמו מספר הסכמים כלכליים. בספטמבר אותה שנה ביקר במספר ערי בירה באירופה המערבית, בניסיון להסדיר את קבלתה של ישראל כ"חברה נלווה" לשוק האירופי המשותף. כמו כן ביקר באותה השנה גם במקסיקו ובארצות הברית, איפה שפעל לעודד השקעות בישראל. במהלך כהונתו של אשכול גדל נתח השוק התעשייתי על חשבון החקלאי ובעשר שנותיו כשר האוצר גדלה התפוקה התעשייתית במאה אחוזים. הפריחה הכלכלית גם השפיעה לטובת הממשלה על תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, במהלכן התחזקה מפא"י בשבעה מנדטים. כאמור, ב-1954 הוקם בנק ישראל ועם ייסודו הופסקה הצמדת הלירה הישראלית ללירה שטרלינג ובמקומה נעשתה הצמדה של הלירה לדולר ביחס של 1.80 לירות לדולר אחד, תוך כדי פיחות של חמש מאות אחוזים. משרד האוצר ובנק ישראל היו יחדיו אחראיים על תהליך צמיחה כלכלית מפואר שנמשך עד 1965, שהיה שני רק לצמיחה הכלכלית של יפן באותה העת. עם הצמיחה באה גם התערערות במאזן התשלומים. הפער בין היבוא ליצוא גדל ללא הפסקה עם העדפה ליבוא, ומדיניות הממשלה להתמודדות עם חוסר האיזון דרך סבסוד יצוא, רגולציה והיטלים על מוצרים מיובאים לא הצליחו לבלום אותה. ההפרש הגיע בתחילת שנות השישים ל-50% יותר כספים שזרמו ליבוא מאשר מיצוא. אף על פי כן, משרד האוצר סירב לבצע פיחות ואשכול אף אמר נחרצות, ב-1962, כי "אין ולא יהיה פיחות", אמרה שנחרטה בזיכרון הציבורי, שכן חודש בלבד אחריה הוכרז על פיחות. אשכול נתקל בקשיים בהשגת רוב בממשלה לתמוך בפיחות נוכח נחיצותו, והצעתו נפלה פעם אחת בהצבעה בממשלה נוכח התנגדותו של שר התמ"ס פנחס ספיר. ב-9 בפברואר 1962 הכריז אשכול בשידור רדיו מיוחד לאומה על פיחות הלירה הישראלית לעומת הדולר מ-1.8 לירות לדולר לשלוש לירות לדולר. במסיבת עיתונאים לאחר ההודעה הסביר השר אשכול, כי הפיחות הוא חלק ממדיניות כלכלית חדשה שנועדה להבריא ולייצב את המשק, ולהכשירו להתמודדות עם שוקי חו"ל. באותה מסיבת עיתונאים נחרטה גם אימרתו של אשכול כי "אין פיחות בלי כאבים." הפיחות הביא לסערה במשק, לשביתות ולעליות מחירים. מטרת הפיחות הייתה ניסיון לצרף את ישראל אל השוק האירופי המשותף כ"חברה נלווית", ולהוכיח עמידה בסטנדרטים הכלכליים הנדרשים לקראת מהלך זה, משימה שאכן הושגה ב-1964. אמנם המסחר עם מדינות אירופה השתפר מעט, אך ככל שמטרת המהלך הייתה הורדת הצריכה הפרטית, הרי שהעלייה ברמת המחירים, עקב הפיחות, התקזזה עם מנגנון הצמדת השכר במשק. הפיחות כשל בהשגת מטרותיו העיקריות, ככל הנראה כתוצאה מפשרות שנערכו בקיומו שאשכול הסכים להן כדי להשיג רוב בממשלה לביצוע הפיחות דרך הסכמת השר ספיר. לאמיתו של דבר כבר בשנת 1964, היה ברור כי הגרעון במאזן התשלומים גדל לכ־570 מיליון דולר, והשכר המשיך לעלות מעבר לעלייה בפריון. כך הובהר כי המדיניות הכלכלית החדשה נכשלה בהשגת מטרותיה העיקריות. בפרספקטיבה מאוחרת נראה צעד דרסטי זה כהקדמה למיתון הגדול עליו הכריז אשכול ב-1966, אף הוא על רקע העלייה בצריכה הפרטית, בלא עלייה מקבילה בתוצר הלאומי. במהלך עבודתו לצדו של בן-גוריון רכש אשכול את אמונו ואת חיבתו, והפך ליורשו המועדף. כאשר התפטר בן-גוריון לראשונה מתפקידו בשנת 1953, הודיע לראשי מפלגתו כי הוא רואה באשכול את האדם המתאים ביותר לרשת את תפקיד ראש הממשלה, אך סירובו של אשכול ולחצים מפלגתיים אחרים הביאו למינויו של משה שרת, שנהנה מתמיכה גורפת של הנהגת מפא"י. בזמן כהונתו של משה שרת כראש ממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון, אירעה פרשת העסק הביש – הנחיה לקבוצת צעירים יהודים במצרים לחבל במוסדות בריטיים ואמריקניים שם, על מנת לסכסך בין מצרים למדינות אלו, ולמנוע, או לדחות, את הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים. תוכנית זו סופה שעלתה בחיי אדם, כאשר הצעירים נתפסו ונעצרו, וחלקם הוצאו להורג. בעקבות האירועים במצרים, נאלץ לבון להתפטר מתפקידו. אשכול התנגד להדחתו, אולם נכשל בניסיונותיו למנוע אותה. הוויכוח הפוליטי בעניין "עסק הביש", שכונה "הפרשה", הפך מאוחר יותר, משנת 1960 ואילך, לעניין מרכזי ששיאו בעימות בין בן-גוריון לאשכול. לאחר גלגולים שונים בחקירת "הפרשה", הגיעו הדברים לידי כך שבאוקטובר 1960 גרס בן-גוריון שיש להקים ועדת חקירה משפטית לחקר "העסק הביש", בעוד שצמרת מפא"י העדיפה לסיים את העניין. אשכול חתר להגיע לפשרה, ולסיים בהקמת ועדת שרים לחקר "הפרשה". ב-3 בנובמבר החלו דיוני "ועדת השבעה", שאשכול היה אחד מחבריה, וב-25 בדצמבר 1960 הגישה הוועדה את מסקנותיה וזיכתה את לבון, שר הביטחון, מכל אשמה. ב-31 בינואר 1961, לאחר חודש של סכסוכים ועימותים, הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה לאחר שלא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. ב-21 במרץ 1961 הוחלט על קיום בחירות בחודש אוגוסט. אחרי הבחירות לכנסת החמישית נתקל בן-גוריון בקשיים ללא תקדים בהרכבת ממשלה. בתום חודש של מגעים עקרים, הטיל בן-גוריון על אשכול את ניהול המשא ומתן בשמו. אשכול השכיל לרצות את המפד"ל ואת אחדות העבודה ולצרפן לקואליציה. הרכבת הקואליציה בידי אשכול הייתה סימן מובהק לכך שהוא סומן כיורש לבן-גוריון, ולכך שמעמדו בצמרת מפא"י הוא כשל מס' 2. כעבור שנתיים, ב-16 ביוני 1963, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, בפעם האחרונה. עם ההתפטרות היה אשכול ליורשו הטבעי של בן-גוריון ומונה בהסכמה כללית לראש הממשלה. בתוך שבוע ימים הקים את ממשלת ישראל האחת עשרה, באותו הרכב קואליציוני שבו פעלה ממשלת ישראל העשירית. כשהקים אשכול את ממשלתו, סברו רבים כי בניגוד לבן-גוריון, הוא ימנה כשר ביטחון אדם בעל רקע מתאים לכך, ולא יותיר את התיק בידיו; אולם אשכול החליט לכהן גם כשר הביטחון. בנאום שנשא בכנסת, אחרי הקמת הממשלה, הוא הבהיר שזו "ממשלת המשך" ושיבח את בן-גוריון במילים חמות "כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו, בכל הדורות". נראה היה כי אשכול מתכוון ללכת בדרכו של בן-גוריון, ועם זאת - לבזר מעט את ריכוזיות הכח בידי ראש הממשלה, וליצור הנהגה קולקטיבית של "זקני מפא"י". תקופת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה הייתה תקופה של שלווה ופיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול. היה זה אות לכך שהמדינה עוסקת בפיתוח ומטפלת בבעיות פנים. המשבר הכלכלי של 1962 טרם חלף, הגם שהנתונים הכלכליים הראו על צמיחה ועל עלייה בתל"ג, אך המשברים בשוק העבודה הלכו והחריפו. דיבורים על 'מיתון' ועל 'ריסון' נשמעו כבר במהלך 1964, והממשלה אכן נקטה בצעדי ריסון תקציבי, ששיאם היה המיתון היזום שבוצע במהלך 1966. בגבול ירדן שרר שלום דה-פקטו, זאת לאחר מגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שנוהלו אז, הביאו להבנות. ב-25 בדצמבר 1963 מינה אשכול את יצחק רבין לרמטכ"ל. השקט היחסי הופר בשנת 1965, בעקבות הקמת אש"ף, כשנעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לחבלות כנגד המוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולת עונשין רחבת היקף כדי לגרום לפעולות החבלה להיפסק. בחזית הסורית שרר שקט מתוח. באוגוסט 1965 הייתה הסלמה עד כדי שימוש באש טנקים וארטילריה, בשל ניסיון סורי להטות את מקורות הירדן; צה"ל הצליח לעצור את המפעל הסורי. אך באופן כללי היו אלו שנים שקטות, שהתאפיינו במיוחד בהחלטה, שהתקבלה בסוף שנת 1963, על קיצור שירות החובה בצה"ל לגברים בארבעה חודשים. אזרחי ישראל הערבים נהנו מהקלות מסוימות בממשל הצבאי, אשר היה בשלביו האחרונים, זאת לאחר שבפברואר 1963 דחתה הכנסת ברוב דחוק את ההצעה לביטולו. ב-13 באפריל 1964 הגיע בן-ציון שקולניק, אחיו הצעיר של אשכול, לביקור בישראל, לאחר שקיבל היתר לצאת מברית המועצות כדי להיפגש עם אחיו לראשונה לאחר עשרות שנים. ביקורו אורגן על ידי שגריר ברית המועצות בישראל. בזירה הבינלאומית הגיע אשכול להישגים. האפיפיור פאולוס השישי ביקר בארץ ב-5 בינואר 1964 – ביקור ראשון מסוגו, שסוקר בהרחבה בתקשורת העולמית. היחסים עם ארצות הברית הלכו והשתפרו. במאי 1964 ביקר אשכול באופן רשמי בארצות הברית, כראש הממשלה הישראלי הראשון המתקבל לביקור ממלכתי בארצות הברית (בן-גוריון ביקר לפני כן פעמיים בארצות הברית, באופן בלתי-רשמי). אשכול הניח את התשתית ליחסים של שיתוף פעולה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שעזרו למדינת ישראל בשנים שלאחר מכן. ב-1 ביוני נפגש עם ג'ונסון בבית הלבן, והיה לראש המדינה הישראלי השני שביקר בארצות הברית, והראשון שהוזמן לביקור רשמי ולהתארח בארוחת ערב ממלכתית. לקראת סוף אותו חודש נסע לביקור בן 13 ימים בצרפת, במהלכו נפגש עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה ז'ורז' פומפידו. ב-14 במרץ 1965 החליטה ממשלת ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה המערבית. בזמן שהופעל לחץ כבד מצד מדינות ערב על גרמניה, ואף על פי שרבים בארץ חשבו כי טרם הגיעה השעה לכונן יחסים עם גרמניה, פחות מעשרים שנה מאז השואה, עלה בידי אשכול להעביר בכנסת את ההכרעה ההיסטורית בעניין זה. בזירה הפוליטית הפנימית הביאה אישיותו של אשכול לפיוס ורגיעה. בניגוד להתנגדותו רבת השנים של בן-גוריון, הסכים אשכול להעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, וקבורתן בטקס ממלכתי בהר הרצל ב-9 ביולי 1964. באווירה של התקדמות שקטה, צוינו אירועים כהתחלת אִכלוס העיר כרמיאל, הקמת מגדל שלום, המכביה השביעית, והתחלת הניסיונות להפעלת הטלוויזיה הישראלית. עוד בדצמבר 1960 נחשף הכור הגרעיני בדימונה. נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי הביע דאגה פן הכור ישמש לבניית פצצת אטום, והממשל האמריקאי העלה דרישות חוזרות ונשנות לפיקוח על הנעשה בכור. עד אז הצליח בן-גוריון לרַצות את האמריקנים, אך עם היכנסו לתפקיד עמד אשכול בפני הכרעות חשובות בנושא זה. שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם צרפת הביא לישראל בין השאר את מטוסי המיראז' 3, וכן חימוש רב נוסף ביחד עם ידע בתחום הגרעין; לעומתם, הציעו האמריקנים חבילת סיוע בחימוש קונבנציונלי (בעיקר מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק וטילי קרקע-אוויר מסוג הוק, וכן טנקים מסוג פטון אשר היוו בהמשך את עמוד השדרה של חיל השריון במשך שנים רבות, תחת הכינוי מגח) - כל זאת בתמורה להאטת קצב הפיתוח הגרעיני, לכאורה. שמעון פרס, שהיה יוזם הקשר עם צרפת ומאבות הכור האטומי ותוכנית הגרעין הישראלית - היה בעד הידוק היחסים המיוחדים עם צרפת, אף במחיר התעמתות עם ארצות הברית. אשכול לא קיבל את דעתו, והגיע להבנה חשאית עם ארצות הברית בדבר קבלת הסיוע האמריקאי והאטת הפיתוח הגרעיני-כביכול. ההחלטה לא התקבלה בקלות, על אף שנשמרה בסוד מעיני הציבור. פרס ובן-גוריון, לאחר שהחלו לפעול כאופוזיציה פעילה לאשכול בשנת 1965, רמזו ללא הרף על "מחדל ביטחוני" שלו אחראי אשכול. פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ממקימי הכור, התפטר אז, כנראה על רקע זה. אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן-גוריון ולפי הקווים שהתווה האחרון, הלך והתרחק מבן-גוריון, ועל כך העידו פעולות כהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי ארצה (בן-גוריון הוציא בזמנו את חרות ואת ראשיה "אל מחוץ למחנה"). הקרע האמיתי ביניהם נוצר בשאלת צירופה של אחדות העבודה למפא"י. בן-גוריון התנגד לכך, שכן הדבר היה מביא לחיזוק מעמדו של לבון, ולהשבתו עם שאר אנשי קבוצתו "מן היסוד" אל המפלגה. הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן-גוריון – שינוי שיטת הבחירות, שלה הטיף זה מכבר, ואשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה. באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת אחרי שבדיקת משפטנים מצאה כי "ועדת השבעה" עיוותה את הדין. לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי "ועדת השבעה" פעלה ללא מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה נטולת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהיו חברים בה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חש עצמו חופשי להחליט כרצונו בעניין ממלכתי - הוא הקמת ועדת חקירה משפטית. ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון - שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים ואחרי שנשיא המדינה הטיל שוב על אשכול להרכיב ממשלה, הוא הרכיב את הממשלה בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים מאז התפטרותו. בוועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965 נשא אשכול נאום בו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה", להקים את המערך החדש (המערך הראשון), וכן קרא לבן-גוריון: "תן לי אשראי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון. ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא באשכול (179 קולות לעומת 103). ב-2 ביולי פרש בן-גוריון משורות המפלגה יחד עם שישה חברי כנסת נוספים והקים את רשימת פועלי ישראל. במערכת הבחירות לכנסת השישית, נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א – אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכה המערך (הראשון) בראשות אשכול ב-45 מנדטים אל מול 10 מנדטים בלבד בהם זכתה רפ"י. כישלונה של רפ"י היה חרוץ; נראה היה כי דרכו של אשכול, ואנשי דור הביניים במפא"י, היא שניצחה, וכי בן-גוריון "והצעירים" הוסטו הצידה לשנים רבות ולא תהיה להם עוד תקומה. ב-28 בנובמבר 1965 הטיל הנשיא זלמן שזר על אשכול את מלאכת הרכבת הממשלה. מייד לאחר הבחירות אושפז אשכול בשל בעיות בריאות. גם לאחר שחרורו מן האשפוז, כעבור כמה ימים, לא הצליח להרכיב ממשלה. בעיות עם השותפים מבחוץ ובעיות במינוי השרים בתוך מפא"י הקשו על התהליך. הממשלה הוצגה בפני הכנסת רק ב-12 בינואר 1966 ונתמכה על ידי 71 הח"כים של מפא"י, מפ"ם, מפד"ל, פועלי אגודת ישראל והליברלים העצמאים. רפ"י, על שלל כוכביה, נותרה באופוזיציה. את עיקר נאום הבכורה הקדיש אשכול לבעיות הכלכלה, ואלה אכן עמדו בראש סדר היום הציבורי בתחילת כהונתו. ב-27 במאי 1966 יצא אשכול למסע בן שלושה שבועות בשבע מדינות באפריקה. הוא התקבל בהן באהדה גדולה ובמהלך ביקוריו נחתמו הסכמים כלכליים, מדיניים וצבאיים. עוד לפני תום שנת 1966 הסתיימו כמה פרויקטים גדולים: המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית; במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות. בנוסף, מאזן התשלומים השלילי של ישראל, העלייה באינפלציה, הירידה בעלייה, סיום שלב הפיצויים הלאומיים (להבדיל מהאישיים) של הסכם השילומים עם גרמניה, והתגברות הדרישות מצד ועדי עובדים גדולים במשק, בראשם ארגון 'האקדמאים' (שערכו ב-1965 שביתה פראית), כל אלו הביאו את הממשלה עוד במהלך 1964 וביתר שאת ב-1965, לנקיטת צעדי ריסון תקציבי, כלומר - מיתון יזום. בנאום מ־14 בפברואר 1966, תוך כדי הצגת תקציב המדינה בכנסת, פרט שר האוצר פנחס ספיר את הבעיות העיקריות העומדות בפני המשק הישראלי: גירעון במאזן התשלומים, עליות שכר במשק, הגדלת תקציב הביטחון. הכלים למלחמה בבעיות אלה: העלאת מסים וכן התייקרויות, או בלשונו של ספיר "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". המדיניות כונתה "מיתון", ובפי מתנגדיה הוצגה כ"יציאה מכלל שליטה" של המשק. את הפרשנות הזו הובילו חברי האופוזיציה מימין - (גח"ל), ומשמאל - (רפ"י). בחלוף 1966 ותחילת 1967 התברר כי המדיניות הביאה לעלייה חריפה באבטלה, לירידה ברמת החיים ולעצירת השקעות חוץ. לראשונה ראתה ישראל מאזן הגירה שלילי, שבו מספר העוזבים את הארץ (שכונו "יורדים") עלה על מספר העולים אליה. בשנת 1966 לבדה ירדו מהארץ 11,000 איש. בנוסף, בינואר 1967 התמוטטו שני בנקים פרטיים קטנים, "בנק פויכטוונגר" ו"בנק אלרן", עקב פרשיות שחיתות ומעילות, ופסקה פעילות חברת הבנייה הגדולה "רסקו". מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" כשלו. ראש הממשלה ושר האוצר שלו ניסו לטעון שמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "ניתוח אינו יכול שלא להכאיב" – אך הציבור חש אי אמון כלפי שניהם. אשכול הואשם בהססנות ובחוסר יוזמה אל מול המשבר. גישתו הפשרנית, שזכתה לאהדה במשבר רפ"י, נראתה עתה כחוסר החלטיות גרידא. בציבור נפוצו עליו בדיחות, ואף הופץ ספרון בשם "כל בדיחות אשכול". אמרות הכנף שיוחסו לו, כגון "חצי-תה-חצי-קפה", וכן "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" - נראו עתה כמלמולים של אדם חלש, שאינו ראוי למשרתו הרמה. אלה היו מתקפות מתוזמרות מצד האופוזיציה, שנתמכה על ידי עיתונים 'בלתי תלויים'. בפועל, האופוזיציה כמו גם העיתונאים הביקורתיים, לא הציגו שום חלופה למדיניות הממשלה שנועדה לשנות את מבנה המשק - להעביר יותר עובדים מענפי השירותים לייצור, ולהגדיל את הייצוא - תחת מיזמי הענק שהקמתם הסתיימה משכבר. תקופת המיתון הייתה תקופת התעצמות חסרת תקדים ביכולתו של צה"ל. הטנקים מסוג פטון (מג"ח M48 ו-M60) ומטוסי המיראז' נקלטו בהצלחה בצה"ל. את בניין הכוח וחיזוקו, גם בשנות מיתון אלה, יש לזקוף בלעדית לזכות אשכול, אשר השכיל - גם נוכח המשבר הכלכלי - לפעול על פי סדר עדיפויות ראוי. מבחינה בינלאומית הייתה הברית שיצר אשכול עם הנשיא ג'ונסון במאי 1964, נדבך חשוב בהעצמתו של צה"ל לקראת יום פקודה. בנובמבר 1966 הודיע אשכול בנאום בכנסת כי הממשל הצבאי הסתיים; הוא עשה זאת בהתאם להסכם הקואליציוני עם מפ"ם, ובגלל לחץ פוליטי וציבורי שהלך וגבר ואף דיבר ללבו, אך גם משום רצונו לנקוט בעוד צעד הפגנתי כנגד מורשת בן-גוריון. למעשה, הממשל לא בוטל לחלוטין, אלא שסמכויות אכיפתו הועברו לידי המשטרה והמשטרה הצבאית, והוא צומצם בהדרגה עד שחדל להתקיים מספר שנים אחר כך. צה"ל נאבק על בסיס יום-יומי עם חוליות חבלה של אש"ף וארגונים אחרים, והגיב בפעולות תגמול. הגדולה בפעולות אלה הייתה פעולת סמוע ב־13 בנובמבר 1966, שבה חדר כוח צה"ל לירדן, ופוצץ עשרות בתים בכפר סמוע, לאור יום. תגובתו של אשכול לפעולות החבלה הייתה בתחילה פשרנית. אמרתו "הפנקס פתוח והיד רושמת" נועדה לרמוז לכך שישראל תגיב להתנכלויות בזמן ובמקום שייראו לה; אך המסר לא התקבל על דעת הציבור, וההנהגה הצבאית אף התעמתה עם אשכול בדרישה להחריף את התגובות ולנקוט בקו ביטחוני אקטיביסטי. נראה כי פעולת סמוע עצמה הייתה בהיקף גדול בהרבה ממה שאישר אשכול. המאבק בין הממסד הצבאי להנהגה האזרחית קיבל אופי אישי, למשל בתקריות כמו זו מספטמבר 1966, שבה התבטא רבין כי ישראל צריכה לפגוע בשלטון הסורי, ובתגובה אסר אשכול קטגורית על אלופי צה"ל להתבטא בנושאי מדיניות. מאבק זה עתיד היה להסלים ולהחריף ככל שהתקרבה מלחמת ששת הימים, כאשר - בהדרגה - הן ההנהגה הצבאית, והן העם, איבדו אמונם בכוחו של אשכול להתמודד עם בעיות הביטחון של המדינה. ב-15 במאי 1967 נערך בירושלים מצעד יום העצמאות. על בימת הכבוד עמדו אשכול, ולידו הרמטכ"ל יצחק רבין. עוד במהלך המצעד הגיעו לאוזני הנוכחים ידיעות כי גמאל עבד אל נאצר נשיא מצרים הכניס לסיני כוחות צבא גדולים, בניגוד להסכמי שביתת הנשק. עם חדירת הכוחות המצריים לסיני, ובעקבות דרישתו של נאצר, הורה מזכ"ל האו"ם או תאנט על פינוי כוחות האו"ם שהיו מוצבים בסיני. פעולה זו הביאה למעשה לכך שנאצר שלט במצרי טיראן – מה שיצר בפועל מצור ימי על מדינת ישראל. בתוך יומיים, מ-19 במאי ואילך, גויס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה "תקופת המתנה", במהלכה שותק המשק הישראלי עקב גיוס מרבית כח העבודה הכשיר לשירות מילואים ב"צו 8". חרדה קיומית ירדה על המדינה. למשבר קדמו חודשים של חיכוכים עם סוריה, שהביאו לפגיעות ביישובי הצפון, ששיאו היה קרב אווירי באפריל 1967 בו הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים, בלא כל אבדות לחיל האוויר הישראלי. יש הסוברים כי החלטתו של נאצר להזרים כוחות לסיני הייתה צעד שנועד להניא את ישראל מהתערבות בסוריה בניסיון להפיל את המשטר שם. אחרים סברו כי המשבר החל מבלי שתהיה כוונה אצל מי הצדדים להביא למלחמה כוללת, אלא ששורת צעדים, שלא ניתן היה לחזותם מראש, גררו את האזור למלחמה. הציבור הישראלי איבד אמונו בראש הממשלה כשר ביטחון. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה ואשכול נמנע מלהורות על יציאה למלחמה, גבר החשש שמדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל ויפתחו ראשונות במתקפה. ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל רבין מאפיסת כוחות, והוחלף למשך 48 שעות על ידי סגנו, עזר ויצמן. האירוע הגביר את החשש הן בצבא והן במערכת הפוליטית מהתמשכות תקופת ההמתנה. החלו לחצים על אשכול להסכים להצטרפות אנשי רפ"י לממשלה ולמינויו של משה דיין כשר הביטחון. אשכול לא הסכים לחזרת יריביו מרפ"י לשולחן הממשלה, וראה בדרישות אלה משום חתירה תחת סמכותו. הוא ניסה למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי על מנת לסיים את המשבר. שר החוץ אבא אבן יצא לצרפת ולארצות הברית בניסיון להביא באמצעות פעולה בינלאומית לפתיחת השיט במצרי טיראן - ללא הצלחה, והמשבר הלך והחריף. בפגישה ב-2 לפנות בוקר ב-27 במאי מסר שגריר ברית המועצות לידי אשכול שדר חריף מראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין, שהזהיר מפני פעולה צבאית. בצהרי אותו יום התקבל שדר ברוח זו אף מידידו של אשכול, הנשיא לינדון ג'ונסון. בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה, היו הדעות חלוקות בשאלת היציאה למלחמה. תשעה שרים, בהם אשכול, תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ודחה את המשך הדיון למחרת. עוד בערב 28 במאי 1967, נשא ראש הממשלה נאום לאומה ששודר ברדיו. לקראת הנאום נוצרו כמה נוסחים, ואשכול עשה במהירות הגהה לנוסח המודפס. הנאום שודר בשידור חי, וכשהגיע אשכול לפסקה ששונתה בנוסח המודפס, במקום "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות" נכתב "כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות"; אשכול לא הבין את התיקון שנעשה, ונשמע מגומגם. תקלה זו יצרה רושם קשה בציבור כאילו בראשות הממשלה יושב אדם הססן, חסר יכולת הכרעה, ולכן המדינה נתונה בסכנה גדולה. מאולפני הרדיו הגיע אשכול לישיבת המטכ"ל. מצב הרוח במטה היה סוער, עד כדי כך שאריאל שרון, מפקד אוגדה 38 במינוי חרום במלחמה, דיבר על נקיטת יוזמה צבאית מבלי להמתין להוראה מהדרג המדיני. האלופים אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם יפה והרמטכ"ל הטיחו באשכול מילים קשות, והוא עזב את הישיבה בכעס. באותו יום הודיעה ירדן על הצטרפותה לברית נגד ישראל לצד סוריה ומצרים. ב-29 במאי נכתב במאמר המערכת בהארץ כי "מר אשכול לא בנוי להיות ראש ממשלה ושר ביטחון במצב הנוכחי". אשכול נאם בכנסת וניסה להרגיע את הציבור בכך ש"סביר לצפות שהמדינות התומכות בעקרון חופש השיט יעשו ויתאמו פעולה יעילה כדי להבטיח שהמצרים והמפרץ יהיו פתוחים למעבר ספינותיהן של כל האומות ללא אפליה". אך הלחץ הפנימי נמשך וב-1 ביוני הפקיד אשכול את תיק הביטחון בידי משה דיין. כן צורפו לממשלה נציגי גח"ל - מנחם בגין ויוסף ספיר, כשרים בלי תיק. הייתה זו ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה במדינת ישראל, אשר באותה עת כונתה "ממשלת ליכוד לאומי". עם מינויו של דיין כשר הביטחון איבד אשכול את ההנהגה הביטחונית, ולמעשה העביר לידי דיין את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה. המלחמה הייתה הניצחון הצבאי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז ומעולם. תוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות ערב, כבש את שטחי חצי האי סיני, יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן ומזרח ירושלים. תוצאות המלחמה לא יוחסו על ידי הציבור לאשכול על אף שהוא עמד בראשות הממשלה, עסק בזמן הקריטי בבניין הכוח של צה״ל וניהל את מדיניות החוץ הישראלית סביב המשבר המדיני. כיום מקובלת ההערכה כי תקופת ההמתנה סייעה לצה״ל בהכנתו לקראת המלחמה, וכי המאמצים שעשתה המדינה במניעת המלחמה סייעו לקבלת לגיטימציה בינלאומית למהלכים, ולמניעת לחץ בינלאומי לנסיגה מן השטחים שנכבשו במהלכה, דוגמת הלחץ שאילץ את בן-גוריון לנסיגה הישראלית מסיני ומרצועת עזה בשנות ה-50. תהילת מלחמת ששת הימים יוחסה על ידי הציבור למשה דיין ולמפקדי צה"ל. ב-11 ביוני 1967 תמכו רוב שרי הממשלה באיחוד מזרח ירושלים עם מערב ירושלים, שמשמעותו הייתה סיפוח מזרח העיר לשטח מדינת ישראל. ב-18 ביוני קבעה הממשלה את גבולות העיר במזרח, ואימצה את הצעתה של ועדת שרים, שלא לחוקק חוק מוצהר לאיחוד ירושלים, אלא שלושה חוקים שיאפשרו לממשלה להרחיב בצו את תחולת החוק הישראלי למזרח ירושלים מבלי שירושלים תוזכר בהם במפורש. ב-27 ביוני נערך דיון בממשלה בשאלת ירושלים, שבו קיבלו כל חברי הממשלה את עמדת אשכול כי יש לחוקק את החוקים הללו ללא דחייה. חצי שעה לאחר מכן כונסה מליאת הכנסת ואישרה את שלושת החוקים. ב-28 ביוני פרסמה מזכירות הממשלה את הצווים לאיחוד העיר ובשעה 12:00 בצהריים הוסרו המחסומים בין שני חלקי העיר. לאחר המלחמה הוביל אשכול את הממשלה להחלטה שתוצאות המלחמה צריכות להוביל למשא ומתן ישיר עם מדינות ערב, במטרה להשיג הסכמי שלום כולל. בדצמבר 1967 תמך אשכול בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, שקראה לנסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמה, תמורת הכרה בזכותה לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. באותה עת, לאחר ועידת חרטום שנערכה באוגוסט 1967 שבה התנגדו מנהיגי מדינות ערב לכל משא ומתן לשלום עם ישראל, תמך אשכול בהקמת היאחזויות צבאיות בבקעת הירדן ובמקומות נוספים. בתקופה זו ישראל שיתפה פעולה עם יוזמת יארינג, ואשכול תמך בקיום שיחות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן ועם מנהיגים פלסטינים. שרי הממשלה הצעירים משה דיין ויגאל אלון החלו במאבק ירושה ביניהם בעודו בחיים, והחלו להציע תוכניות מדיניות. אלון דחף לפתרון יסודי, והגיש את "תוכנית אלון". הוא קרא למשא ומתן על הסכם קבע, במסגרתו תיסוג ישראל ממרבית השטחים. דיין לעומתו, נקט בגישה שעל ישראל לשמור בשלב זה את השטחים, ואל לה ליזום מגע עם מדינות ערב. אימרותיו כי "מחכים לטלפון מנאצר", וכן "עדיפה שארם א-שייח בלי שלום ע"פ שלום בלי שארם א-שייח" אפיינו את השקפתו. אשכול לעומתם, סבר כי אין כל צורך להצהיר הצהרות ולהתחייב לתוכניות, והעדיף פעולה שקטה. היו במפא"י/מפלגת העבודה החדשה כאלה שסברו כי טוב שבתפקיד ראש הממשלה ימשיך ויישא אדם שאינו משתייך ישירות ל"מחנה דיין" או ל"מחנה אלון", ושאינו מעוניין ולא מחויב להכריע בין הגישות הסותרות. היד החופשית שניתנה, בפועל, לדיין בהנהגת המדינה - הביאה לשיגשוג מסוים. מדיניות "הגשרים הפתוחים" הביאה לרגיעה ולשקט בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התנהלה בתקופה זו בכל עוזה ואשכול נדרש בתקופה זו לקבל החלטות מבצעיות לגבי היקפה. מלחמת ההתשה בחזית המצרית הייתה באותה עת בעצימות נמוכה יחסית, ורק מספטמבר 1968 החלה להתעצם. נראה היה כי בעקבות מלחמת ששת הימים פינה המיתון הכלכלי את מקומו לגאות משקית. בשנת 1968 הוזמן אשכול על ידי הנשיא ג'ונסון לביקור ממלכתי שני בארצות הברית. ב-7 בינואר הגיע לחוותו של ג'ונסון בטקסס לביקור בן יומיים. במישור הפוליטי הפנימי, פעל אשכול להקמת מפלגת העבודה הישראלית דרך איחוד מפא"י, אחדות העבודה-פועלי ציון ורפ"י, מהלך שהבשיל בינואר 1968. בהמשך חתר לצירוף מפ"ם וליצירת המערך, אשר הוקם לבסוף ב-19 בינואר 1969, זמן קצר לפני מותו. בשנותיו האחרונות, לאחר המלחמה, סבל ממחלת לב. בימי חייו סוכם בין ראשי המערך (השני) כי יורשתו תהיה גולדה מאיר. ב-3 בפברואר 1969 לקה אשכול בהתקף לב. לאחר שהחלים ממנו שב לעבודה, אך ב-26 בפברואר לקה שוב בהתקף, ונפטר באותו יום בשעה 7:20. כעבור יומיים נערכה הלווייתו בהר הרצל. יגאל אלון מילא את מקומו במשך 19 יום כראש ממשלה בפועל, עד אשר מאיר התמנתה לתפקיד ב-17 במרץ. חייו האישיים אשכול היה נשוי שלוש פעמים. הוא נשא את רבקה מהרש"ק בשנת 1922 וב-1924 נולדה ביתם נועה. היכרותם הייתה במסגרת קבוצת החלוצים "עבודה" שפעלה במושבות יהודה וחבריה היו הגרעין להקמת דגניה ב'. לאחר מכן השתלמה מהרש"ק בהוראה ועבדה במושבים, במשקי פועלות ובעבודה עם נוער עולה ונוער ותיק. הייתה בוגרת המחזור השני של הגמנסיה העברית הרצליה. רבקה נפטרה ב-1950, בגיל 58. במהלך נישואיו לרבקה, בשנת 1924, התפתח קשר רומנטי עמוק בינו לבין אלישבע קפלן, אותה פגש לראשונה ביוני 1920. קפלן הייתה מנשות העלייה השלישית, פעילה במוסדות ההסתדרות הציונית, בהסתדרות העובדים הכללית, ממייסדות מועצת הפועלות וחברה פעילה במפא"י. מערכת היחסים ביניהם התפתחה והעמיקה, אך בסוף מאי 1926 עזבה אלישבע לבית הוריה בפולין. באוגוסט נסע אשכול לפולין כדי לשכנעה לחזור אך היא סירבה. למרות ניסיונותיו לשקם את היחסים עם רעייתו, ביוני 1927 עזבה רבקה יחד עם נועה את הארץ למשך תקופה (לשמש מורה לעברית בקהילות יהודיות בארצות הברית) והם התגרשו. מייד לאחר עזיבתה, חזרה אלישבע בספטמבר לארץ ישראל ואשכול הביא אותה לדגניה ב'. ב-27 בפברואר 1930 נשא אותה לאשה במשרדי הרבנות הראשית בתל אביב. באוגוסט 1930 נולדה ביתם דבורה, שנקראה על שם אימו של אשכול, שנפטרה כשנתיים קודם לכן. באפריל 1936 נולדה ביתם תמה. השם תמה הוא הפירוש העברי של פרומה, אימה של אלישבע. בשנת 1942 נולדה ביתם השלישית, עפרה. נישואיו של אשכול לאלישבע נמשכו עד למותה ממחלת הסרטן בשנת 1959. סופר על אשכול שכאשר נכנס לתפקידו כראש ממשלה ב-1963, אמר לו ראש השב"כ: "זו הפעם הראשונה שאנחנו נדרשים לאבטח ראש ממשלה פנוי. אנחנו יודעים שאתה נפגש עם נשים, אבל אין לך מה לדאוג. הבחורים שלי [אנשי היחידה לאבטחת אישים] לא ידברו" על כך ענה לו אשכול: "אדרבה, שידברו". ב-3 במרץ 1964, בעת שכיהן כראש ממשלה, נשא אשכול את מרים זליקוביץ', ילידת 1929 בבקאו ברומניה, ספרנית בספריית הכנסת, שהייתה צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים. היא פעלה לצידו כאשת ראש הממשלה בכל שנות כהונתו ועד שנפטר. לאשכול נולדו ארבע בנות: נועה, ביתה של רבקה, ודבורה, תמה ועפרה, בנותיה של אלישבע. נועה הייתה ממפתחות המחול המודרני בישראל וממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן. דבורה הייתה דוקטור לביוכימיה, נישאה לאליעזר רפאלי ואחד מבניה הוא פרופסור שיזף רפאלי. תמה (נפטרה ב-2022) הייתה עובדת סוציאלית והייתה נשואה לאברהם בייגה שוחט, ששימש גם הוא לימים בתפקיד שר האוצר. עפרה היא פרופסור לפסיכולוגיה, נשואה לפרופסור ברוך נבו, נשיא מכללת צפת, ואחד מבניה הוא הסופר אשכול נבו, הקרוי על שם סבו. עפרה נבו-אשכול ערכה ספר בשם "אשכול של הומור", בו ליקטה בדיחות ואמירות של לוי אשכול. תדמיתו של אשכול ומורשתו אשכול הלך לעולמו כשתדמיתו טרם שוקמה מהתפיסה הציבורית שדבקה בו ערב מלחמת ששת הימים וראתה בו אדם הססן. בשנות האלפיים לעומת זאת, מוארת דמותו של אשכול באור חיובי והוא נחשב לאחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו לישראל. הוכרה תרומתו המכרעת לאורך שנים ארוכות להכנת הצבא ולציודו לקראת הניצחון במלחמת ששת הימים, כמו גם תפקידו הממלכתי באיחוי השסעים בחברה הישראלית. ישנם רבים הרואים באשכול מנהיג נבון, אשר השכיל לנסות ולמנוע את המלחמה, והעביר את תיק הביטחון לדיין רק משכשלו כל הניסיונות ולאחר לחץ מאסיבי מבפנים ומבחוץ. ההומור שלו, אנושיותו וחוכמתו זכורים לטוב בקרב מנהיגי ישראל. במערכת הבחירות לכנסת העשרים שנערכו ב-2015 השתמשו שתי הרשימות הגדולות – המחנה הציוני והליכוד – בדמותו של אשכול כדי להצדיק את מדיניות העומדים בראשן. תדמיתו כסב עממי, המתבל את דבריו בשפת היידיש, ונושא אמרות כנף, בנוסח "לעניות דעתי הקובעת", "הפנקס פתוח והיד רושמת" ואחרות, נתפסה כמיושנת והייתה מושא לבדיחות במדינת ישראל של סוף שנות השישים, אך בחלוף השנים ניכר געגוע לסוג זה של הנהגה, שלא נראה במדינה מאז אשכול. עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה" מצייר את דמותו של אשכול כזקן חכם וסמכותי, מקור לנחמה ולעצה טובה. ההיסטוריון יעקב טלמון אמר עליו כי "היה אחרון ההומניסטים בלשכת ראש הממשלה". הדים לאירועים שקדמו למלחמת ששת הימים ולדמותו החיובית של אשכול נכרים בסרט הדוקומנטרי "האיש שניסה למנוע מלחמה / נסיונותיו של לוי אשכול למנוע את מלחמת ששת הימים", בו מגלם השחקן דב גליקמן את אשכול. במרוצת השנים צבר אשכול פרסים ואותות הוקרה. הוענקו לו עיטורים לאומיים שונים והוא הוכתר באזרחות כבוד בנקודות יישוב רבות: פילדלפיה (1964), שיקגו (1964), אל פאסו (1964), טירת כרמל (1965), קריית גת (1965), נצרת עילית (1965), באר שבע (1965), בית שאן (1965), עפולה (1965), דימונה (1967), אשדוד (1968), ירושלים (1968) ופתח תקווה (1968). אשכול עוטר בתוארי דוקטור לשם כבוד ממספר מוסדות: האוניברסיטה העברית בירושלים (1964), אוניברסיטת רוזוולט בשיקגו (1964), ישיבה יוניברסיטי בניו יורק (1964), אוניברסיטת ליבריה (1966) וההיברו יוניון קולג' בניו יורק (1968). לאחר פטירתו של אשכול נקראו על שמו רחובות בערים, וכן אתרים נוספים – בית ספר "לוי אשכול" בעכו תחנת הכוח אשכול שבאשדוד, שכונות "רמת אשכול" בירושלים, בחיפה ובלוד ושכונת לוי אשכול בנתיבות, מאגר המים "מאגר אשכול", חבל אשכול והמועצה האזורית אשכול בנגב, ושמו של "הכפר הירוק" שונה ל"הכפר הירוק על שם לוי אשכול". כן נקרא על שמו "מגדל אשכול" באוניברסיטת חיפה. יוזמתו לחלוקת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים התממשה זמן קצר לאחר מותו והפרס נקרא על שמו. ב-1970 נוסדה יד לוי אשכול הפועלת כגוף ההנצחה לזכר אישיותו ופועלו ומקיימת עשייה חינוכית, תיעודית ומחקרית, לצד הקמתו של בית לוי אשכול בשנת 2016. דיוקנו של אשכול הופיע על בול דואר, שהונפק ב-11 במרס 1970 ונמכרו ממנו 2,553,000 בולים בתוך תקופת מכירתו שנמשכה כשמונה חודשים; וכן על שטר כסף בערך של חמשת אלפים שקלים, שהונפק לציבור בשנת 1984, ולאחר החלפת השקל בשקל חדש בשנת 1985 הונפק שטר כמעט זהה על סך חמישה שקלים חדשים, שהיה בשימוש עד לשנת 2000, עת הנפיק בנק ישראל סדרה חדשה של שטרות והוציא מן המחזור שטרות ישנים בערכים נמוכים. דיוקנו של אשכול הוטבע אף על מטבע בערך של חמישה שקלים חדשים שיצא בהנפקה מיוחדת בשנת 1990. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין
========================================

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.